מבי"ט חלק ג רב

עוני' מה שאין כן בתפלת המנחה שאינ' באי' כל' ביחד ואין מתפללי' כמה פעמי' מנחה בכל בית הכנסת ואפי' שאנחנו נותני' איזו סיבה למתפללי' בקול רם הוא בדיעבד אבל לכתחלה ראוי לכל מקו' ליראי ה' וחושבי שמו לעורר לבבות מתעצלי' בתפלת מנחה ולפחות שתאמר פעם הראשונ' בחזרת ש"צ כשה' לפחות מעשרי' ומעלה כדי שיתכוונו ויענו אמן או אפי' כשאינ' אלא עשרה שהם יראי השם יכונו כמו שנזכר והאל יתברך יטע בלבנו אהבתו ויראתו לעשתו רצונו ולעובדו עבודה שבלב זו היא תפלה ושל' המבי"ט: שאלה ר ילמדנו רבינו ראובן שהיה חכ' ממונה בקהל אחד מרביץ תורה ביניה' זה ארבעי' שנה ורוב' ככל' גידל' ולמדו ממנו ויש לו בן הגון למד בישיבת החכ' השל' הה"ר יוסף קורקוס זלה"ה ובישיב' החכ' השל' כמה"ר יצחק דימולינא זלה"ה והחכ' הנז"ל מלבד שהיה עוסק בקהל הנז' היה עליו טורח צבור וכשראה החכ' הנז' את עצמו שגדל עליו טורח צבור וקפצ' עליו זקנה מינה את בנו בקהל הנז' במקומו זה י"ט שנה והמנוי הנז' היה במעמד גדולי (שאר) [ראשי] קהל יצ"ו בהסכמ' הקהל הנז' ומאותו זמן ועד עתה בן החכ' הנז' עומד במנויו בקהל הנז' דורש להם ביום ובלילה ואין פוצה פה ומצפצף על דבריו כלל נוסף על זה שחתמו לו רוב הקהל הנז' וקבלו אותו עליה' חכם במק' אביו לגמרי וזה נוסח ההסכמה החתומה הנז' להיות שהלכה רווחת שכל מי שיש לו איזה מנוי הן מלך הן חכם הן חזן הן שוחט הן מוהל אם יש לו בן וכל שכן אם הוא הגון הדין הוא שיהיה בנו ממונה תחתיו כדאית' בספרי על פסוק למען יאריך ימי' על ממלכתו הוא ובניו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות כלי מקדש והריב"ש ז"ל בתשובותיו סימן רע"א והרשב"א ז"ל סימן ש' ולכן אנו ח"מ נתרצינו רצוי גמור למנות את בן החכ' הנזכר פלוני ממונה תחת אביו בקהל הנז' יקרא פסק וידרוש בבית הכנסת שלנו בכל עת שירצה בין כשילך אביו הנז' נר"ו לארץ ישראל תוב"ב בין כשיתבקש בישיבה של מעלה לאורך ימי' ימי' על ימי מלך יוסיף כאשר היינו עם אביו החכ' הנזכר כן נהיה עמו לא נעזוב מלתמוך כבוד בימינו נאדרי בכח תורתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה ולא אחד ממנו רשאי שלא לחתו' במקו' שאמרו לחתו' וכל המסית או מדיח אחד ממנו לערער על זה ולהכניס אחר תחתיו בקהל שלנו הנזכ' או להמשך אחריו בחבלי עבותות אהבתו ולפתוח בית הכנסת אחרת ולהתפלל עמו או לשמוע ממנו ד"ת וכו' נשבענו בשבועה חמורה לרדוף אחריו ולהבדילו וכו' והנה עתה קצת מהקהל הנז"ל שלא חתמו בהסכמה הנז' מערערי' לומר כיון שיש בקהל הנזכר אחר שהוא יותר בקי ממנו שיכנס עמו בקהל הנזכר ורוצי' לשתפו עמו בקהל הנזכ' ואם לא יוכלו לעשות הדבר הזה יפתחו להם בית כנסת אחרת וימנו אותו חכם עליה' יורנו אדונינו אם יכולי' להכניס חכ' אחר עמו בקהל הנזכר או למנות חכ' אחר במקומו בקהל הנז' ושכרו כפול מן השמים: תשובה אין כח לשו' אדם מן הקהל אפי' מאותם שלא חתמו להעבירו ולא לשתף ת"ח אחר עמו מכמ' טעמי' ראשון כיון שהסכימו ראשי הקהל יצ"ו למנותו ת"ח על הקהל אפילו שלא היו מעמידי' אותו מצד החכ' אביו אינ' רשאי' להעבירו או למנות אחר עמו שלא מדעתו שדין הוא שמי שעלה למעלה א' לא ירד כי אותם שחתמו לו המינוי מסתמא ראשי הקהל הם ומה שעשו אז נתרצו כל' כ"ש אחר שני' רבות שעמד במנוי מסתמא כלם נתרצו ועתה אינ' יכולי' לחזור בהם שאם מי שיש לו איזה מנוי של שררה הן מלך הן חכם בנו יורש מקומו כמו שכתו' הוא ובניו בקרב ישראל כל שכן הוא עצמו שמנוהו מלך או חכם שאין יכולי' להעבירו אם לבניו זוכה כל שכן לעצמו שכיון שעלה לא ירד טעם שני שאעפ"י שהקהל לא היו ממני' אותו עליה' ולא היו כותבי' עליו הסכמה הכתוב' למעלה הם חייבי' לקבלו מצד הדין שהוא יורש שררת אביו בלי הסכמת' וכמו שהוא הדין כמו שכתבו המפרשי' ז"ל טעם שלישי שאפי' שלא היו כותבי' לו המנוי (ואפי' לא) היה בא מכח אב אלא שקבלו חכם א' בקהל אחד ויש לו כמה שני חזקה שהוחזק להיות חכם אין שום אדם יכול להעבירו מן המנוי שגדולה חזקה מן התור' בכל מקו' בפרט בדבר שררה של מצוה אפילו בלא כתיבת הסכמה וכמו שלא היו יכולי' להעבירו מכל א' מאלו הטעמי' כן אינ' יכולי' לשתף אחר במקומו כמו מלך דכתי' שום תשי' עליך מלך מלך ולא שנים וממנו אנחנו לומדי' לשאר שררות שדבר א' לדור ולא שני' ואפילו יש ראוי אחר יותר ממנו שבכל הדורות שעברו היו מלכי ישראל וכהני' גדולי' בקצת' היו כמה אנשי' ראויי' למלכות מן השבט הנבחר ולא היו רשאי' להעביר מי שהיה כבר מלך וכן כ"ג שהי' א' ראוי יותר מכ"ג (כשתמו') [המשתמ'] כבר לא היו יכולי' להעבירו וכן בנ"ד אינ' יכולי' להעבירו ולא לשתף אחר במקומו אפי' אות' שאינ' חתומי' בהסכמה כי המנוי של חכ' א' בקהל א' כל איזה חכם שבדור הזה יכול להיו' חכם ללמוד פסק בכל יום ואם מצד הדיינו אם יש מי שמתרעם עליו יכולי' אחר פטירת אביו לשתף ב' אחרי' שיהיו ב"ד של ג' לאיזה מן הקהל שלא יתרצו לעמוד לפניו לדין לבדו נאם המבי"ט: שאלה רא ילמדנו רבינו ראובן ושמעון נתנו ליאוד' מעות בשותפו' יחד והרוחה תהיה ביניה' חלק כחלק רצה יאוד' לעלות מבבל לחלב עמדו ראובן ושמעון הנזכ' לעלות עמו כדי לפרוע ממנו מה שנתנו לו עמד שמעון ואמר לראובן (עד) [כדי] שלא נלך שנינו תן לי שכרי ואני אלך עמו לבד ואפרע ממנו כל מה שיש לנו אצל יאודה הנז' בעד שנינו נתן לו שכרו חמשה פרחי' ונתרצ' לו בכך לאחר שעברו ט"ו ימים לשכירות זה עמד עוד שמעון והתאנ' על ראובן חבירו מחמת הוצאת הדרך ואיזה ענין שיהיה באופן שיהיה על שניה' יחד נתרצה לו עוד שיתן לו שכרו משל' ה' פרחי' וההוצאה תהיה על שניה' ביחד ואחר כל אלה עמד ראובן ולוה לשמעון ואמר לו השמר לך פן תקח המעות מיאודה הנז' כי אם על ידי צורפי' כדי שיהיו מעותיו כסף עובר לסוחר ועוד התנה עמו וצוהו ואמר לו כל מה שתגבה אותו ממנו חלקהו לחצאין ראשון בראשון לפי שאינו יכול לפרוע לך המעות כול' בבת אחת וחלק שלי הניחהו לי אצל ב"ד פלוני בחלב וקבל עליו שמעון כל מה (שתגבה) [שהתנה] עמו ראובן בפניו עוד הזהירו שלא יריב עם יאודה הנזכר בעבור הפריעה ושיהיו דבריו עמו בנחת נשמעי' אחר זאת הלך שמעון עם יאוד' כדי לפרוע ממנו בעד שניה' עמד שמעון ונפרע מיאודה הנזכ' מה שפרע וכל מה שפרע מתחילה היה לוקח אותו לעצמו עד שגבה כל חלק שלו משל' עד סוף פרוטה אחרונה ולא חלק כלל (לראובן) ולפי זה נמצא ששמעון עבר על צוויו של חבירו ועל כל מה שהתנו ביניה' לאחר שפרע חצי המעות ולקח אות' לחלקו וקנה בם לעצמו מה שקנה עמד והריב עם יאודה הנז' בעבור חצי המעות שנשארו אצלו והכעיסו מאד מאד עמד יאודה מרוב כעסו והלך אצל סוחר ולוה ממנו מעות בעבור שיפרע אות' בעד חצי המעו' שנשארו עליו ואמר לשמעון טול ממני מה שנשאר לך עלי הלך עמו ונפרע ממנו חצי המעות שנשארו עליו על ידי צורפי' ולקח אות' שמעון והני' אצל היהודי שצוהו ראובן לפקוד מעותיו אצלו והתנאי והשכ' שנתן ראובן לשמעון לא היה כי אם בעבור שיפרע המעו' ויחלקיהו לחצאין ראשון בראשון נמצא שמעון לקח ה' פרחי' וההוצאה היתה מהאמצע ועם כל זה נטל חלקו משל' וראובן בא והוציא המעו' שהניח לו חבירו ונמצא בהם פסולת וחסרו מעותיו מחמת הפסולת כמו ב' פרחי' ולפי זה היוכל ראובן ליטול החסרון הנז' כלו משמעון ולומ' לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי או יחלוקו החסרון ביניה' יחד בשוה או לאו יורינו רבינו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלי' ושכרו כפול מן השמי' כן יהי רצון אמן: תשובה מצד הדין כל מה שגבה שמעון מיהודה בחצי הראשון ובחצי האחרון הוא לשניה' שוה בשוה כיון שהיה המעות שנתנו מיאודה משניה' בשותפי' לא היה רשות לשמעון ליקח חצי המעות משל' לעצמו ולהניח החצי האחר כי החצי שגבה קוד' היא לשניה' ומה שגבה אחר כך גם כן לשניה' ואם יש שום פחיתות בחצי האחרון היא על שניה' זהו מצד הדין וכל שכן שהתנה בפי' ראובן עם שמעון שכל מה שיגבה שיהיה לשניה' ראשון בראשון כמו שכתוב בשאלה וקבל שמעון שכר על זה לא היה לו לשנות ואפי' מה שפיחת בגבייה האחרונה ונמצא פסולת במעות אם היה מחמת המריבה ולא חשש שמעון ליקח מעו' שהיה בהם פסולת מפני שחשב שכבר גבה חלקו קוד' כל הפסד על המעו' יהיה עליו כי לא חשש לקבל מעות רעות מפני שחשב שכבר גבה הוא ושיהיו לראובן ופשע בזה וחייב לתת לראובן מעות טובי': שאלה רב אלמנ' עשת' שליח בעדי' לתפוס בעד' מטלטלין למזונותי' וכן עשה השליח ילמדנו רבינו אם מועיל תפיסה זו כיון שלא תפסה היא בעצמ' דהא כתב ריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' ק"ז ועוד צריך בתפיסה זו שתתפיס היא בעצמה ולא ע"י אחר ואפילו עשתה אותו שליח לתפוס בעדי' משו' דקי"ל התופס לב"ח במקו' שחב לאחרי' לא קנה והוכיח' המפרשי' ז"ל מההיא עובדא דיימר בר אשו דאפי' כשעשאו שליח לא קנה וכאן הרי יש חוב לבעלי המתנה בתפיסה זו כיון שהנכסי' היו מספיקי' לכול' אם לא מחמת תפיסה גם כשאין חב לאחרי' דקנה דעת הרא"ה דדוקא כשינשאו שליח בפי' לתפוס וכו' ע"כ הילכך הכ' נמי הרי מ"מ יש כאן חוב שאילולי תפיסה זו היתה ניזונת מתחת יד היורשי' והיו נושאין ונותנין היורשין בשלה' כרצונ' ועכשיו הרי על נכסיה' אריא קא רביע (אנכסיהו) מעתה יש לנו לומר דלעול' לא תועיל תפיסת האלמנה אלא כשתתפוס היא בעצמ' או דילמ' כיון דמ"מ הרי היורשין חייבין במזונות האלמנה אין כאן חוב לאחרי' וההיא דריב"ש ז"ל היינו משו' דהיה חב לבעלי המתנה בתפיסה זו אבל כל שאין כאן אלא היורשין לבד לא מקרי תופס לב"ח במקו' שחב לאחרי' ומהני תפיסה אפי' על ידי אחרי' כשעשאו שליח בפירוש לתפוס וכדמסיי' ריב"ש ז"ל בלשונו יורינו המור' מה הוא הדין מפני שנפל מחלוקת בזה וכל אחד מחזיק בסברתו ונרא' לו סברתו פשוטה וסברת האדון תכריע: תשובה האשה עצמה שתפס' למזונותי' במקו' שחב לאחרי' שלא נשארו נכסי' ליורשי' שיגבה מהם הב"ח מוציאי' מתחת ידה כי החוב הוא חיוב מן התורה והמזונות של האלמנה הם מתקנת חכמי' ואפי' מזונות א"א דאלימי ממזונות האלמנה אם תפסה האשה מוציא ב"ח מידה כמו שכתוב בח"מ סי' צ"ז ומה שאמרו אלמנה שתפסה תפסה הוא במקו' שאין חוב לאחרי' שאין שום ב"ח על בעלה ואפי' שיש ב"ח יש נכסי' ליורשין כדי החובו' ותפיסתה היא תפיסה שלא תצטרך לטרוח אחר היורשים שיתנו לה מזונות אלא שצריכה להראות מה שתפסה ויקצבו לה מהם מזונות ואם תפס אחר בעדה כשהוא חב לאחרי' ואפי' עשאוהו שליח מוציאין מידה ואפי' שיש מי שסובר ששליח תפיסתו תפיסה אפי' חב לאחרי' ויש ג"כ דרכי' שתפיסה לב"ח כשחייב לו ג"כ הויה תפיסה במגו דזכי לנפשיה (וגווע) [וגורע] אחריני היינו כשתופס לב"ח לא למזון האשה כשחב לב"ח שאפילו תפסה היא בעצמה מוציאין מידה כמו שכתבתי אבל כשאין חיוב לאחרי' ( במה) בתפיסת (תפיס' בין) התופ' בעדה אם הוא שלוחה הווייה תפיסה כמו תופס לב"ח במקו' שאין חב לאחרי' דתפיסה ואפי' שלא הגיע עדיין ליד המלוה או ליד האשה וכתב בח"מ סי' ק"ה ואם הנפקד מסרו ליד המלוה אין זו פשיעה ואפילו היה ש"ש אינו מתחייב בכך לפי שאו' למפקיד אלו החזרתים לך היה גובהו ממך