מבי"ט חלק ג קפו

לתת לו כל זמן שידור בינינו והשיב הרא"ש ז"ל אחר שהתנו הקהל עם ראובן לבא לדור עמהם להרביץ תורה ביניהם בתנאי ידוע כל זמן שידור עמהם כמו שכתוב בפתק' מחוייבים הקהל ליתן לראוב' מה שהתנו לתת לו וכ"ש שבחר בשני' מהקהל שנתחייבו לתנאי והקהל נתנו לו פתקא חתומ' בשבעה אנשים הרגילים לחתום פתקי גביית ממון ההקדש לאותם שנים וכו' ועל סמך אותו פתק' נדרו הם לתת לראובן תנאו חייבים השנים לתת לראובן כל מה שנדרו לו וחייב החוכר ליתן סכום ידוע שנדרו לתת לו ועל זה אין לפקפק עכ"ל והנה נ"ד נמי כשאלת הרא"ש שנתנו לו פתק חתום בשבעה מן הקהל ובנ"ד נמי נתנו פתקא לראובן שיתנו לו ממכס הבש' סך ידוע והמוכר נתחייב לו מכח הפתקא לתת לו מה שכתוב בפתקא כמו שנתחייבו השנים לתת התנאי לראובן שבתשובת הרא"ש ז"ל וכמו שכתב שם שחייבים השנים אפי' שלא היה שם קנין כן בנ"ד חיי' החוכר מכח הפתק' אעפ"י שלא היה קנין לז' טובי העיר ולא לחוכר שדברים של הקהל ככתובים וכמסורי' דמו בלא קנין כמו שכתו' למעלה. ולא תימא דוקא התם שהיו חייבי' הקהל על מה שהתנו עמו מתחלה שיהיה מרביץ תורה ביניה' אבל בנ"ד שהיה מתנה בעלמא בלא חיוב לא דלא היא שלא חייב הרא"ש ז"ל אלא על מה שהתנו לתת לו ונתנו לו פתקא חייבי' לתת אפי' של זמן העתי' שעדין לא הרביץ תורה בכל הזמן שידור ביניהם שדבריה' בלא קנין ככתובים וכמסורים דמו וכמו שכתב אח"כ על ראובן שפייס הקהל למחול לו המס שאין צריך קנין ולא כתב וכן בתחלת תשובת סי' כ"ז כתב כבר כתבתי לך שבכל דבר שהקהל או טובי העיר שנתנו מדעת הקהל אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובים וכמסורים דמו והרי מחילה זו לא היו חייבים למחול לו ולאו דווקא משום מחילה כמו שכתב אח"כ אלא אפי' מתנה כמו שכתב או טובי העיר שנתנו וכו' וכמו שכתבתי למעלה ובנ"ד לא שנא כיון שנתנו פתקא לראובן וצוו לחוכר שיתן דבריהם ככתובין וכמסורין דמו ואינם יכולים למנוע לחוכר שלא יתן ולא לסלק ממנו החכירות שממנו היה נותן מה שקצבו הם לתת לראובן: ולא תימא גם כן דהאי מתנה הויא בדבר שלא בא לעולם כי כשכתבו לתת לו עדיין החוכר לא נכנס בידו שום דבר מן המכס אלא שהוא מוכר בשר מדי יום ביומו וגובה מה שמכרו לו דלא הי' שגם בתשובת הרא"ש ז"ל היה דבר שב"ל ממה שיגבו מן ההקדש ואפ"ה חייבם הרא"ש ז"ל משום שדבריהם ככתובין וכמסורין דמו ובפי' כתב הרא"ש ז"ל כלל י"ג על חכירות אל מעונה שהוא דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו ברשותו מדין תורה אין קנין נתפס בו וכתב אלא שאני רואה מנהג הארץ כל היום שחוכרין זה מזה ואין בו חזרה וכן הודו המורשים דבחתימת ההודיה ובמסירתה למוכר מתקיימת