מחנה אפרים - א קיא

שנים דנעשה חוב עליו דודאי אם מת ירתו בניו אחריו אותו החוב מה שאין כן במתחייב לתת בכל שנה ושנה סתם אין כאן לומר שירשו בניו אחריו שהוא עדיין לא זכה בחוב אלא חיובא לבד הוא דאיכא ולא ליורשיו. וחילוק זה למדתיהו מדברי הריטב"א בחידושיו פרק הנושא בההיא דאזון את בתך חמש שנים וז"ל יש שהיו סבורים לומר דאם מתה חייב ליתן ליורשיה דמי מזונות עד זמן הקצוב שהרי היא כבע"ח וזה אינו שלא נתחייב לזון אלא כשראויה ליזון ואע"פ שאינה צריכה כשנשאת ואע"פ כן נותן לה דמי מזונות התם ראויה היא למזונות אבל מתה אינה ראויה למזונות עכ"ד. הרי שלא פטרו אלא מפני שאינה ראויה למזונות ולא קאמר בפשיטות הטעם דלה ולא ליורשיה קאמר כמ"ש בגטין אבל לפי מ"ש אתי שפיר

סימן כג כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מכירה ז"ל אבל אם מכר אילן ושייר פירותיו לעצמו הרי שייר מקום פירותיו לעצמו ולא הזכיר אם יירשו בניו אחריו ומרן ב"י הניח דבריו בצ"ע. ולע"ד היה נראה לי לומר דהרמב"ם ז"ל איירי במכר לו אילן חוץ מפירותיו ולא הוצרך לומר לי וע"כ לא אמרי' לי ולא ליורשי אלא בהתנה ואמר לי דבתנאה לי ולא ליורשי משמע (א"ה וכן נראה מתוך דברי הרמב"ן והר"ן ז"ל בשם אחרים הביא דבריהם מרן בח"מ סי' ר"ט)

איברא דלפי מה שכתב הטור בסי' הנז' דטעמא דאין ליורשיו משום דכיון דאין לו אלא משום דלגבי עצמו בעין יפה שייר לא מהני אלא לו ולא ליורשיו ואפשר דס"ל כסברת הרשב"א כמ"ש מרן דע"כ לא אמרינן דאף לבניו וליורשיו בעין יפה משייר אלא כי נחית בהדיא לשייר לבניו כגון במ"ש אבל במשייר לעצמו כיון דלא נחית בהדיא לשייר ליורשיו לא אמרי' דשייר אלא לעצמו אבל לע"ד נראה דכל שלא אמר לי אלא שא"ל אילן מכור לך חוץ מפירותיו יורשיו זוכי' בה שהרי שייר לעצמו גוף בעין יפה והשתא אתי שפיר מה שהקשה הב"י להרשב"א דס"ל דאף בשייר ליורשיו בעין יפה שייר מהברייתא דמעשר דאין לבניו כלום ולא ק"מ דהתם שאני משום דאמר לי ולי ולא ליורשי קאמר אבל לעולם כל היכא דלא אמר לי ה"ז שייר בעין יפה לו ולבניו אחריו ואין ללוקח אלא הגזע ומקום הפירות שייר לעצמו

