מבי"ט חלק ג רו

מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכן יתקיים לעתיד להם ולכל חכמי ישראל: המבי"ט: שאלה רי כתובה שכתוב בה ולפי שאמר' הכלה הנ"ל שהניחה אצלה נ' פרחים ולא הכניסה אותם בכלל נדונית' הנ"ל קבל עליו החתן בכלל הקנין והשבועה הנ"ל שאין לו ולא לבאי כחו בשום זמן בעול' שום זכות ושום שעבוד בסך הנז' שהם נ' פרחים זהב לא בהם ולא בפרי פרי פרותיה' עד עולם אלא הרשות בידה וביד באי כחה לעשות מהנ' פרחים ובפירי פירותיה' עד עולם כרצונ' ע"כ ולמעלה אחר תנאי הכתובה כתוב וכל הפרש שיהיה בין החכם החתן הנ"ל והכלה יהיה נידון בין בחיים בין במות ע"פ הח' הנעלה ה"ר יעקב יורנו רבי' אם מתה אשה זו ויש לה בן מבעל זה וכן מבעל אחר ולא פירשה שום דבר באלו הנ' פרחים מה יהיה דינם אם ירשום הבעל או הבנים: תשובה מה שלא הוזכרו פירותיה' אלא פירי פירי הוא בעיי' בגמ' וכתוב בא"ה סימן צ"ה ואם כתב דין ודברי' אין לי בנכסיך ובפרי פירותיהם ולא הזכיר הפירות אוכל הפירות ולא פירי פירות ע"כ וכן כתב הר"ן ז"ל יר"ח ואחרים סוברין דמכל מילי סליק נפשיה ונ"ל דהוא הדין אם כתב אין לי בנכסיך ולא בפירי פירי פירות ולא הזכיר שסילק עצמו מפירי פירות אלא מן השלישי' שיהא הדין כמו כשלא הזכיר הפירות רות הא' למר כדאית ליה ולמר כדאי' ליה אלא שבגמ' הזכירו למעלה פירי פירי פירות ולמט' לא הזכיר אלא פירי פירותיהן ונראה לומר כיון שהוא ספק אוקמינן אחזקת הבעל ועוד נאמר תפוס ל"א כמה דאמרינן במילי אחריני בעניין ב' שטרו' ולענין ירושת הנ' פרחי' הבעל יורשן דבמתנית' דהכותב איכא תלתא תנאי ת"ק ורבי יאוד' ורשב"ג לת"ק אפי' אמר דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותי' יש לו פירי פירות עד שיכתוב פירותיהן ופירי פירותיהן עד עולם ולדידיה נמי מהני לה נמי מה שכתב דין ודברי' וכו' אין לי בנכסיך ובפירותיה' יש לו פירי פירות עד שיכתוב פירותיה' ופירי פירותיה' עד עולם ולדידיה נמי מהני לה מה שכתב דין ודברי' אין לי בנכסיך וכו' שאם מכרה ונתנה קיים ואם מתה ירשנה דלא פליג את"ק אלא בפירי פירות אלא א"כ כתב לה דין ודברי' אין לי בנכסיך ובפירותי' בחייך ובמותך דאם מתה אינו יורשה ורשב"ג פליג א"ר יהודה דאפי' כ' לה בחייך ובמותך אם מתה ירשנה מפני שהתנ' על מה שכתוב בתור' ופסק הרמב"ם ז"ל כרשב"ג דאע"ג דאין ירושת הבעל לאשתו מן התורה עשו חכמים חיזוק לה כשל תורה הא קמן דמתני' יורשה אפי' לת"ק דלית הילכתא כוותיה ורבי יהודה דהילכתא כל שלא אמר בחייך ובמותך הוא יורשה ורשב"ג אפי' אמר בחייך ובמותך יורשה והיינו אחר שנשאה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף דינים אלו אבל אם מתה יירשנ' ומה שכתב למעלה התנה עמה שלא ירשנ' הרי זו לא ירשנה היינו קודם שתנשא בעודה ארוסה או שכותב לה בכתובתה בשעת כניסה כמו שכתב הרב מ"מ והיינו נמי שכתב לה בפירוש שלא ירשנ' אבל כתב לה דין ודברי' אין לי בנכסיך לא מהני לה אלא שאם מכרה ונתנה קיים אפילו לרבי יאודה דהלכתא כוותי' אלא א"כ כתב בחייך ובמותך והשתא כנראה דלא כתב לה בחייך ובמותך הוא יורש הנ' פרחי' ואע"ג דכתב שאין לו ולבאי כחו בשום זמן בעולם שום זכות ושום שעבוד בסך הנ' פרחי' לא בהם וכו' משמעות כל זה הוא בחייה ומה שכתב בשום זמן בעול' היינו כמו עד עולם דמתניתי' דאפי' הכי יורשה ומה שהאריך לכתוב בשום זמן בעול' היינו חיזוק של עד עולם כי בשום זמן בין שיהיו לה בני' ממנו או שיטיב הוא עמה או שיבא לידי צורך לא יהיה לו זכות בהן וכל זה בחייה עד שיכתוב