החכירות וכיון שנהגו כן הוי קנין דאין בו חזרה כדאי' פ' איזהו נשך אמר רב האי סיטומתא קניא וכו' אף על פי שאינו שום א' מן הקנינים שנקנים בהם המטלטלים או הקרקעות: וגם בנדון זה מה שנתחייבו ראשי הקהלות דאינו דרך מתנה לבד אלא גם יש חיוב עליהם כמו בתשובת הרא"ש והחיוב הוא כי ההפסד שהפסיד ראובן נתרבה בסבת הקהלות וכמו שכתבו ראשי הקהל אשר ידעו מה שהפסיד ראובן כי הרשע שהעליל על ראובן היה מגזם על הקהלות של בני עירו של ראובן שילשין עליהם על הכרא"גי ועבארזיש ולסתום פיו הוכרח ראובן להפסיד יותר משליש ממה שהיה מפסיד אם לא הי' מגזים המלשין על הקהלות שידעו ענין זה וגם שידעו שראובן לא היה כח בידו לפרוע ההפסד ורצו בחסדם לסייעו בסך ההוא: וגם שלא היה על הקהלות יצ"ו שום חיוב לא היה ראוי להם לחזור מדיבורם וחתימתם אפי' בלאו כל הני טעמי כדאיתא בירושלמי פ' הזהב רב הוה מיפקד לשמשיה אימת דנימר לך תתן מתנה לבר נש אין הוא מסכן הב ליה מיד ואין עתיר אמליך בי תנינא ות"ח לא גרע ממסכן כ"ש בנדון דידן דאיכא תרתי: עוד מצאתי לפי הדין במרדכי בהגהות של מציעא שהביא ההיא דפ' בני העיר כל דבר הנעשה בפני ז' טובי העיר ואפי' בפני שלשה אין יכול לחזור דאין דומה מעשה רבים למעשה יחיד ורבים הם ג' כדאיתא פ' השולח ואפי' יחיד וכו' ולכך נהגו שכל דבר הנעשה ברבים אין צריך קנין במקום שיחיד צריך קנין ושלש טובי העיר חשובים כמו כל העיר כדאמרי' פ"ב דמגלה בירושלמי כו' ועוד ראיה דאין יכולים לחזור דלא גרע ממתנה דאם היו אומרים לאדם א' אנו רוצים ליתן אינם יכולים לחזור דהוה ליה לגבי רבים מתנה מועטת דאמרי' פ' הזהב מתנה מועטת אין יכול לחזור אפי' יחיד ובשלהי מסכת שבועות קאמר דנעשה נדר וכל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ע"כ: שאלה קנד על נוסח שטר משכנתא ז"ל ועוד בפנינו ח"מ קבל רבי יוסף אחריות הבתים לתיקוני כל מה שצריך להם לעשות הכל מכיסו ורבי שמעון יפרע לו שני חתי' כל שנה בין יוציא הרבה או מעט הכל יהיה על רבי יוסף הנז' ע"כ ואחר כמה שנים בא רבי יוסף לפדות ביתו וטוען עליו שמעון שהוציא הוצאות הרבה על ביתו שסתר כותל א' וחדשה ורבי יוסף טוען שסתר כותל שהיתה בריאה ועשה טבליאה של קנים במקומה להרחיב הבית והוצאה זו אינה נכללת בכלל מה שכתו' שקבל אחריות הבתים לתיקוני כל מה שצריך להם לעשות מכיסו ואם הוא כן שהיתה הכותל בריאה אין לו טענה לשמעון שעשה טבליאה להרחיב הבית שיות' תועלת הוא לבית בכותל שהיא קיימת לזמן הרבה ויכולים לבנות על הבית וגם שהיא בטוחה משודדי לילה מה שאין כן בכותל של קנים ורבי יוסף יצטרך לחזור ולבנות הכותל כמו שהית' להוצאת שמעון שסתר אותה ללא צורך