סימן כד ולענין נתינה בע"כ אי שמה נתינה אי לא ראיתי להב"י בא"ה סי' קמ"ג דס"ל לרבו מהר"י בי רב דלמאן דאמר נתינה בע"כ שמה נתינה כל שזה רוצה ליתנם וזה אינו רוצה לקבלם הרי נפטר מתנאי ולמאן דאמר לא שמה נתינה כל שקיבלם בפועל הרי נתקיים תנאו. והנה בחלוקה הב' דכל שקבלם בפועל יצא ידי נתינה ואפי' בע"כ נחלק עליו חכם אחד ודחה כל ראיותיו אבל בחלוקה הראשונה דלמ"ד שמה נתינה אפילו לא קיבלם בפועל אלא כל שזה רוצה ליתנם אפי' שזה לא קבלם נפטר מידי תנאו הביא לו ראיה מדברי התוס' שהקשו מההיא דהזהב דכי אמרו ליה תא ושקול זוזך דלא הו' אפי' כש"ח וע"כ ההיא איירי אפילו בשלא רצה לקבלם יע"ש. אבל ראיתי להרשב"א ז"ל בתשובות החדשות סי' רכ"ט דאפילו למאן דאמר שמה נתינה היינו כשזרק לתוך חיקו או לתוך חצרו או בתוך הד' אמות שלו ומתוך כך פסק על יוסף שליוה ג' מאות דינרים ועשה לו שדהו מכר ע"מ שאם יתן לו הג' מאות עד זמן פ' שהמכר בטל ואם לא יתן לזמן פ' המכר קיים ובבא הזמן לא רצה לוי לקבל המעות שהמכר קיים כיון שלא נתנם ברשותו בד"א שלו וזה אפי' למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה וכ"ש למ"ד לא שמה נתינה הרי מבואר דאפי' למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה היינו דוקא היכא שנתנם ברשותו וכן מבואר מפרש"י במס' ערכין. איברא דדינו של הרשב"א צ"ע דנראה דע"כ לא אמרו נתינה בע"כ שמה נתינה אי לא אלא במתנה מקבל לסלק עצמו מרשותו כי ההיא דנותן גט לאשתו ע"מ שיתן לו מנה שעתה בא לסלקו משלו שהרי אשה קנויה לו וכן במוכר בית בבתי ערי חומה דמכר גמור הוא אלא דזיכה לו רחמנא לגאול תוך שנה והוי כמי שלקח שדה מחברו וא"ל שדה זו שאני לקחתי ממך אם יהיו לך מעות תחזירם לי והלכך כשאתה בא לסלקו משלו בע"כ אל תסלקנו אבל זה שהתנה מעיקרא שלא מכר לו אלא אם לא יתן לו המעות לזמן פ' ואם יתן שיהיה המכר בטל ה"ז לא גמר להקנות לו אלא כשלא יהא יכולת להחזיר המעות אבל כשיחזיר המעות לא גמר והקנה והרב בעל התרומות בשער נ' כתב בשם הרמב"ן ז"ל דאפי' למ"ד לא שמה נתינה ה"מ במוכר בית בבתי ערי חומה דמכר הוא ורחמנא אמר ליתיב דמי יע"ש. מכל זה מבואר דלא דמי נדון הרשב"א לבתי ערי חומה דהתם ע"י הדמים שחוזר זוכה בבית שהדמים הן פדיונו של בית וכמ"ש בפ"ק דקדושין גבי גואל לחצאין אבל בנדון הרשב"א דחזרת דמים לאו דמי הבית הם עד דנימא כל שלא הגיעו המעות ליד הלוקח לא יזכה זה בבית אלא תנאה הוא שהתנה וכל כה"ג דמי למ"ש כל העכבה שאינה ממנה ה"ז גט וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם בפרק מי שאחזו יע"ש. אבל בעיקר הדין כי אמרו נתינה בע"כ שמה נתינה היינו דוקא שנתנם בפועל וכן כתב הטור בח"מ סי' ק"ך ובב"י וכן כ' מחידושי מהר"ב ז"ל בפרק הזהב משם הרמ"ה ז"ל והריטב"א ז"ל

