מחנה אפרים - א ט

הלכות שבועות סימן א

שאלה יעקב בעודו בריא חשב את הקץ וכתב בספר את אשר יעשון בניו אחריו ואחרי כן קרא לבניו והכריחם שישבעו לקיים את כל אשר נמצא כתוב שם והנה בניו מפני כבוד אביהם עשו כמו כן ונשבעו מבלי שידעו מה היה כתוב שם ואחרי פטירת אביהם מסר השליש הכתב בידם ומצאו כתוב בכלל הצווא' שבניו שלשה אחרי פטירת אמם לא ידורו בעיר הזאת אלא כל אחד ילך וידור בעיר אחרת והמה ראו כן תמהו וצועקים לאמור אלו היינו יודעים לא היינו נשבעים

תשובה תחלה צריך אני למודעי אם שבועה זאת שהשביע יעקב את בניו חלה עלייהו לגמרי דכיון דבעת שהשביע אותם לא היו יודעים על מה היו נשבעים יכולים לומר לא היינו יודעים שעל דבר זה היה משביע אותנו ואלו היינו יודעים לא היינו נשבעים ואע"פ שנתרצו לקיים את כל מה שיאמר להם אביהם מכל מקום האי מלתא לא אסיקו אדעתייהו דלא עביד אינוש דטב ליה בארץ מולדתו למעקר דירתי' משם ולמיזל לאתרא אחריני באתרא דלא מודעי ליה משום דאיכא למיחש לכמה ריעותו' אי משום יקרא דנפשיה אי משום בני חיי ומזוני דתליין במזלי ואי משום סכנת דרכים. ואשכחן דאפי' בקביל עלי' כל אונסא דמתייליד אי אירע אונס דלא שכיח הרי זה פטור משום דלא עלה על דעתו להתחייב באונס כזה ואם בתנאי ממון אמרינן הכי כ"ש בשבועות דבעינן שיהא פיו ולבו שוין. אלא דראיתי להרב המופלא מהר"ר אליהו ז"ל בח"ב סי' נ"ט דס"ל דבנדרים שאדם נודר לחבירו לא בעינן שיהא פיו ולבו שוין משום דאדעת' דחבריה נשבע ויליף לה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ב מה' שבועות מי שנשבע ואמר על דעתכם אני נשבע אינו יכול לומר כך וכך הי' בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא ע"ד אחרים עכ"ל וכתב הרב ז"ל דאין לדחות ולומר דע"כ לא אמרה הרמב"ם ז"ל אלא במי שנשבע על דעת חברו בפירוש אבל הנשבע לחבירו אינו בכלל זה שאין טעם ברור לחלק בכך אלו ת"ד הרב ז"ל ועל פי זה העלה דאפילו אירע ליה לנשבע שום אונס לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי. ואני בע"ד הייתי מייתי ראיה לדבריו ממ"ש הר"ן בפ"ג דנדרים משם התוס' דהא דמועיל הביטול לבטל הנדר אינו אלא בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו לפי שע"ד עצמו הוא נודר אבל בנדרים שאדם נודר לחבירו אינו מועיל לו כלום משום דעל דעת חברו הוא נודר וכדמסיק לקמן דכי משתבע לאו אדעתא דנפשיה משתבע אלא אדעתא דידן משתבע עכ"ל. מוכח, משם דכל הנשבע להנאת חברו ובקשתו על דעת חברו נשבע אלא דקש' על זה ממה שסיים הרמב"ם ז"ל ואמר לפיכך כשמשביעין הדיינים את הנשבע צריך שיאמרו לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו והרי שבועת הדיינים הוא נשבע לבקשת חברו ולתועלתו ואפילו הכי אי לא דאמרינן ליה על דעתנו וכו' כי קא משתבע אדעתא דנפשיה משתבע

ואחר זמן מצאתי להרב מהר"ר בצלאל ז"ל דקאי בשיטת הרב ר' אליהו ז"ל והביא ראיה לדבריו מדברי הר"ן ז"ל שהבאתי והוקשה לו ג"כ מההיא דשבועת הדיינים וחילק דשניא שבועת הדיינים דליכא הנאה לדיינים בהאי שבועתו וגם הנשבע לא קיבל טובה בעד שבועה זו בהא ודאי מצי לאערומי ולומר בלבי היה כך מה שאין כן אם אחר משביע את חברו לתועלתו להבא ומפני הטובה שמקבל ממנו בהא ודאי אפי"ת דלא פירש להדיא דנשבע על דעתו כמאן דמפרש דמי וכאלו א"ל על דעתך אני נשבע ולהכי אפי' אם אירע אונס לנשבע לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי משום דדעת המלוה היה שבכל גוונא יחול האיסור עכ"ל, ואני בע"ד לא הונח לי עדיין דלפי דבריו צריך לפרש ולומר דשבועת משה לישראל כיון דקבלו טובה בעד השבועה מסתמא על דעת השבועה היו נשבעין ולא אצטריך משה לפרש ולומר על דעתי וכו' אלא כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו וכמ"ש הרב ז"ל ואלו מדברי התוס' שהביא הב"י בסי' רכ"ח גבי נדר ע"ד רבים אין נראה כן שכתבו בהדיא דהא דאיצטריך משה לומר על דעתי היינו כדי שלא יערימו כעין קנייא דרבא והכי מוכח דהא עלה דשבועת הדיינים דקתני שצ"ל לו על דעתינו אנו משביעין אותך מייתי שכן מצינו כשהשביע משה את ישראל וכו' משמע דמחד טעמא הוי

