מחנה דן (רמב"ם) לה

הטעם משום דאמר ר' מנשה בש"ס אשה מדיחה ידה אחת במים ולא קאמר ג"פ משמע דלית לי' הא דר נתן וגם הש"ס בחולין דף ק"ז ע"ב מק' מהא דר"מ משמע דהכי הלכתא וכמ"ש התוס' במקום אחר ומ"מ הטעם דמדיחה וכו' משום רוח רעה וכפרש"י אבל אין צריך ג"פ וכ"כ בה"ג וז"ל פירוש שיבתא רוחא היא דשריא על ידא דאינשי בלילה עכ"ל: הלכות מעילה

פ"א הל' ג' כתב ה"ר מש"ל מנ"ל להלקות על ההנאה דכתיב לא תאכל ודחה דברי הר' לח"מ שכתב דאכילה בעצמה היא הנאה ע"ש, והאמת אתו וכמ"ש בש"ס חולין דקט"ו ע"ב אין לי אלא באכילה בהנאה מנין. ואפילו רבי אבהו שאמר בדף קי"ד כל כל מקום שנא' לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה וא' איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך וכו' בנבלה וכו' אינו מפיק הנאה מן האכילה אלא משום דלא פרט בנבלה ובודאי כיון שאכל הוא נהנה אבל שיהנה ממנה בתתו לאחרים היא הנאה אחרת, וכן הוא במשנה דכלאים כלאי זרעים מותרים באכילה וכ"ש בהנאה

שם כתב שער המלך בהל' יסודי התורה בפ"ה הל' ח' דמהרש"א כתב אזהרה למעילה להרמב"ם נפיק ליה מלא תאכל והתוס' נפיק להו מג"ש חטא חטא ע"ש, ולפי מ"ש הראב"ד ופשוטה חטא וכו' וכ' כ"מ ז"ל דרבינו הביא מאי דאמרו בגמ' ע"ש. משמע דשניהם אמת אלא דהראב"ד השיג למה לא הביא הפשוט שהוא מן התורה ג"ש חטא וכו' ולא תאכל הוא מפי השמועה: הלכות תענית

פ"ה והובקעה ירושלים בבית שני וכו'. כתב הרב לחם משנה אף ע"ג דצום הד' בט' בו וכו' מ"מ חרבן בית שני חמיר לן עכ"ל ואלו הדברים נר' שכתב כן מדעת עצמו וזה דברי הרמב"ן וש"ע, מ"מ ק' דילמא טעמא הוא משום די"ז בתמוז אירעו בו ה' דברים כמ"ש במשנה בסוף תענית ובשניהם לא גזרו תענית משום טרחא דציבורא כמ"ש הרמב"ן ודו"ק: הלכות עדות

פ"ב הל' ה' כתב הרב כסף משנה דהרמב"ם פסק כר"מ משום דסתם משנה כוותיה עכ"ל. האמת בסנהדרין פסק כר"מ אבל בפסחים כתוב שם דברי ר"מ, ואם סנהדרין אחר פסחים בסידור היו דבריו נכונים. ואפשר דהרמב"ם פסק כר"מ משום דדיני נפשות כתיב והצילו ודו"ק: הלכות גירושין

פ"ב הל' ט"ז מי שנשתתק וכו' הרב כסף משנה תמה על רבינו ולא ידעתי למה לא ניחא ליה במה שכתב הרב המגיד והגהות מימוניות ע"ש: במנין המצות

