מבי"ט חלק ג קפח

תשובה אם זה שהלך לקנות בחוץ ידע שהשליט הכריז שלא יורש' שום אדם לקנות בחוץ הוא פשע לקנות ושותפו אינו חייב לפרוע לו חלק ההפסד ואדרבא יש לו לשותף חלק בריוח שיהיה בצבע שקנה כדין השליח ששנה בשליחות שאמר לו המשלח קנה לי חיטים דרך משל וקנה לו שעורים שהדין הוא שאם הפסיד בשעורים כל ההפסד הוא על השליח ואם הרויח הריוח למשלח ובנ"ד שהם שותפין הריוח וההפסד שבסחורות הצבע שקנה הוא לשניהם אבל הפסד מה שהעלילו עליו הוא לזה שפשע בקניה אחר שידע הכרוז וגם אין זו עלילה כיון שהיה אמת שקנה בחוץ ועבר על מאמר השליט וקנסו אותו כמו שהודיעו בכרוז שיקנסו את העוב' והוי כמו דינא דמלכותא דהוי דינא בכיוצא בזה שדרך הוא לעשות כרוז כזה כדי שלא יבריחו מן המכס הקצוב מן המלך יר"ה וכמו שכתב החכם השואל וגם הטיב במה שדחה הראיה שהיו הם מביאי' לפטור את השותף מתשובת הרמב"ן דבנ"ד נמצא' הסחורה בידו ושעבר על מאמר הכרוז אבל אם לא ידע ולא שמע הכרוז ועל זה קנה חייב שותפו בחלק ההפסד כי על קניית הסחורה עצמה של שותפות אירע מקרה זה והוי מחמת הסחורה ולא דמי לתשובת הרמב"ן שפט' השותף מפדיון חבירו שנשבה בדרך דהתם לא אירע השבי על שהיה הולך בעסק השותפות כי גם שלא היה הולך בשותפות אלא לצורכו היו שבים אותו בדרך ההוא ולא קרה השבי בשעה שהיה עוסק בסחורה של שותפות אבל בנ"ד על דבר הסחורה של שותפות שנמצא' בידו הפסיד וההפסד הוא על שניהם כיון שלא פשע בקניה כי לא ידע הכרוז גם בנדון של הרמב"ן ז"ל אם שבו אותו בזמן שהיה קונה או מוכר דבר הסחורה של שותפות בסבת הסחורה שהיה להם איזו ענין על הסחורה ועל זה שבו אותו היה חייב ג"כ אפי' לדע' הרמב"ן ז"ל כי לא כתב ששבו אותו אלא כשהיה הולך בדרך נאם המבי"ט שאלה קנט על הדר' דכנת' שנמצ' באמצעית' יתר' כגון שהי' יוצא מן הדקין מעי אחד דמותו כעין סניא דיבי לא פחות ולא יותר ארכו כמו אמה וחצי לא היה הפרש אלא שלא היה כל כך רחב זה הסניא דיבי מן האחר אבל לכל שאר דבריו היה שוה והרבה מן המורים הכשירו הבהמה ממה שהביא הרא"ש ז"ל כלל נ' והביאו הטורים ג"כ סי' מ"ז על הדרא דכנת' שיוצ' מאמצעיתה יתרת כמו מעי א' אורכו' אצבע או יותר דכשרה וגם שלא היה זה במעי במקום הנהוג אצל הסניא דיבי כדי שנאמר דתרי סניא דיבי הוו וטרפה: תשובה נראה לי כי מה שאמרו אי אית לה תרתי סני דיבי טרפה לא שנא אם היתה השנית אצל הראשונה במקום הנהוג או היתה בהדרא דכנתא שאצלה כמו אם נמצאו ב' מררות שהיא טרפה ולא שנא אם היו סמוכות זו לזו או זו בצד א' מן הכבד וזו בצד אחר דאע"ג דאמרינן בסניא דיבי ובשתי מררות דאי שפכי אהדדי כשר' דחד הויא ומשמע שהן סמוכות ה"ה כשאין סמוכות אלא דנקט סמוכות לאורויי לן היתרא דאי שפכי אהדדי כשרה אבל אם הן שתי סניא דיבי אפילו שהשנייה היא בהדרא דכנתא שאצל הסניא דיבי היא יתירה ואם כן אם זה המעי שיצא מאמצע הדרא דכנתא היתה כצורת הסניא דיבי האחר ארוך והיה מלא פרש כמוהו והיה רחב למטה יותר מלמעלה כמו הסניא דיבי הוי יתירה ומה שכתב הרא"ש ז"ל דהדרא דכנתא שיוציא מאמצעיתה יתרת כמו מעי קטן כאורך אצבע או יותר אינו זה כסניא דיבי אלא כמעי שיוצא מן הדקין שהוא כענף שיוצא מן הבד שהענף הוא דק מן הבד וגם זה המעי שכתב הרא"ש ז"ל היה מעי קטן ואולי שהיה ריקן שאם היה כדמות סניא דיבי היו מטריפים אותה משום יתרת ובנ"ד כתב שהיה ארוך כמו אמה וחצי אלא שלא היה רחב כל כך