ועוד איכא לאקשויי דלפי דברי מהור"ר בצלאל ז"ל נראה דמ"ש הר"ן דאין הביטול מועיל בנדרים שאדם נודר לחבירו משום דעל דעת חברו הוא נשבע דמיירי בכה"ג שקיבל הנשבע טובה בעד אותה השבועה הא לאו הכי ה"ז מועיל ואינו כן כמבואר מדברי הר"ן בתשוב' סימן א' באותו שנדר לתת כל כך לצדקה לת"ת יע"ש. ועל דברי הר"ן יש לי להבין דהיכי יליף לו דהנשבע להנאת חברו ע"ד חברו נשבע משמעתין דנדרי הבאי דמסיק דכי משתבע איניש אדעתא דידן אישתבע דלכאורה נראה דאותה סגיא מיירי אפילו בנדרים שאינם להנאת חברו דלא משתבע אדעת' דנפשיה דנאמר דציפורא חזא ואסיק ליה שמא גמלא דכי משתבע אדעתא דידן משתבע כפי משמעות בני אדם. אבל כל שזה טוען ואומר בלבי היה כך ומתרץ דבוריה ואומר מה שאמרתי לך בחרם כונתי היה לחרמו של ים דכה"ג לא חשיבי דברים שבלב כי נשבע לחבירו נמי ואמר הכי אמאי לא יועיל והא משמע באותה סוגיא דאפי' למ"ד אדעתא דידן אישתבע אי הוה אמ"ל משה לישראל קיימו מאי דאמר אלוה עדיין הוה למיחש שמא דעתייהו לעבודת כוכבים משום עבודת כוכבים נמי איקרי אלוה. וכן מוכח מדברי הר"ן ז"ל בשמעתין דנודרין לאנסין דאפילו בנודר לחבירו מצי לומר בלבי היה כך כל שאינו סותר את מה שכיון להוציא מפיו והתוס' ג"כ כתבו בפ"ג דשבועות דף כ"ו ע"ב דאי הוי אמרי' דגבי אונסין אפי' מדירו על דעתו שרי הוי אתי שפיר דאי לאו אונסא אפילו אמר בלבי אסור כיון דא"ל על דעתו ע"כ משמע דאפילו בנשבע לתועלת חברו מצי לומר בלבי היה כך כל שלא אמר בפירוש על דעתו. ומה שכתבו התוס' דאין הביטול מועיל בנודר לחבירו משום דעל דעת חברו נשבע לאו למימרא דעל דעת חבירו וכונתו נשבע עד שלא יוכל לומר ע"ד כן לא נשבעתי אלא ה"פ כיון דלא נדר אלא מדעת חברו ובקשתו וכעין זה פירש הש"ך בסי' רכ"ח סי' ל"ב לא מהני הביטול דכל טעם שהתנאי מועיל לבטל השבועה הוי כמו שכתב הר"ן בנדרים פרק נערה דחשיב כנדרי טעות דאי הוה זוכר את תנאו לא היה נודר והאי טעמא לא שייך בנדרים שנדר מדעת חברו ובקשתו דאנן סהדי דאפילו היה זוכר תנאו לא היה נמנע מלישבע כמו שהכריחו חברו. ולפי מה שכתבתי עלה בידי דאם נשבע מעצמו לתועלת חברו דאי טעין ואמר אלו הייתי זוכר את תנאי לא הייתי נודר ה"ז מועיל כיון שלא בקש חברו ממנו אלא הוא מעצמו נדר וכן נראה לדקדק מלשון הש"ע. אלא שמדברי הר"ן בתשו' אין נראה כן אלא כל שהוא נשבע לתועלת חברו ע"ד הוא נשבע ואין דעת חברו שתבטל נדרו מחמת הביטול ומשמע גם כן כמ"ש הרב ר' אליהו דכל שנשבע להנאת חברו ע"ד חברו וכונתו הוא נשבע ולהכי לא מצי טעין לומר אלו הייתי יודע שיארע לי אונס כזה לא הייתי נשבע משום דסתמא ע"ד חברו הוא נשבע זולת כשאומר כשנשבעתי בלבי היה כך וכך דה"ז לא נשבע מתחלה ע"ד חברו אבל כל שהיה דעתו סתום בעת שנשבע ולא חשב בלבו שום דבר כי נשבע על דעת חברו גמר ונשבע ולא מצי לומר אלו הייתי יודע שיארע לי אונס לא הייתי נשבע והשתא אתי שפיר כל מה שהקשינו

איברא דעדיין נשאר לי להבין דא"כ הא דאמרינן (דסתמא ע"ד חברו וכונתו נשבע ולהכי לא מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי משום דכל כה"ג אפילו סתמא חשיב כאלו נשבע ופירש שעל דעת חברו הוא נשבע א"כ אפילו שאלה לחכם