ואם יחדש בה דבר של חיזוק ממה שהיתה קודם יהיה על יוסף ועצים וקנים של טבליאה יקחם שמעון ואם כותל זו הית' רעוע' לא הי' לו רשות לשמעון לעשות טבליא' תחתיה אלא לסותרה ולחזור לבנותה או לתקנה אם היה מספיק לה תיקון בלי סתירה ואם היתה צריך סתירה אינו חייב שמעון על סתירתה וגם רבי יוסף אינו חייב בהוצאת הטבליאה ויטול שמעון הקנים והעצים שלו ואם היה מספיק תיקון לכותל בלי סתירה אינו חייב יוסף להטפל בהוצאת כל בנינה עתה מחדש אלא במה שהיה מוציא בתיקון והשאר על שמעון שסתרה גם מה שהוציא שמעון בעשיית פתח מבית לבית אינו חייב רבי יוסף בהוצאה אפילו יניחנה כך ואם הוא מוכרח לסותמה ההוצאה על שמעון ועל מה שהגביה הבית יותר ממה שהיתה אינו חייב יוסף כי אפשר כי קודם הגבהה היה יכול לבנות עליה על הבית ועתה לא יוכל לעשות עליה או יצטרך לעשותה שפלה ועל השמירות של שודדי לילה הדר בבית הוא שחייב ולא בעל הבית וכל שכן כשהיא משכנתא כי אפילו תיקון שערי העיר ובתי השמירות בעלי המשכנתא חייבים וכשיבא בעל הבית לפדות את ביתו אם נשאר איזה תועלת עדיין ממה שהוציא אז יפרע בעל בית במשל אם היוצ' י' חתי' ועברו ה' שנים ועוד יתמיד ה' שנים יפרע בעל הבית החצי ועל הנוזו"ל ועבארי"ס בעל המשכנתא יפרע הכל וכשיבא ב"ה לפדותה ינכה בעל המשכנתא מה שהיה חייב לפרוע אפי' לא היה לו בית והשאר יפרע לו בעל הבית והמנהג הוא לחצאין נאם המבי"ט: שאלה קנה הרא' ר' אברהם תיבה טופס שטר מתנה שנתן לו אביו הספרים והבית הגדולה אשר הוא דר בה והבית הקטנה שלפני' ממנה ושני בתים של מטה עם החצרי' וזכיותיהם והנאותיהם עם המוציף וכו' כל זה נתתי לאברהם בני כו' ואח"כ כתוב כל מה שנז' כו' והחצרים נתן לבנו וכו' זהו תורף מה שכתוב בטופס עם חיזוקי שטר המתנה כו' ועל זה תובע רבי אברהם הנז' הבור שבחצר העליון שאמר שהוא בכלל החצר הנזכ' ועל זה אמרתי לר' אברהם שיראה גוף השטר עצמו אשר ממנו נעתק תופס זה והראה אותו קרוע קצת קריעו' בכפליו וקצתם קריעות שנראה שנעשו בידים וגוף השטר לא היה מחוק או בלוי ולא היה יכול להתפיסו דתנן פ' גט פשוט מי שנמחק שטר חובו מעמיד עליו עדים ובא לפני ב"ד והן עושין לו קיומו וכו' ובברייתא איזהו קיומו איש פלו' בן איש פלו' הוציא שטר מחוק ביום פלו' ופלו' ופל' ופלו' עדיו כו' וכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"ג ופירושה כך מי שנמחק קרוב לימחק אבל עדיין רישומו ניכר ומתיר' שמא ימחק לגמרי ולפיכך מעמיד עליו עדים שיראוהו פן ימחק בטרם הראותו אותו לב"ד ואחר כך בא לפני ב"ד עם העדים שראוהו עתה או עם השטר לב"ד אם עדיין ניכר רישומו והן עושין לו קיומו כו' וכן כתב רש"י ז"ל מי שנמחק שטר