מחנה אפרים - א י

לא תהני ליה דהא כתב הר"ן בתשו' דלפי טעמא של ר"ת דיהיב לנדר שהודר ע"ד רבים דאין לו הפר' משום שצירף דעת אחרת לדעתו אם כן ל"ל לג' אפילו ע"ד א' נמי לא תהוי ליה הפרה שהרי צירף דעת אחר לדעתו והוצרך לומר שאלו פי' ע"ד א' או ב' אין פי' אלא כאומר ע"מ שלא ימחה מוכח מדבריו שכל שנשבע ע"ד חברו וכונתו לית ליה הפרה ולפי דברי הרב בצלאל ז"ל דס"ל דכל שנשבע לחבירו ומפני הטובה שקבל ממנו ע"ד חברו וכונתו הוא נשבע ולא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי דדעת המשביע היה דבכל גוונא תחול השבוע'. א"כ היאך כתבו ר"ת והרא"ש והסמ"ג דשבועת משה ליתרו אם התירו לו שלא מדעת יתרו בדיעבד מותר ומ"ש מנדר ע"ד רבים דלית ליה הפרה משום דע"ד אחרים וכונתם נשבע ואפילו החולקים על ר"ת ע"כ לא פליגי אלא כגון שבועת משה ומשום דקביל טובה אבל בשבועת יוסף לאביו כ"ע מודו דאם בדיעבד התירו לו ה"ז מותר מכיון דלא קביל טובה ואלו מדברי הר"ן בסי' א' נראה דאפי' כי לא קביל טובה ע"ד חברו נשבע וזכורני דבקונטרס אשר לי ישבתי דברי הר"ן כפי ע"ד

שבתי אני ודקדקתי בדברי הר"ן בתשוב' שכתב בזה הלשון אבל בנדרים שבין אדם לחבירו אין התנאי מועיל לפי שכל הנשבע לחברו ע"ד חברו הוא נשבע ואין דעת חברו שתבטל מה שהוא שומ' מחמת תנאו הראשון שאינו יודע מה הוא וכו' ל עכ"ל נראה מדבריו אלו שאם חברו היה יודע מתנאו הראשון היה מועיל לו התנאי לבטל הנדר ולפי זה איכא למימר דמה שאין התנאי מועיל בהדירו חברו היינו משום דהתנאי הוא הפך משמעות שבועתו וכשנשבע זה ע"ד משמעות חברו נשבע. אבל כל שיש בלשון שבועתו שתי משמעיות כי ההיא דשבועת משה לישראל ה"ז יכול לומר כונתי היתה למשמעות זה

ועתה אבא לנ"ד דנראה דשבועה זו שנשבעו ע"ד אביהם מפני בקשתו לפי דעת מוהראנ"ח סתמא ע"ד אביהם נשבעו וחיילא השבועה עלייהו ולא מצו לומר בלבנו היה לכך וכך אי ע"ד כן לא נשבענו ואפי' לסברת מהר"ר, בצלאל דס"ל דכל היכא דלא קביל טובה בעד השבועה לא אמרינן אדעתא דחברו נשבע ובנ"ד לא קבילו בניו שום טובה בעד השבועה מ"מ כיון דנשבעו אלו הבני' לקיים את כל מה שיאמר להם קודם שידעו על מה היה משביעם ודאי ע"ד אביהם וכונתו נשבעו ותו אינם יכולים לומר בדעתנו היה שלא היה משביענו אלא על ענייני ממון שנחלק לעניים ולקרובים וכמו שגם זה צוה אבל האי מלתא ש שגזור עלינו לעקור דירתינו מארצנו לא עלה על דעתינו ועל דבר זה לא נשבענו מכיון דע"ד אביהם נשבעו ודמי למה שכתב הרמב"ם ז"ל דאם נשבע ואמר על דעתכם אני נשבע אינו יכול לומר בלבי היה כך ומשמע מדבריו דמיירי אפי' באומר בלבי היה להוציא חטים וטעה לשוני והוציא שעורים הוי הכי ואפ"ה חל הנדר משום דעל דעת אותם אחרים נשבע וה"נ כיון שעל דעת אביהם נשבעו חלה השבועה גם עד"ז שלא היה בדעתם. ולפי זה היה נראה עוד להחמיר בנ"ד דלא תיהוי להו הפרה ואפילו על ידי חכם שהרי כתב הר"ן ז"ל באותה תשו' דלפי מ"ש ר"ת דנדר ע"ד רבים לית ליה הפרה הוי טעמא משום דעל דעת אחרים וכונתם נשבע ולהכי לא מצי לומר לחכם אדעתא דהכי לא נשבעתי א"כ נ"ל לשלשה אף כי אמר על דעת יחיד נמי לא תהוי ליה הפרה מהאי טעמא ונדחק הר"ן בהאי ופי' שאין אדם מוסר דעתו לאחד ואפילו לשני' ומשא"ל על דעתך אני נשבע לאו למימר' שעל דעתו וכונתו נשבע אלא ר"ל ע"מ שלא ימחה ע"כ דבריו ודון מינייהו דבנ"ד דבודאי על דעת אביהם וכונתו נשבעו לא תהוי להו הפרה כך היה נראה לכאורה. אבל עדיין נר' לע"ד דממקום שיש להחמיר משם יש להקל וכל הדברים האלו לא נאמרו אלא כשידע הנשבע בעת שנשבע על מה היה נשבע וגמר בדעתו לאסור אנפשיה וכדי דלא תהוי ליה היתר לאותו דבר תלה שבועתו בדעת הרבים שלא יוכל לומר אח"כ אדעתא דהכי לא נשבעתי. אבל בנ"ד שלא ידעו אלו הבנים בעת שהשביע אותם שע"ד זה היה בדעת אביהם להשביעם וטוענים ואומרים בדעתנו לא היה להשבע ע"ד זה ואלו היינו יודעים שבדעתו היה גם לדבר הזה לא היינו נשבעים לו ה"ז כעין נדרי טעות. וכיוצא לזה כתב הרשב"א בתשוב' והביאה הב"י דאם נשבע מעצמו אפילו אמר ע"ד רבים הרי זה נאמן לומר בלבי היה להוציא חטים והוציא שעורים ואם השביעוהו אחרים אינו נאמן עכ"ל. ולמדנו ממנו שני דברים חדא כמ"ש דכל שלא היה בדעתו להשבע ע"ז ה"ז נדרי טעות ואפי' שנשב'. ע"ד הרבי' אינו כלום ודלא כדמשמ' מדברי הרמב"ם ז"ל והשני דאפי' בהשביעוהו אחרים ע"ד רבים שאינו יכול לומר בלבי היה להוציא חטין והוצאתי שעורים נראה דה"ט משום דלא מהימנינן לי' דהכי היה בלבו מכיון דהשביעוהו אחרים ואינו מותר בלא שאלה לחכם אבל ע"י שאלה לחכם אפי' בנדר שהודר ע"ד רבים דלית ליה הפרה כל כה"ג שטוען ואומר בלבי לא היה להשבע ע"ז כי אם ע"ז הרי זה כעין נדרי טעות כן נראה לע"ד ללמוד מתוך דברי הרשב"א ז"ל ואפילו לסברת הרמב"ם ז"ל והטור שכתבו דכל שנשבע ע"ד אחרים אינו יכול לומר בלבי היה לחטים והוצאתי שעורים מפני שלבם של אלו קם במקום לבו ולא הוי טעמא משום דלא מהימנינן לי' כדכתב הרשב"א. נראה לע"ד דע"כ לא אמרה הרמב"ם והטור אלא לענין דחלה השבוע' אבל ע"י חכם יש לו התרה ע"י שיאמר לו בלבי לא היה להשבע על חטים כי אם על שעורים ותדע מדכתבו דנדר שהודר ע"ד רבים דלית ליה הפרה דמיירי כשאלו הרבים הם שלשה אבל אם היו שנים אע"פ שאמר על דעתכם יש לו הפרה

ומעתה בנ"ד ג"כ אע"פ שנשבעו אלו על דעת אביהם כל שזה אומר לא היה בדעתנו להשבע כי אם בענייני ממון ולא על דבר זה לעקי' דירתנו מארץ מולדתנו ואנשי משפתתנו וללכת לארץ אחר' לגור בארץ נכריה אשר לא ידענו מתמול שלשום ואלו היינו יודעים שכך היה בדעתו של אבינו לא היינו נשבעים הרי זה כעין נדרי טעות ומתירין לו ע"י שאלה לחכם. ועוד אחרת יש בנ"ד שאחת מנשותיהן של אלו הבא לשאול את פינו אינה מתרצית לצאת מן המקום הזה ואין רשות לאיש להניח את אשתו ולילך למקום שלבו חפץ שהרי הוא משועבד לה בעונתה. וכ"ת יגרשנה ויקיים שבועתו הא נמי לא מצי עביד שכבר הוא מושבע שלא לגרשה שלא ברשות ב"ד. ואין לומר הא כיון דאינה רוצה ללכת אחריו ב"ד נותנין לו רשות לגרשה שהרי יש לו רשות להוציא' מעיר לעיר ומכרך לכרך. ל"ל הכי חדא דאיכא למימר דמה שיש לאיש רשות להוציאה מעיר לעיר כל ששניהם שוים היינו דוקא היכא דרוצה לצאת מעירו מחמת שום טענה דלא ניחא ליה בהאי מתא ודברו חכמים בהוה וסתמא הכי הוא דלא עביד איניש דטב ליה בעיר מולדתו ובני משפחתו לילך ולדור בעיר אחרת אם לא דביש ליה בהאי מתא ואזיל למתא אחריתי אבל בלא שום טענה כנ"ד למה יכופנה לצאת ולעזוב את עיר מולדתה ומשפחתה וללכת אל עיר אחרת אשר לא ידעה לא לו ולא לה ועינינו הרואות דקפדי אינשי בכך ואינה משיאים את בנותיהם ללכת אל עיר אחרת. ואע"פ שלכאורה נראה מתוך דברי הרב בת"ה שמשנתינו נשנית אפילו בא לצאת שלא מחמת טענה שהרי כתב הרב בסי' רט"ו שאם לא יוכל להתפרנס בכאן יכול לכופה שתלך לארץ אחרת דטעמא מאי אמור רבנן שאינו יכול להוציאה מארצה משום דעולה עמו וכו' ואין ירידה גדולה מזו שהוא דחוק למזונותיו עכת"ד. משמע דס"ל דמתני' דקתני שאין מוציאין מארץ לארץ מיירי בשאין לו חוסר מזונות בכאן ואפ"ה קתני אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ואפי' בלא שום טענה הרואה יראה שהריב"ש חולק עליו שכתב בתשו' סי' פ"ח דאפי' אי לא איתדר ליה לבעל במקום הזה שאינו מוצא די חיותו אין לו רשות להוציאה מעירה וממשפחתה כיון שנשאת שמה ומ"ש הבת"ה כיון דטעמא הוי משום דעולה עמו כי אינו מוצא להתפרנס אין ירידה גדולה מזו כו' איברא דהכי הוא טעמא לסיפא דמתני' דקתני אבל אין מוציאין מכרך לעיר ואפי' באותה הארץ דאז ליכא קפידא משום בני משפחתה דמיירי כשהשיירות מצויות ממקום זה שיוצא למקום שהולך ויכול' האשה לידע מבני