קי"ב כתב וז"ל הוא שצוה לפרות ולרבות וכו' והוא אומרו ית' ואתם פרו ורבו וכו' ואין האשה חייבת במצוה זו ובפי' אמרו האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה עכ"ל והוא כמ"ש בסנהדרין דף נ"ט ע"ב והרי פר"ו שנאמרה לבני נח שנא' ואתם פרו ורבו וכו' ומ"ש ובפירוש אמרו וכו' הוא במשנה דיבמות דס"ה ע"ב האיש מצווה וכו' רבי יוחנן בן ברוקה אומר על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. ושם בגמ' כתוב מנה"מ רבי אלעא וכו' וכבשה כתיב' רב יוסף אמר מהכא אני אל שדי פרה ורבה ולא אמר פרו ורבו עכ"ל, ולפי"ז ק' כיון דבמשנה אמרו דמצות פריה ורביה מקרא דאדם הא' כיצד הש"ס הביא מבני נח וגם הרמב"ם נקט כדברי הש"ס, ושוב ראיתי למהרש"ל ז"ל משם הרא"ם שהק' כן ותי' שניהם מה שתירצו וכולם דחוקים למעיין בדבריהם: דמה שתירץ הרא"ם בודאי הוא דוחק גדול' ומה שתי' מהרש"א דת"ק ור"י ב"ב סמכו עצמם על האי קרא דבני נח ואתם פרו ורבו א"כ למס לא הביאו עיקר הדרשה מואתם פר"ו, ומ"ש מהרש"א דמשתמע שפיר על שניהם מקרא דאדם א"כ מאי מק' על התוס' בסוף דבריו. ומ"ש עוד לברכה יתירה א"כ כיון דסוף הפסוק לברכה גם מחילתו ומנ"ל שהוא למצוה, ומ"ש עוד וכבשה לריב"ב לאו דוקא השתא נעלם ממנו ז"ל דברי מד"ר פרשת בראשית וז"ל ויברך אותם אלהים וכו' ר"י בן זמרא אומר וכבשה כתיב האיש מצווה על פר"ו אבל לא האשה, ריב"ב אומר אחד האיש ואחד האשה על שניהם הוא אומר ויברך אותם אלהים ויאמר וכו' פרו וכבשה כתיב האיש כובש את אשתו שלא תצא וכו' ושו"ר למהרש"א ביבמות שם באגדתיה שהביא מד"ר ואמר דתלמודא דידן הפך ואחר המחילה מאיזה טעם אדרבא דומה בדומה לפי' ר' אלעא דלת"ק וכבשה הוא כבוש הארץ ולריד"ב הוא האיש כובש את האשה, באופן לא הבנתי דבריו: אבל הנראה בזה דלטעם ר' אלעא שאמר משום דכתיב וכבשה ס"ל דלת"ק ולריב"ב עיקר מצות פריה ורביה הוא מקרא דאדם ויש בו ברכה וגם ציווי על פר"ו שהרי ת"ק טעמיה וכבשה וכו' וריב"ב מפרו ורבו על שניהם וכבשה האיש כובש את אשתו דלא לחנם נכתב חסר ולא כמ"ש מהרש"א לאו דוקא דח"ו לחנם נכתב לר"י ב"ב וכמ"ש במד"ר ואתם פרו ורבו דכתיב בבני נח וכמ"ש הש"ס בסנהדרין דנ"ז ע"א למ"ד דיליף שבע מצות בבני נח מויצו ה' על האדם וגם פר"ו הכל יליף מאדם וכן כתב רש"י בד"ה לברכה לא לפרות ולרבות צום אלא ברכה בפ"ו עכ"ל, ואע"ג דכבר אמר ויברך אלהים את נח וכו' היינו משום שהוסיף להם בברכה זו שרצו בארץ וכו' היינו כשרצים שמולידים הרבה, ועוד כדי להקיש אליו שפיכות דמים כמ"ש רש"י בחומש וכמ"ש בש"ס ביבמות דף ס"ג ע"ב ר"א אומר כל מי שאינו עוסק בפ"ו כאילו שופך דמים שנא' שופך דם וכו' וסמיך ליה ואתם פרו ורבו ולפי"ז צריך לומר מאי דס"ל להני תנאים שמתני' דמצות פריה ורביה הוא מקרא דאדם אעפ"י שכתוב ויברך