מחנה אפרים - א קא

שלא בפניו והקשו התוספות והא זכיה אתי מדין שליחות וקי"ל אין שליחות לקטן וכיון דאין לו שליחות אין לו זכיה ותירצו דהיכא דהוי זכות גמור יש לו שליחות עכ"ד ואעפ"כ אמרו עלה הגדילו יכולים למחות ואפשר לומר דשאני התם דאף דהוי זכות גמור השתא לא חשיב זכות גמור לאחר זמן

העולה מדברינו דג' חילוקי' יש הא' מידי דהוי זכות גמור וליכא שום צד חובה דנראה דכל כי האי גוונא אפי' כי אתי לקמן וצווח לומר לא ניחא לי לא משגחינן ביה והב' הוא דאיכא צד זכות וצד חובה וכה"ג אם נתרצה כששמע זכה אבל אם לא נתרצה כששמע לא זכה והג' הוא דאיכא צד חובה אצל כל אדם. ומ"ש ה"ה ז"ל וההיא דאמרינן בקדושין חוששין שמא נתרצה הבן דבריו צריכין ביאור והכי פי' דלפי מ"ש דכל דבר שהוא חובה אפי' נתרצה כששמע אינו מועיל והלא התם אמרי' דאין חוששין לשמא נתרצה הבן משום דחוב הוא ומדקאמר אין חוששין משמע דאי הוה ידיע לן בבירור דנתרצה כששמע הוו קדושין אלא דבסתמא קאמר דאין חוששין ולזה אמרו דהתם אינו חוב גמור ולמדנו מזה דכל דבר שאינו חוב גמור דיש צד לזכות וצד לחובה כל שגילה דעתו דניחא ליה בין שגילה הכי מעיקרא בין בתר מעשה סגי וכן נראה לדקדק משם דקאמר בתר הכי ודילמא ארצויי ארצי קמי אביו כלומר שגילה דעתו ואע"פ שלא. עשהו שליח ובפ' אין בין המודר דף ל"ו מוקי מתני' דתורם את תרומותיו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ופירש הר"ן ז"ל דלשון זה הוי ל' שליחות אבל אם אמר כל התורם אינו מפסיד לא דלא הוי לשון שליחות עכ"ד משמע מדבריו דאע"ג דתרומה לא הוי חוב גמור דהא לתרום עומד אפ"ה בעינן לשון שליחות אבל גילוי הדעת לא מהני אבל מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הר"ן ז"ל בפרק מי שאחזו אמתני' דמי שהי' מושלך בבור מוכח בהדיא דס"ל דתרומה כיון דלא הוי חוב גמור גילוי הדעת לחודי' מהני בלא שום לשון שליחות וכן נראה מדברי התוס' שם במס' גיטין לתירוץ בתרא וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל והטור שכתבו דאם תרם שלא ברשות ובא בע"ה וא"ל כלך אצל יפות תרומתו תרומה ועיין מש"ל בהלכות גזילה סי' ב'

וראיתי להרא"ש ז"ל בסוגיין דפרק האיש מקדש דקאמר תלמודא בההיא עובדא ודלמא ארצויי ארצי קמי אביו דפירש הרמב"ן ז"ל דה"ק דארצויי האב לקדשה לו והבן שתק דנעשה שלוחו וכפירוש הרמ"ה ז"ל. אבל הרא"ש ז"ל כתב דפשטא משמע דאין אנו צריכים לשליחות אלא בגילוי דעת לבד שגילה הבן קמי אביו שהי' ניחא ליה סגי ונראה דהרא"ש ז"ל לשיטתיה קא אזיל שכתב בנדרים שכל הרוצה לתרום לא הוי לשון שליחות ומעתה מקשה שפיר על הרמב"ן ז"ל דלא הי' צריך כאן לשליחו' כיון דלא הוי חוב גמור אלא בגילוי הדעת שגילה דעתו דניחא ליה סגי ואגב אורחין אמינא דאין מקום למ"ש הב"י בא"ה סי' ל"ה דאמאי לא כתב הטור דהרא"ש ז"ל חולק עם הרמ"ה ולע"ד לא הבנתי כונתו דהא ודאי הרא"ש ל מודה לדברי הרמ"ה ז"ל אלא דס"ל יותר חידושא דאפי' לא עשהו שליח אלא בגילוי דעת לחוד סגי כיון דלא הוי חוב גמור דרוצה הוא לישא וליאסר בקרובותיה

ובפרק חלון תנן נותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב דברי ר' אליעזר וחכמים או' לא זכו לו מעותיו ומודים וכו' אמר ר"י בד"א בעירובי תחומין אבל בעירובי חצרות מערבין לדעתו ושלא לדעתו לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו ע"כ וכתבו התוס' שם דאפי' אם זיכה לזה במתנה או קנה לו לחם מן השוק אינו עירוב דכל הזכיות שעושה הנחתום שלא מדעת בע"ה קא עביד וכתב הרא"ש ז"ל על דבריהם דז"א דהא דאמרינן אין מערבין שלא מדעת היינו היכא דיש לו' אולי יש קצת חובה לזה ואינה רוצה לערב אבל זה שגילה דעתו שחפץ בעירוב אם זיכה לו החנוני אמאי לא יועיל והא דקתני שאין מערבין לאדם אלא מדעתו מלתא באנפי נפשה היא משמע מדבריו דכל מידי דמסתמא לא הוי חוב גמור אם גילה דעתו שהוא רוצה להרא"ש זכין לו שלא מדעתו ולהתוס' וכ"נ דעת רש"י ז"ל לא מהני אלא בעינן שליחות דוקא