חובו ויש עדים שראו כשנמחק מעצמו או נטשטש על ידי מים מעמיד עליו עדי' ויודעי' מאימתי נכתב ומה כתו' בו וכן כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו. הרי שאין מתפיסין שטר אחר אלא כשנמחק או נטשטש שהוא קרוב לימחק וירא שמא ימחק לגמרי לפיכך מעמיד עדים וכו' ושטר זה לא היה קרוב לימחק כי לא היה בו אפי' תיבה או אות א' קרובה לימחק וכפי עדות המתפיסו שלם הראה אותו אלא שאמר שעברו עליו כמו י"ד שנה ושהיה קרוב ליקרע מחמת כפליו ואחר כך הוא קרעו קרעים שלא היו בכפליו ובמקום שחשש שיראו בו שהיה זיוף לא הראה קצת (רק) הנייר שהיה כתוב בו קצת התיבה שהיה בה הזיוף. ואם כן לא עשו כהוגן הב"ד להתפיסו אף על פי שנתקרע כי כיון שאינו קרע ב"ד הוא כשר כמו שכתוב בברייתא שם נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר היכי דמי נקרע קרע ב"ד נתקרע קרע שלא בב"ד וכתב רש"י ז"ל נקרע קרע ע"י אדם פסול נתקרע מעצמו כשר ולא נאמר בברייתא שיעמידו עליו עדים להתפיסו כמו שאמרו במשנה גבי מי שנמחק שטר חובו ומה שאמר כשר רוצה לומר כשר לגבות בו שיש עדים שנתקרע ולא על ידי ב"ד ויכתבו לו ב"ד שנתקרע בעדים ויגבה בו בכל זמן שיוציאנו שאינו קרוב לימחק וכן מה שכתוב בברייתא נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר רוצה לומר לגבות בו אם הגיע זמנו ואינו צריך להתפיסו ואם לא הגיע זמנו ויראו שמא ימחק לגמרי קודם הגעת זמנו ליגבות אז יעמיד עדים וכו' כמו שכתוב במשנה. ונתבאר שלא היה רשות לב"ד להתפיסו אלא אם נקרע בעדים יכתבו לו שנקרע בעדים ויהיה כשר לגבות בו כמו בשאר שטרות וכיון שבעל השטר הפציר בהם שיתפיסוהו לו בלי סבה היה ראוי שיסתכלו בתורף גוף השטר הקרוע ויראו אם יש שום דבר שיכול להזדייף והם לא חששו והתפיסו השטר בלי השגחה בתיבות ובאותיות: ומפני כי זה השטר בא לפני זה ימים בחילוק שהיה בין בעל השטר עם הקהל על בית הכנסת שמכר להם אביו וטען זה כי המוציף שכתוב בשטרו היה כולו שלו אף על שקצתו היה בצד בית הכנסת ונסתייע בעל השטר שהיה כל המוציף שלו מפני מה שכתוב וזכיותיהם והנאותיהם עם המוציף הכל זה נתתי לבני כו' כמו שכתוב למעלה לשון זה ואני אמרתי אז כי זה הלשון הכתוב המוציף הכל זה נתתי וכו' אין פשוטו מובן המוציף הכל זה אלא שהיה כתו' הנאותיהם עם המוציף ואחר כך היה כתוב כל זה נתתי וכו' ועל זה אמרתי לו שיביא גוף השטר עצמו ומצאתי הה"א של הכל קטנה ומשונה מחברותיה ונתאמת לי כי בעל השטר הגיה אותו שחשב להסתייע בטענתו שכל המוציף היה שלו כי אין סברא לתלות טעות הכל זה כו' שאין בו הבנה בסופר כי הסופר שכתב אותו השטר הוא חכם ובפרט באומנות הסופרים ובעל השטר הוא