סימן כה מי שנתן שדהו מתנה לחברו מעכשיו ולאחר שלשים יום מה דינו אי שיורא הוי אי תנאה הוי. ראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מכירה שכתב ז"ל האומר משוך פרה זו וקנה מעכשו ולאחר ל' יום קנה ואפי' עומדת באגם שזה כמי שהקנה על תנאי עכ"ל. וצריך להבין אמאי כתב דהוי תנאה ולא אמר דהוי שיורא כי ההיא דהכותב נכסיו לבניו וראיתי להתוס' בפרק האשה רבה דף צ"ג שכתבו דע"כ לא אמרי' דשיורא הוי והגוף הקנה לו מהיום ופירות לאחר זמן אלא באומר מהיום ולאחר מיתה אבל באומר מהיום ולאחר ל' יום לא אמרי' הכי ואיברא דלפי סברת התוס' דס"ל דאגם דנקט ר' יוחנן בפרק הכותב דוקא היא א"ש דר' יוחנן ס"ל מעכשו ולאחר ל' יום שיורא הוי דמעכשו מתחיל הקנין וגומר לאחר שלשים יום ולכך בעינן עומדת באגם אבל לסברת הרמב"ם ז"ל דאגם לאו דוקא א"כ מנ"ל לומר דתנאה הוי דלפ"ז יראה דיכול המוכר לחזור בו תוך ל' יום ונימא דה"ק גופא מעכשו ופירי לאחר ל' יום. וראיתי בירושלמי דקדושין פ' האומר ז"ל שם ר' אבהו בשם ר"י ה"ז עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך ל' יום אינה מכורה לאיזה מילא א"ל לאחר ל' לשייר לו גיזה ועבודה תלוש תלוש מן הקרקע הזה שיקנה לך לאחר ל' יום מכרו אינו מכור לאיזה דבר אמ"ל לאחר ל' לשייר לו פירות הילך סלע זה שתקנה לי שדך לאחר ל' יום מכרה בתוך ל' אינה מכורה ומה בינו לאשה אלא מכרה ה"ז מכורה עכ"ל ונר' דהירושלמי איירי דלא אמר מעכשו דאי איירי במעכשו א"כ מה מדמי לקדושין והלא בקדושין איירי דלא אמר מעכשו אלא דהיה סבור שכל האומר קני לאחר ל' כאלו אמר מעכשו דמי ומה שא"ל לאחר ל' אינו אלא לשייר פירי וכ"נ מדברי הרשב"א שהביא הר"ן בפ"ד דנדרים. והיה אפשר לומר דסובר רבינו דלא שייך הכא לומר גופא מהיום ופירי לאחר ל' יום דכיון דחזינן דמסר הפרה לחברו והניחה ברשותו ע"כ לא שייר לו פירי דאל"כ לא היה לו להניח' ברשותו של חברו ומה"ט גופי' ליכא לספוקי בחזרה שלא הקנה אותה אלא לאחר ל' יום דא"כ לא היה מוציאם מרשותו ולא ישתמש בה אלא תנאה הוי

סימן כו מי שנותן לחברו מידי דהיה סובר שהיה של חברו ואפי' אם היה יודע שהיה שלו הוה יהיב לי' כגון הסופר שהקנה כלי הכתיבה למגרש וחזר ומסרם בידו לכתוב הגט ואחר שכתב הגט לא חזר המגרש להקנותם לסופר אלא ממילא נשארו הכלים ביד הסופר ולא ידעו שצריך לחזור ולהקנותם דאפי' במתנה ע"מ להחזיר צריך שיחזור המקבל ויקנה אותה לנותן וה"נ אע"ג דסתמא כי נתן לו הסופר כליו למגרש ע"מ להחזיר קיהיב ליה היה צריך שיחזור המגרש להקנותם לסופר מ"מ איכא למימר דהוי מחילה בטעות והויא מחילה דאנן סהדי שאף אם היה יודע שהם שלו היה מחזירה לסופר ואפי' למ"ש הבפ"מ ח"א סי' צ"ו דלא אמרי' מחילה בטעות הויא מחילה אלא היכא דתפס אח"כ אבל לא היכא שהיה תפוס מקודם. ונראה דהאי מלתא במחלוקת שנוי' דלפי מאן דס"ל דטעמא הוי משום דניחא דליקום בהמנותי' אפ' כי תפיס מעיקרא נמי ולמ"ד דטעמא דמלתא משום דכיון דקא