ואיני רואה צד היתר למורים שהכשירו אלא אם כן היתה כמו מעי ריקנית צרה אע"פ שהיתה ארוכה נאם המבי"ט: שאלה קס שאלת עוד על סירכ' האומה לדופן בג' צלעות ובצלע האמצעי נמצא מכה אי אזלינן בתר רובא דצלעו' שאין מכה בהן וטרפה או אמרינן כיון שנמצאת מכה בצלע האמצעי ידים מוכיחו' שמן המכה באה וכשרה: תשובה נראה לי כי לדעת העיטו' שכתב שאם יש מכה בדופן והסרכה במקום המכה וחוצה לה בכולהו אזלינן בתר רובא היינו כשהוא חוצה לה מצד אחד משום דאמרינן דעיקר הסירכא היא במקום המכה שבדופן וסרוכי סריך חוץ וכשרה ואם רוב הסירכא חוץ למכה תלינן שמן הריא' היא הסירכא וסרוכי סריך למקום המכה אבל כשיצאה הסירכא חוץ למכה בשני צדדין ובכל צד הוי מיעוט אף על גב דכי צרפינן השני צדדין הוי רובא לא מיטרפא דזיל הכא הוי מיעוט וזיל הכא הוי מיעוט דדוקא בצד אחד כד הוי רובא תלינן בריאה ומחזקינן ריעותא בה אבל אחזוקי ריעותא בריאה בשתי צדדין לא מחזקינן כיון דאיכא מכה בדופן תלינן בה כיון דהיא אצל הדופן אז הוי רובא דסירכא על המכה ומיעוט מצד זה ומצד זה כדאמרינן וכל זה כדעת בעל העיטור שהמנהג הפשוט היום כדבריו והרא"ש שהסכים עמו ולענין ששאלת על הכלים שנתבשלו בהם איזה דבר של איסור פשיטא אם הם כלי חרס שצריכין שבירה אבל בדבר דלא מיתסר אלא מספקא נ"ל דדי לנו שנאסר בספק דרבנן או בספק ממחלוקת הפוסקים אבל הכלים שהם בחזק' היתר לא נוציאם מחזקתם על ספק דרבנן ולאוסרם לעתיד מה שאין כן בדבר האסור שאין נמשך ממנו עוד איסור והיינו בכלי חרס כדאמרי' אבל בכלי נחשת תיקונם במריקה ושטיפה. ועל אומה ואונה הסרוכו' בסירכ' א' לדופן דאזלינן בתר רובא כמו שכתב בעל העיטור יש לספק אם נמצא איזו הוכחה שבאה מן האומה כגון שיש שם כמו גומא אי אזלינן בתר רובא דאונא וכשרה או דילמא אף על פי שבאומה היתה מיעוט תלינן בה משום דהוו ריעותא ואני אומר שאינו נקרא ריעותא בדופן לתלות בה אלא ע"י מכה ממש בדופן אבל אם יש בהרות וכו' אינו סימן מכה כמו שכתב הרא"ש ז"ל וגם בריאה אינו נקרא ריעותא אלא בבועה וכיוצא בה דמה שכתב הרמב"ם ז"ל חסר מגוף הריאה היינו חסרון ממש שנראה חסרה ובלא סירכא נמי מיטרפה לדעתו ולדעת אחרים אם עולה בנפיח' כשרה ובנ"ד כתבת שהיה שם כמין גומא נראה שלא היתה גומא ממש ואפי' נפיחה לא היה צריך ואפ"ה כיון שכתב שהרוב של סירכת האונא נעקר ויצא בנקל ומיעוט הסירכא שהיתה באומה היה נדבק וחזק נראה כי מצד האומה היתה הסירכא מפני אותה גומא נראה להחמיר ובענין כזה אין לדיין אלא מה שעיניו רואות אם היא ריעותא או לא נאם המבי"ט שאלה קסא אמת כי כתבנו זה כשנתים ימים שהיו חייבים קהל קדוש גריגוש אשר בפטרס להיות' אגוד' אחת בלב אחת לשם שמים עם הג' קהלות אחרות אשר שם לייסר העוברים על דבר איסור או על הסכמות הקהל מכח ההסכמה הקדומה מל"ה שנים או יותר שנתייסדה על פי ד' חכמים מפורסמים אשר היו שם בימי' ההם ונמשכה ההסכמה ההוא ח' שנים או יותר בכל הד' קהלות ואח"כ עלה בלב חכם א' שהיה מתפלל בקהל גריגוש להתיר ההסכמה ושהקהל הנז' הם לעצמם יקנסו וייסרו את העובר מבני קהלותם והג' קהלות נשארו ביחד על ההסכמה הקדומה לייסר העוברים על פי ממוני ג' קהלו' אע"פ שיהיה מקהל א' מן הג' ואחר כך בא חכם אחד בעיר להיות מרביץ תור' בקהלות ואז נשתתפו כל הד' קהלות להיותם אגודה אחת לייסר העוברי' ושיהיה נידון הכל על פי ממוני כל הד' קהלות ולפעמים היו כל הד' ממוני