מחנה אפרים - א קיב

חזי השתא שזה אוכל פירותיו וקא שתיק גלי דעתיה דניחא ליה במאי דקא עביד מעיקרא והשתא הוא דמחיל תפיס' דמעיקרא לא מהני וכמ"ש בפ"מ מ"מ בנדון זה כיון שזה מתייאש ודאי ואפי' אי הוה ידע כי מקנה הסופר אח"כ לאדם אחר הא איכא יאוש ושינוי רשות

סימן כז ראובן בעודו בקושט' הניח פקדונו ביד לוי ואח"כ הלך למקום אחר ולוי שלח פקדונו על ידי שמעון ונאנס בדרך וראובן בהיותו בקושט' היה רגיל להפקיד ביד שמעון אם חייב לוי או לא. ועוד בה אם לא נאנס ועדין שמעון כאן אם יכול לוי לחזור ולהחזיר הפקדון מיד שמעון או לא

תשובה הכי קי"ל דהאומר הולך פקדון זה לפ' אם בא לחזור אינו חוזר דהולך כזכי דמי והוא שהוחזק כפרן הראשון אבל אם לא הוחזק כפרן חוזר בו דאין כאן זכיה דלא ניחא להו לבעלים שיהא פקדונו ביד אחר וכתב הרשב"א והרמ"ה והר"ן ז"ל דה"ה אם רגיל להפקיד אצל זה השני דלא מצי למיהדר ואע"פ שלא הוחזק כפרן. ויש לדקדק לפ"ז דא"כ אמאי איצטריך תלמודא לאוקומה בהוחזק כפרן ולא משני כשרגיל להפקיד אצל זה השני ולפי מ"ש ה"ה בספ"א מהלכות שכירות דכה"ג הראשון נפטר מאחריותו אתי שפיר דהכא קתני וחייב באחריותו אבל מדברי הרמ"ה והרשב"א ז"ל נרא' דאפי' ברגיל להפקיד אצל השני עדיין חייב הראשון באחריותו קשה. והרמב"ם כתב בפ"א מהלכות שכירות ז"ל הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו אם בא לחזור חוזר וכ"כ הטור ז"ל בסי' רצ"ג. ולכאורה קשה לדבריהם דבגמרא אמרו טעמא משום דלא ניחא להו לבעלי' שיהא פקדונו ביד אחר ומשמע דכל היכא דליכא למיחש לטעם דאין רצוני כגון שהבעלים רגילים להפקיד אצלו או דשדר ליה אי בעי שדר ביד פלוני תו לא מצי למיהדר דר ואע"ג דעדין חייב באחריותו וכמ"ש הרמ"ה והטור בסי' קכ"ה ונראה דמ"ש הרמב"ם ז"ל הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו כו' הוא פירוש למה שאמר בגמרא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דמהאי טעמא הוא דחייב באחריותו ומטעם זה מצי למיהדר הא כל היכא דליכא להאי טעמא דאין רצוני כיון דפטור מאחריות לא מצי לחזור דכבר נסתלק הוא משמירתו. ומדברי הרמ"ה והרשב"א שכתבו דעדין חייב באחריותו נראה לומר דעל אחריות הדרך קאמרי ואע"ג דנגנב באונס שלא היה לו להוליכו בדרך מדברות ומשום הכי אע"פ שהשני נאמן עדין הראשון חייב באחריותו וצריך להבין לדבריהם דאם כן מאי משני כשהוחזק כפרן נהי דהאי טעמא סגי שלא להחזירו ליד הראשון מ"מ עדין אמאי יוליכנו באחריות דרכים דאנן סהדי דלא ניחא להו לבעלים שיוליך פקדונו באחריות דרכים וקרהו אסון ואפשר דכיון דהבעלים צריכים להוליך בדרך חשיב זכות להם מה שמוליך זה באחריות השומר. והשתא אתי שפיר מאי דהוה ק"ל דגבי פקדון מאי זכות שייך הא כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה דבשלמא בחוב שייך זכיה דמלוה ברשות לוה קאי ומתוך קושיא זאת כתב הסמ"ע דאיירי שאינו רגיל להפקיד אצל הראשון וזה דוחק אבל לפי מ"ש א"ש דזכיה דהכא היינו שיוליכנו לבעלים בדרך והוא ברשותא דשומר ראשון דעד השתא היה השומר יכול לומר לו בא וטול את שלך והיה אחריותו לבעלים ואהני ליה זכיה דהשתא שיהא באחריות השומר כן נראה לדעת הרמ"ה והרשב"א והר"ן. אבל לפי דעת הרמב"ם נראה דלא שייך זכיה אלא בהוחזק כפרן אבל בלאו הכי אין שייך זכיה והלכך כיון שחייב באחריותו יכול לחזור בו וכמש"ל וכ"ת א"כ כי רגיל להפקיד אצל השני אמאי לא מצי למהדר נהי דאין אחריותו עליו כמ"ש ה"ה ז"ל מ"מ זכיה אין כאן דמה לי שומר ראשון מה לי שומר שני לא קשה מידי דכיון דמיפטר השומר הראשון מחיובא תו לאו בעל דברים דידיה הוא ולפי זה נראה דאם עבר השומר השני והחזיר לשומר הראשון פטור השני שהרי אומר לו כבר היה נאמן לך השומר הראשון וההיא עובדא דר' דוסתאי שאני משום שהבעלים עשהו שליח ליקח מהם ולפי דעת הרמ"ה והרשב"א והר"ן והטור נראה דאפי' אם השני היה רגיל להפקיד אצלו המפקיד כנ"ד על כל זה לענין אחריות הדרך ברשותי' דראשון קאי וכן כתבו התוס' בפרק הגוזל קמא דף ק"ד גבי שליח שעשהו בעדים ד"ה איניש מהימנא הוא יע"ש ובפ"ק דגיטין בהגה' אשירי ז"ל ראובן שלח חפץ לשמעון לשמור ואח"כ החזירו שמעון לשליח ונאבד בדרך הנפקד חייב נאבד בעיר הרי זה פטור יע"ש ומאי דלא אוקמוה בגמרא כשרגיל להפקיד אצל זה משום דברייתא דקתני חייב באחריותו משמע כל מין אחריות ואפי' נאבד בעיר:

מימי חורפו

סימן כח האומר תן מנה זה לפ' במתנה כתב הרמב"ם ז"ל דתן הרי הוא כזכי ונחלקו עליו ואמרו דתן במתנה לא הוי כזכי דמתנה הרי הוא כגט והכי אמרו בפרק השולח שליח מתנה הרי הוא כשליח הגט למאי נפקא מינה להולך לאו כזכי וכיון דהילך לאו כזכי ה"ה תן. ולע"ד נראה קצת להביא ראי' לסברת הרמב"ם ז"ל ממתני' דפ"ק דגטין דקא תני שם תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור לעבדי אם רצה לחזור יחזור וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים דזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו כלומר דגט אשה חוב הוא לה ומשמע דטעמא משום דחוב הוא לה הא לאו הכי לא היה יכול לחזור משום דתן כזכי כאשר אמרו גבי שחרור ומכאן תשובה למ"ש הר"ן ז"ל בפרק האומר באשתך אמרה התקבל והוא אמר תן לה דתן בגט לאו כזכי ואני תמי' דא"כ אמאי איצטריכו חכמים לומר דיכול לחזור משום דחוב הוא לה כיון דתן לא הוי כזכי ואפי' היכא דזכות הוא לה וכגון היכא דשויתיה שליח לקבלה אלא מוכח מהכא דבגט נמי כל שאינו חוב לה וכגוונא דכתיבנא תן הרי הוא כזכי ומן התימה על ה"ה שכתב בפ"ו מהלכות גרושין גבי שויתי' שליח לקבלה וא"ל הולך דעקר שליחות הקבלה וכתב ה"ה דה"ה אם אמר ליה תן לה וכדכתב רבי' יע"ש דזה אינו דהא גבי מתנה ס"ל להרמב"ם ז"ל דתן הוי כזכי ה"ה גבי גט ומ"ש הרמב"ם ז"ל שם וה"ה אם אמר הולך ותן לה דעקר שליחות היינו משום דאמר הולך והולך ותן קאמר. ולפ"ז אתי שפיר ההיא דאמרו בהשולח שליח מתנה כשליח הגט דהולך לאו כזכי דמי דגבי גט מאי כזכי דמי אלא איירי בשעשאתו האשה שליח קבלה וכ"נ מדברי הרי"ף בפ' האומר יע"ש

ומ"ש ר"ח ז"ל דתן לא הוי כזכי זולת בגט שחרור משום דאי לאו דעבד ליה נייח נפשי' לא הוה יהיב ליה משא"כ במתנ' דתן לא הוי כזכי כמבואר בדברי התוס' פ"ק דגיטין דף י"ב יע"ש לע"ד, קשה דהא גבי מתנה נמי אמרינן אי לאו דעבד ליה ניח נפש לא הוה יהיב ליה. וראיתי שכבר ישב הרא"ש ז"ל זה סוף פ"ק דגיטין יע"ש. ולפי מ"ש דכל היכא דיהיב ליה משום דעבד ליה ניח נפשיה תן הרי הוא כזכי ונראה דהיינו טעמא משום דגמר בדעתיה ויהיב ליה דכה"ג ודאי אין דעתו לחזור בו יש לנו ללמוד דאם נשבע לתת מתנה לחבירו ואח"כ א"ל לשמעון שיוליכנ' לחבירו הרי זה כאילו א"ל זכי מכיון דאסור לחזור בו וכ"נ מדברי הטור בסי' קכ"ה ורמ"ג שכתב דאם המקבל עני אינו יכול לחזור בו יע"ש ואפי' נימא דאף בכה"ג הולך לאו כזכי דמי אם אמר השליח היינו זוכה בשביל המקבל זכה לו דהשתא לא הוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ובירושלמי דמעשר שני אמרו וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה ומקשה והא הין שלך צדק ומשני בשעה שא"ל צדק היה ע"כ וה"פ דמקשה לי' אמאי אין אדם עושה שליח לקבל מתנה שא"ל ליתן מכיון דאסור לחזור בו משום דהין שלך צדק אין כאן חוב לאחרים ומשני בשעה שא"ל צדק היה וס"ל כשנוייא דאביי בפ' הזהב דדריש ליה שלא יהא אחד בפה ואחד בלב אבל לדידן דס"ל דבמתנה מועטת אסור לחזור משום דסמכא דעתיה נראה דשליח קבלה מהני. וה"ה דאם אמר השליח הריני זוכה לפלו' דנעשה שליח קבלה לחבירו ואפ' שלא מדעתו של מקבל דזכין לאדם שלא בפניו כמ"ש הר"ן ז"ל בגיטין גבי תופס לב"ח וכל זה כשא"ל תחילה הנותן למקבל ליתן לו מתנה מועטת דסמכא דעתיה וע' בחידו' הרשב"א ז"ל לגיטין דף י"ד: