מחנה אפרים - א קב

בעינן התורם משלו על של חבירו טובת הנאה של מי ומייתי מתני' דתורם את טבלו דאי אמרת טובת הנאה של בעל הכרי הא קא מהני ליה וכו' אלמא דפשיטא ליה דתורם משלו על של חבירו אין צריך דעת דאל"כ כי נמי טובת הנאה דיליה תיקשי ליה והא קא מהני לי' דקא עביד שליחותיה ואין לומר דההיא באת"ל קא בעי לה דהא הכא ובפ"ק דתמורה מסיק דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה דילי' ואי צריך דעת בע"ה אין סברא שיהא טובת הנאה דיליה וכמ"ש התוספות במרובה דף ס"ח ע"ב יע"ש (א"ה נראה שהבין כן ממ"ש התוס' שם סוף ד"ה הוא דאמר כצנועין וז"ל ומיהו קשה דבפ"ק דבכורות משמע דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואפי' שלא מדעתו מדבעי ליה פדיונו פדוי לפודה או דילמ' פדיונו פדוי לבעלי' ואי מדעת בעלי' דומה היה דפדיונו פדוי לבעלי' עכ"ל ואם מזאת הוא שהביא רבינו ז"ל לע"ד לא הבנתיו דע"כ לא כתבו התוס' דאי צריך דעת ב"ה פדיונו פדוי לב"ה היינו דוקא גבי פטר חמור דבעי תלמודא אם פטר החמור אשר הוא של בעלים אם הוא לפודה או לבעלים דכה"ג אם היה מדעת בעלים הסברא נותנת שהוא לבעלים אבל גבי תורם משלו על של חבירו אף אם הוא מדעת בעלים אפשר שיהי' של תורם כיון דאין לוקח מידי מהבעלים ותדע שכן הוא האמת דהלא התוס' הקשו בבכורות דף י"א ז"ל ואע"ג דבנדרים איבעיא לן בתורם משלו על של חברו אי צריך דעת וכו' יע"ש ואם איתא דכבר נפשט דהתורם משלו על של חברו א"צ דעת מדאמרינן טובת הנאה דילי' אין מקום לקושית התוספות בבכורות אבל מדברי הר"מ ז"ל בה' תרומות פ"ד נראה דנפשטא אבעיא דתורם משלו וכו' אין צריך דעת ועיין מ"ש שם הבכ"מ ז"ל ואין דבריו מובנים וכן ראיתי שרישם רבינו עליו ולעד"נ דהר"מ ז"ל נתקשה כקושית התוס' בבכורות ומשם הוא דלמד דנפשט' אבעיא דתורם משלו על של חברו א"צ דעת) וכיון שכן יראה דיכול אחר לפדות בנו של חברו ואפי' יתום קטן דזכות הוא לו כיון דקא מרויח ליה ממון. ובר מן דין יראה דאין אנו צריכים לכל זה ואפי' אם האב גילה דעתו דלא ניחא ליה הרי זה פדוי ואין צורך לא לשליחות ולא לזכיה ודומה לפורע חובו של חברו דמה שעשה עשוי. וה"נ הרי זה פורע לכהן מה שחייב לו חברו בשביל פדיון בנו. ובפ"ק דבכורות אמרו הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי ומשמע דאיירי אפי' שלא מדעת וכ"כ התוס' שם ז"ל ואע"ג דבנדרים איבעיא לן בתורם משלו על של חברו אי צריך דעת תרומה שאני משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים עכ"ד. והשתא איכא לספוקי בפדיון הבן אי ס"ל ג"כ דלא בעינן שליחות דאיתקשו זו לזו בכור אדם לבכור בהמה או דילמא בבכור אדם חשיב כאילו כתיב בעלים דבכור בניך כתיב. ובפ"ק דקדושין אוקמיה רבא למתני' דבכסף ע"י אחרים אפי' אליבא דר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא לחירות וכסף שאני משום דכסף קבלת רבו גרמה לו ופירש רש"י ז"ל קבלת רבו שמקבל הכסף ומקנהו מאליו והכא נמי קבלת הכהן שמקבל הכסף הרי הוא מקנהו מאליו ואין צורך לשליחות. והר"ן ז"ל כתב בפ"ק דפסחים דמילה ופדיון הבן מברכין עליה בעל כיון שיכול לפטור ממנה ע"י אחר וחזר ז"ל והקשה על עצמו מדין תרומה שאפשר לעשותה ע"י שליח ואפ"ה לא מברכין בעל ותירץ ז"ל דיש לומר דתרומה שאני שהשליח אינו נכנס לתרום אלא מדעת בעלים דהא קי"ל אתם גם אתם מה אתם לדעתכם וכו' ולא דמי למילה ופדיון שאחר יכול לפוטרו שלא מדעתו עכ"ל הנה מדבריו אלו יש ללמוד כמ"ש דפדיון הבן יכול אחר לפדותו שלא מדעתו ולא בעינן שליחות איברא דלפי זה נראה דה"ד בדיעבד מה שעשה עשוי אבל לכתחלה צריך דעת האב ואע"פ שפודהו מממונו ולא דמיא לההיא דתורם משלו על של חברו דתורם דכיון דקא מרויח ליה מינח ניחא ליה דהתם לא מפקיע לבעלים ממצוה דגם זה התורם שליחותי' דב"ה קא עביד וחשוב כאלו בעלים עצמם קיימו המצוה אלא דהוה ס"ד לומר דניחא לי' לאינש לקיים מצותו בממונו ולזה אמרינן דיותר ניחא לי' בהרווחת ממונא כיון דסוף סוף לא פקע ממנו גוף המצוה אבל הכא בפודה את בן חברו בממון דידיה מכיון דלא בעינן שליחות נהי דפדוי מ"מ ה"ז פקע מאבי הבן המצוה שהיא מוטלת עליו

סימן ח ואם תפס הכהן חמש סלעים בע"כ של אב בשביל פדיון בנו אי זכה בהם הכהן ובפ"ק דמציעא נשאו ונתנו בה אי תקפו הכהן אי מוציאין מידו ודעת הרמב"ם ז"ל דאין מוציאין מידו ונראה דלשיטתיה קא אזיל דס"ל דטובת הנאה אינה ממון והכי כתב בהלכות תרומות שאם לקח הכהן שלא מדעת בע"ה זוכה בהם. אבל קשה דבפרק יש בכור אמרינן בעובדא דר"ח דחזייא לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי א"ל ר"ח לא גמרת ויהבת הלכך אין בנך פדוי ופרש"י ז"ל אין בנך פדוי אם החזירם לך ולשון שני פירש אין בנך פדוי ואפי' אם לא החזירם לך. והנה לפי לשון השני נראה דכל דלא גמר ויהיב אין בנו פדוי וללשון ראשון אף ע"ג דלא גמר ויהיב הוי פדוי כל שלא החזירם ומדברי הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות בכורים נראה דס"ל כלשון ראשון שכתב ז"ל ולא יתן הוא ודעתו להחזיר ואם עשה כן והחזיר לו אין בנו פדוי אבל דעת הרשב"א ז"ל בתשוב' סימן קצ"ח כלשון שני וז"ל הצ"ל אבל באומר הילך ה' סלעים בפדיון בני ואתה תחזירם לי וכיוצא בזה ואפי' לא אמר מידי אלא שדעתו שיחזירם לו הכהן כלן או מקצתן ולולי זה לא היה נותנן לכהן אפי' לא החזיר לו הכהן כלום אין בנו פדוי וכו' יע"ש וכ"כ ג"כ בתשו' תשצ"ח יע"ש

והשתא קשה דאי תקפו כהן אין מוציאין מידו וה"ט משום דחוב הוא שחייב ליתן לכהן אם כן כי לא גמר אבי הבן ליתן מאי הוי הלא כל שבאו ליד כהן כבר זכה בהם ר"ח וכי מחזירם אח"כ אינו אלא מתנה שרוצה הוא ליתן ויותר קשה ע"ד הרשב"א ז"ל דס"ל דאפילו לא החזירם ר"ח אין בנו פדוי וכי גרע מתקפו כהן דאע"ג דהוי ספק אין מוציאין מידו וכ"ש הכא דהוי ודאי דאי תפס אין מוציאין מידו וזכה בהם הכהן ואפילו למ"ד טובת הנאה ממון אלא דצריך ליתן לבעלים דמי טובת הנאה כמ"ש התוס' שם. ויראה לע"ד דדוקא בתרומות ומתנות כהנים הוא דכתב הרמב"ם ז"ל דאם תפסם הכהן זכה בהם משום דמשעה שהפרישם נעשה ממונא דכהנים ואין לבעלים בהם אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון והלכך אם תפסם הכהן זכה בהם מה שא"כ בחמש סלעים דפדיון הבן דכל כמה שלא באו ליד הכהן ממונא דבעלים הוי ואין לכהן זכיה בנכסיו של זה אלא שהנכסים משועבדים מדין ערב וכיון שכן כי תפס הכהן בחמש סלעים לא זכה בהם שיכול לומר לכהן אחר אני רוצה ליתן מה שאני חייב ונמצאו אלו שביד כהן גזל הם בידו ומשום הכי אמר לי' ר"ח לההוא גברא לא גמרת ויהבית הלכך אין בנך פדוי וההיא דתקפו כהן דאין מוציאין מידו לא איירי אלא בבכור בהמה דאי תפס כהן בע"ה המוציא מידו עליו להביא ראי' דדלמא בכור הוא וכבר זכה בו הכהן משבא לידו כיון דממונא דכהנים הוי והוי כחפץ המונח דזה אומר שלי הוא וזה טוען שלי הוא דכל התופס על שכנגדו להביא ראי', אבל בחמש סלעים לא שייך לומר הכי ולענין צדקה דקי"ל דאם אינו רוצה ליתן כופין אותו וגם כן יורדין לנכסיו משום דנכסיו משועבדין לתת צדקה איכא למיבעי דאם בא עני ותפס מזה שאינו רוצה ליתן אי זכה בהם והיכא דבע"ה רוצה ליתן לעני אחר יראה דלא זכה העני במה שתפס כמש"ל בפדיון הבן. אבל היכא דאינו רוצה ליתן לשום עני איכא למימר דמהני תפיסת העני והוא הדין נמי אם זה העני שתפס הוא קרובו שהוא קודם לכל אדם ולא יכול לומר לעני אחר אני רוצה ליתן ור"י כתב דאם אסר הנאתו על כל העניים עניים נוטלים ממנו בע"כ. וראיתי בירושלמי דמסכת דמאי פרק המקבל דקאמר שם ר"י בר חנינא אמר נותן מעשרות בטובת הנאה מתני' פליגא על ריב"ח דתנן קונם כהנים ולוים נהנים לי עניים וכהנים יטלו בע"כ פתר לה. באומר איני רוצה ליתן כל עיקר ע"כ מוכח משם דאפי' בדאיכא טובת הנאה כל שאינו רוצה ליתן כל עיקר כהנים נוטלים ממנו בע"כ ולפי זה מתורץ מה שהקשו התוס' בפ"ק דמציעא למ"ד ספק בכור תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו דאמאי אין מוציאין והא איכא טובת הנאה וכו' אבל לפי הירושלמי אתי שפיר דהתם גם כן מיירי בשאינו רוצה ליתן כל עיקר מפני שהוא ספק. ומ"מ