הקהלות מתיעצים עם החכם על מה שהיו קונסים ומענישים ויען כי בימים אלו ענשו ונידו את עשיר א' מבני קהל גריגו' על מה שעבר קמו קצת הקהל הנז' ואמרו כי החמירו עליו יותר מן הראוי ועל כן נתפרדו משאר הקהלו' לקנוס את (המוכר) [העובר] מבני קהלם ע"פ הממוני' שלהם ולא עם ממוני שאר הקהלות ועל זה נפרדו גם כן שאר הקהלות להיות כל איש שורר בקהלו והחכם הנז' היה מוחה בכל הקהלות שלא היה רשות בידם לבטל ההסכמה הקדומה ולא שוה לו ועבר זמן מה והלכו רוב הקהלות למקום אחר לסבת בלבול המלכות והנשארים בעיר לפעמים היו קונסים על פי כל הממונים של כל הקהלות ולפעמים ע"פ ממונה קהלו ואחר שחזרו כל אותם שהלכו מן העיר חזרו לפקח על תיקוני העיר וראו כי היתה תקנה גדולה להיות אגוד' א' שלא יתרבו העריצים אם יהיו נדונים על פי ממוני כל הקהלות ולא על פי ממוני קהלם לבד וגם נמצאת ההסכמה הקדומה בספר הקהלות ובטלו ההסכמה שעשו אחר כך והחזירו עטרה ליושנה להיותם אגוד' א' וקהל גריגוש היו סומכים על ההתרה שהתיר להם החכם שהיו מתפלל בקהלם ולא חששו למה שחזרו בביאת החכם מרביץ תורה בכל הקהלות שהיו אומרי שלא יסמכו על אות' התרה שהיתה שלא כדין והביאו חכם אחר בחור מחוץ ובעטו בחכ' הזקן ירא שמים מרביץ תורה בכל הקהלות ולא שמעו לקולו ולקול השלש קהלות שהיו מוחים בהם שיקיימו ההסכמה הקדומה וגם אחר כך שבא החכם הזקן מרביץ תורה בכל הד' קהלות נשתתפו עם הג' קהלות להיות' אגוד' אחת ועתה חזרו לטעון טענת ההתרה: ועל זה כתבנו אז פסק דין בראיות על כי ההתרה לא היתה התרה ולא יסמכו עליה ושהיה כח בג' קהלות והחכם לכוף את הקהל האחר שיסכימו עמהם אפי' שלא היתה ההסכמה הקדומה כ"ש שהיתה ההסכמה הקדומה כדין וכתבו משם כי לא שמעו לפסק שפסקנו שהיו אומרים שהיה להם פסק מב' חכמים משלוניק כנראה ששאר החכמים חולקים עליהם ועל כי ראינו כי הקהל של גריגוש עדיין מתחזקים בחכם שלקחו בקהל וגם המשפחה החשובה נקראת משפחה הצלחי' נפרדו מג' הקהלות ונתחברו עם קהל של גריגו' ונתרב' הריב והמסה ביניהם: וראינו כי בעונות באלו הזמנים בקצת מקומות אינם נשמעים לדברי רוב החכמי' ולחכמי' המפורסמים וסומך כל א' על חכם שלו שהוא מתנהג על פי רצונם ועל זה גם אנחנו מרפים ידינו לפעמי' מלגזור גזרת התורה ולכן אנחנו באים דרך חילוי ופשרה ביניהם וחילוי הוא הג' קהלות ולחכם הזקן הרב המפורסם בחכמה ובזקנה ההר"י פורמון נר"ו ובפרט בכל אותו המחוז שלא יתעצמו בריב זה ויעמידו התורה על תלה במה שנפשר ביניהם והוא כי גם כי הרב הנז' הוא גדול ויחיד מומחה מכמה שנים ואין שום אדם רשאי להורו' בפניו בעיר בלתי רשותו ראוי לחסידותו מפני השלום לתת רשות לחכם שמינוהו הקהל גריגוש חכם עליהם מפני כבודם וכבודו וידון ויפשר ביניהם כרצונם כפי מה שיורו לו מן השמים אך בזאת שאם שום אדם מבני קהלו יערער במה שדן ביניהם ויאמר שעשה לו שלא כדין אז יכתוב הוא ראיה על מה שפסק בכתיבת טענותיהם ואם עדיין לא יתרצה א' מהם יגישו הטענות והפסק דין לפני, החכם הרב הזקן והוא יקיים מה שפסק אם יראה לו ואם יחלוק על הפ"ד בכתב יקיימו הב' בעלי דינים מה שיגזור בפסקו כי הוא גדול העיר אעפ"י שיהיו הבעלי דינים מקהל אחר כי אפי' בעיר אחרת יש לו רשות להורות אם טעו והאל יטע ביניהם אהבה ואחוה ושלום כאם נאם המבי"ט: שאלה קסב על דבר שיירא שיצאה מעיר אחת לעיר אחר' אנשי' ונשים ומשאות של סחורות ומטלטלים ופתע פתאום