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפרק ל' מהלכות מכירה שכ' וז"ל המוכר שמכר קרקע או מטלטלין וזיכה בהם ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה אם רצה לוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליה עכ"ל. ולכאורה נראה דאפי' אם הקנה לאחרים בקנין ע"י אחר שלא בפניו כן הוא הדין וקשה לי קצת ע"ד דבפרק חלון מוקי מתני' דבד' פרקים בשנה משחיטין את הטבח בע"כ לפי' אם מת מת ללוקח דאיירי כשיזכה לו ע"י אחר ובד' פרקים אלו דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו וכו' והא התם דאיירי כשנתן הדמים מאתמול ואפילו הכי קתני דבשאר ימות השנה חובה הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו

וראיתי למור"ם בסי' קצ"ה שכתב דהא דנקנה המקח שלא בפני הקונה היינו במתנה וכיוצא בזה דודאי ניחא ליה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ הלוקח לקנות לא קנה ושניהם חוזרים עכ"ל ונראה דמור"ם ז"ל איירי כשלא גילה דעתו הלוקח שהיה רוצה באותו מקח ולכך במקח שאפשר שאינו חפץ הלוקח אין כאן זיכוי כלל והרמב"ם ז"ל איירי במקח שגילה דעתו הלוקח שהיה חפץ בה ובזה קאמר דזכין לו שלא מדעתו וההיא דפרק חלון דחשיב ליה חוב איירי במידי דאכילה שאין אדם רוצה להרבות בהוצאה וכדברי הרמב"ם ז"ל כת' הגאון בספר המקח. (א"ה ע' לעיל בהלכות קנין מעות) ודלא כמהר"י וייל בסי' ד' אבל מדברי הרשב"א שהביא הב"י בח"מ סי' שע"ה אין נראה כן ולכן נראה דדוקא במידי דאכילה הוא דחשיב חובה בסתמא אבל בשאר דבר אם קנה מידי לחבירו שלא מדעתו אי בעי חבירו שקיל לי' ולא צריך קנין אחר וכ"כ הרא"ש ז"ל גבי מצרן בפרק המקבל ומיהו נראה מדברי הנ"י שם בפרק השואל דה"ד היכא דנתרצה מיד למעשה חבירו כשידע שקנה לו אבל אם לא נתרצה מיד לא וע' בטור סי' רל"ח גבי אין כותבין שטר ללוקח שכתב בשם הרמב"ן ז"ל דמיירי כשהקנה לו המוכר ע"י קנין שלא בפני הלוקח דה"ז קנאו וע' במהראנ"ח בח"א סי' ק"ג תוך התשובה וז"ל וכי תימא כיון דמתחלה היה העדות לחובה אע"פ שעתה נהפך לזכות וכו' יע"ש ודבריו צ"ע שנראים הפך דברי הרמב"ן ז"ל הנז"ל בריש דברי

סימן ז הפודה בנו של חבירו אם הוא פדוי. ראיתי להאחרונים נוחי נפש שכתבו דכל שפדאו זה משלו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו כמו שאמרו בנדרים בתורם משלו על של חבירו דזכות הוא והוי כשלוחו אלו דבריהם ז"ל. והרב בט"ז כתב ע"ז דכן הוא הדין כשאביו חי דכיון דיש צד זכות יותר מצד חוב לגבי גדול מהניא זכיה אפילו כה"ג אבל גבי קטן לא מהני זכיה כי האי כיון דיש בו קצת חוב עד שיהא מידי דהוי זכיה גמורה והביא ראיה מדברי התוס' בפ"ק דכתובות גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד משום דזכות הוא לו שכתבו ז"ל ואע"ג דזכיה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד לי' שליח וא"כ האיך זכין לקטן והלא קטן לית ליה שליחות ותירצו דהא דאין שליחות לקטן ה"מ בדבר שיש בו קצת חובה כגון תרומה דשמא היה רוצה לפחות או להוסיף אבל הכא שזכות גמור הוא לו יש לו שליחות עכ"ד ומכאן למד הט"ז דבנ"ד דלא הוי זכות גמור דשמא הקטן היה רוצה לקיים המצוה בגופו ובממונו לא מהני אם יפדה אותו אחר עכ"ד ואני שמעתי ולא אבין דמנ"ל לחלק במידי דהוי זכות בין גדול לקטן דממה נפשך אי תורם משלו על של חבירו זכות חשיב משום דקא מרויח לי' א"כ אפי' קטן נמי דהא כיון דאמדי' דעתיה של אדם דניח' ליה בזה ומש"ה תורם שלא מדעתו א"כ ה"ז זכיה גמורה ומה שאמרו התוס' דתרומה הוי בי' קצת חובה היינו בתורם משל בעל הכרי דאיכא צד לומר דלא ניחא ליה לבעל הכרי שיתרום אחר עד שיתרום מדעתו שעשהו שליח ובקטן לא מהני דקטן הוי שלא מדעת. אבל בתורם משלו על של בעל הכרי אנן סהדי דניחא לבעלים בכך והוי זכות גמור ומהני אפי' בקטן. ואע"ג דלכאורה נראה דהאי בעיא דתורם משלו על של חבירו לא נפשטה אי חשוב זכות אי לא וכדדחי שם דמתני' איירי בתורם משל בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום. יראה דכל זה אינו אלא דחויא בעלמא דהא לבתר הכי