לה בחייך ובמותך או שיתנו שלא ירשנה כפי מה שכתבתי ועוד טעם אחר בנ"ד שכתב בתנאי זה אלא הרשות בידה ביד באי כחה לעשות בנ' פרחים ובפירותיהם עד עולם כרצונה הרי שפי' כל מה שנסתלק מכל זכיות נכסיה היא שתעשה בהם כרצונה כמו שתמכר' או תתנם כפי מה שתרצ' וכל שלא עשתה בהם שום דבר נשארו לבעל והוא יורש אותה והריב"ש ז"ל בא' מתשובותיו כתב על מי שפשרו בינו ובין אשתו שתוכל לתת כל כך למי שתרצה ומתה ולא חלקה ולא נתנה שום דבר שהבעל יורש הכל דוק ותשכח תשובת הרב ולענין מה שכתוב וכל הפרש שיהיה בין החתן ואשתו יהיה נידון בין בחיי' בין במות' ע"פ החכם הנז' תנאי זה כתוב אחר תנאי הכתובה קודם תנאי זה ואינו חוזר אלא על התנאים הכתובים למעלה עוד אני או' אפי' היה כתוב על כל התנאי' תנאי זה אינו בכלל שהרי כתוב כל הפרש בין החתן ואשתו וזה הפרש מעניין הירושה אינו תלוי בינו ובינה אלא בינו ובין בניה כי מה שכתוב בין בחיים ובין במות הוא בהפרש שבינו לבינה בחייה אם יהיה שום הפרש ביניהם באיזה תנאי ששואלת היא ממנו או הוא ממנה תנאי שהוא תלוי בחייה או שיש ביניהם הפרש באיזה תנאי ששואלת היא ממנו שיעשה לה לאחר מותה או הוא שואל ממנה איזה זכות לאחר מיתה וכל זה הוא תנאים שבינו לבינה כמו שכתוב הפרש שיהיה בינו לבינה בין בחיים בין במות כמו שכתבתי שכתוב שיהיה נדון על פי הח' הנז' נדון בד"ת וגם הוא ידין במה שכתבתי בד"ת נאם המבי"ט: שאלה ריא הראו לי כתובה שכתוב בה תנאי בכלל התנאים ואם ח"ו יהיה דבר בעיר נתחייב להבריח' מעיר לעיר עד סוף תחום ארץ ישראל ע"כ והחתן או' כי הכוונ' הי' שיבריחנ' מחמת הדבר והמנהג הוא להבריח בכפרי' מכפר לכפר וחמיו טוען כי בשביל כך התנה בפי' מה שאינם רגילים להתנו' בשום כתוב' שדרך הוא לברוח בזמן הדבר אלא שרצה הוא שיבריחנה מעיר לעיר שלא כמנהג כדי שלא יצטרך ללכת בכפרים כי הוא טורח לאשה וזלזול ללכת מכפר לכפר ועל זה היה נראה לו לכאורה כי מה שנכתב מעיר לעיר לאו דוקא לאפוקי מכפר לכפר אלא הכוונה היתה שיבריחנ' כיון שלא כתב בפירוש ולא בכפרים וגם יש עיר שנקרא כפר כמו שנראה ממתניתי' דפ' ה' דמגילה איזו העיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מכאן הרי זה כפר ע"כ מדקתני הרי זה כפר ולא תני הרי זה ככפר כלו' כדין [בפר שמקידימ' ליום הכניסה משמע שנקרא' גם כן כפר אעפ"י שהיא עיר קטנה כדתנן איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין משמע דכל שאין בה י' בטלנין אינה עיר גדולה אבל עיר קטנה מיהא נקראת ותני עלה הרי זה כפר הרי שעיר קטנה נקראת כפר ודקדקתי אחר כך בכתיבה תנאי זה שכתוב עד סוף תחום א"י שנראה שהיתה הכוונ' מעיר לעיר שיש כמה עיירות מכאן ועד עזה ושהוא קרוב לסוף תחום א"י מה שאינו כן לצד מזרח א"י כי הגישור הוא סוף תחום א"י לצד מזרח אלא שאין מכאן עד לשם שום עיר וגם לצד צפון א"י אין שום עיר מכאן לסוף תחום א"י כי אם צידון שדרי' בה יהודי' וגם ראיתי בתנאי זה שכתו' מעי' לעי' ביני שיטי והוא מקויים למטה שנראה שכתבו סתם והיה נראה שיבריחנה בכפרים כמו שרגילים רוב הבורחי' ולכך חזרו וכתבו כ"ש) ביני שיטי) מעיר לעיר שנר' שהית' הכוונ' שלא יברחנ' בכפרי' ולכן נר' לי שחיי' החתן להבריח' מעיר לעיר מכאן לטברי' או לגינין ומשם לשכם אם יצטרך ומש' ועד עזה שהוא סוף תחו' א"י ויש שבועה בסוף כל התנאים וראוי לחתן זה שהוא ת"ח לחוש לשבועתו ולהבריחה מעיר לעיר כמו שכתוב נאם המבי"ט. שאלה ריב אסתר נתקדשה לראובן ואח"כ ידעה כי היה לו חולי הנופל ולא היתה רוצה להנשא לו והפצירו בה קרובי' כי אמרו כי היה החולי הנז' נקל כמעט שלא היה נרגש בפני אנשי' שהו' מתעלף מעט ולא היה נופל ושיתרפא לימים כי בחור היה ועל זה השיאו' לו ועמד עמה כמו ג' או ד' שנים ובאלו השנים היה החולי הולך וגדל עד כי גדל מאד שהיה נופל על פניו פתע פתאום וגם היה אז עושה שטיות ואומרת אסתר שאינה יכולה לסבול אותו וכיון שהיא לא ידעה שהיה לו זה החולי ולא נשאת לו אלא עד שאמרו לה שהיה נקל ואדרבא הכביד עליו שאינה יכולה לסבול חוליו ושטותו יורינו רבינו אם כופין להוציאה: תשובה בפרק המדיר במרדכי הביא מה שכתב ראבי"ה דאע"ג דנכפ' לגבי אש' הוי מום משם אין ראיה להחשיבו מום גבי איש דאש' בכל דהו ניחא לה ותדע דלא תני נכפה גבי מומי דאיש ואין בידינו לכפות בלא ראיה ברורה וגם לא נכוף אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה וכך שמע ראבי"ה מעשה דאביו רבי' יואל ז"ל הלוי ע"כ הרי שאין נכפה בכלל אלו שכופין להוציא אבל כיון שאין כופין אותה להיות עמו כיון שבאה מחמת טענה שאינה יכולה לסבול אינה מפסדת נדוניתא שהמורדת שכתב הרשב"א ז"ל שהנכסים שהכניסה לו אין מוציאין מידו וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל (עליו) אחריות עליו אינו משלם לה כלום היינו במורדת כדי לצערו וכן באומרת מאיס עלי שאין בטענת' ממש כיון שאינה נותנת אמתלה לדבריה וטוענת הנרא' לחכמי המקום למה הוא מאוס עליה וכמו שכתוב בביג"ה פי"ד אבל באה מחמת טענה כמו שכתב ראבי"ה וטענה טובה היא כנ"ד שאינה יכולה לסבול עתה שנתחזק עליו חולי זה ולכך אינה מפסדת כתובתה ומה שתפס מוציאין מידו וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו ישלם לה מעות שנתנו לו בכלל הנדוניא חייב לשלם לה אפי' אכלן או איבדן וכופין אותו לשלם אם יש לו ואם מתוך כך ירצה לגרשה כדי שלא לשלם לה יהיה גט כשר כיון שבידו לשלם ולא יתן גט: ולפי מה שבא בשאלה שנתחזק לו החולי אחר שנשא נראה כי מחמת התשמיש היא שנתחזק ואם כן אפי' שהיא היתה סובל' לא נניח להם לישב יחד וכדתנן גבי מוכה שחין וחכמים אומרין מקבלת היא על כרחה פי' אם התנה חוץ ממוכה שחין מפני שהיא ממיקתו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פר' אחרון אין שומעין לה אלא מפרישין אותה ממנו ופי' הרב (ז"ל) מישאינו ז"ל ונותן לה כתובה ובנ"ד אם סיבת חיזוק חולי הוא מחמת התשמיש לפי ראות הרופאים אפי' היתה רוצ' היא לא נניחם לישב יחד ופשיטא שלא היתה מפסדת שום דבר מכתובתה והרי כשאומרת אינה יכולה לסבול שבאה מחמת טענה טובה שאינה מפסדת מן כתובתה כלו' כמו שכתבתי למעלה ובלי טענ' זו הוא חייב () שכתו' למעלה נאום המבי"ט שאלה ריג הראו לי צוואת ה"ר אברהם פנטו ז"ל שהיה מצווה לבניו שהיו במצרים שישלחו לאלמנתו בכל שנה י"ב פרחים עד י"ב שנים למזונות עוד מה שישלחו עתה מלבד זה שיותנו ליד האלמנה הנז' ולא יכנסו בחשבון המזונות אלא לפרעון החובות ולתשלומיו ושאלו לו אם היה לו שום חוב על בניו והשיב שאין לו שום חוב עליהם כלל ואם יש לו איזה חוב בין בשטר בין בעל פה הוא מוחל להם ושאין כל זה שהו' מצוה להם מפני שהם חייבים לו כי אם צוואת שכיב מרע משום מצוה לקיים דברי המת כי בניו י"ץ הם כולם כאחד נשמעים לדבריו בחיים וכל שכן אחר המות עכ"ל ענין לשון הצואה באדר השל"ה ומאז לא שלחו ל': ועל זה אני משיב כי האחים הנז' ת"ל הם מוחזקים ביראת ה' ובמעשים טובים ובכבוד אביהם כמו שנראה כל דבריו ולכן חייבי' לקיים דברי המת אביה' כי מסתמא לא היה אביהם מטריח אותם לתת מנכסיה'