מבי"ט חלק ג קפה

לשון המימוני וכו' עכ"ל ובח"מ סי' צ' מבואר יותר וא"כ גבי תחלת מסירה ג"כ צריך שיהיה בה עדות ברור לחייבו בה שיעידו שהגיד לגוים פתיחת החנות או ששמעו ממנו ושהם או קצתם הגידו לסובאשי' אמנם מה שכתוב כי מתוך שיחו וכעסו ואדם בהול על ממונו דבר כך אין בטענה זו ממש לפוטרו וכמו שכתב במרדכי שלהי קמא על רבי יואל ורבי אפרים והביאה במימוני בתשובות דשייכי לספר נזיקין סי' ט"ו שאם הקהלות תקנו לפטור בשעת הזעם היינו שלא לנדותו ושלא להלקותו אבל מלשלם ההפסד דבר פשוט שלא פטרו אותו וכו' ע"כ אבל מצד אחד יש להקל בפרעון יהודה שלא יפרע כל ההפסד אלא קרוב כמו שיראה לבית דין אם הוא קרוב שהיה יודע הסובאשי ענין פתיחת החנות אעפ"י שיהודה לא היה צועק ולא היה מגיד לגוים כמו שכתוב בשאלה פרסומי מלתא קדם נטורי שוקא וחנות הקהווא כו' שהוא דבר מפורס' ואם כן קרוב הדבר שיהיה ידוע אחר כך לסובשי' אף על פי שלא ידעו אלא מן הגוים ששמעו מיהודה ואם כן יצטרפו פותחי החנות בהפסד עמו שכתב מהר"י קולון ז"ל שורש ד' על פורענות הבא על עיר א' והוציאו מעות בהצלתם שכל המקומו' אשר ראוי לחשוב וקרוב לודאי שגם עליהם יעבור כוס התרעלה אם לא היה הדבר מתוקן כפי האפשר שהדין נותן שישאו בעול גם כן מאחר שבהצלתם ניצולו גם הם ובהפך בהפך וכו' ע"כ ובנ"ד נמי אע"פ שהיה ידוע שהישמעאלים ששמעו מיהודה גלו לסובאשי' אם יראה לב"ד ולאנשי הקהל שיש להם חנויות שם ושיש להם עסק עם האומות כי גם שלא היו מגלים הגוים הענין לסובאשי' היה מתגלה הענין של פתיחת החנות יצטרפו שתי הכיתות בהפסד לפי ראות הדיינים: ולענין תפיסת האלמנה אפי' שתפסה לאחר מיתה הויא תפיסה שכתב הרא"ש ז"ל כלל ק"ו שהרי"ף פסק כן דתפיסה בזמן הזה מהניא לאחר מיתה ובהגהות המרדכי בב"ק פ"ק כתב גם כן ולדין סחורות החנות אותן שהן ידועות שקנאם הנפטר אחר שלוה מן שאר הבעלי חובות אם כתוב בשטרות כולם דאקני כו' כולם זוכים וחולקים ביניהם כמו אם היה זמן כולם שוה ביום אחד ואם תפס א' מהם תפס אפי' אחרון כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' מלוה פ' עשרים ואופן החילוק וכדעתו ז"ל אנחנו נוהגים בחלוקה ביניהם ולא כדעת הגאונים ז"ל שחולקים לפי ממון נאם המבי"ט: שאלה קנא על ראובן שתבע משמעון מנה ושמעון טען איני יודע ועד א' מעיד שלוה ממנו מנה פסק חכם א' שחייב לפרוע מתוך שאינו יכול לישבע כנסכא דר' אבא: ואני אומר שאינו חייב ומה שכתב בח"מ סי' ע"ח טענו הלויתיך מנה והלוה אומ' איני יודע אם הלויתני או לא ועד א' מעיד שהוא חייב לו מתוך שאינו יכול לישבע משלם לא שנא אם טען איני יודע אם לויתי אם לאו לא שנא אם טען איני יודע אם פרעתי אם לאו דכיון שעד א' מסייע לתובע ברי ושמא ברי עדיף ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ע"כ נראה לי שהעד מעיד שהוא יודע שעדיין לא פרע לו שאם לא היה כן היה נאמן במיגו שהיה יכול לומר פרעתי או לא היו דברים מעולם ואם היה אומר פרעתי היה נאמן בשבועת היסת ואפי' שהיו שני' מעידי' שלוה שהמלוה את חבירו בעדים אינו חייב לפורעו בעדים ואם היה טוען לא היו דברים מעולם כיון שלא היה לו אלא עד א' היה נשבע שבועה א"כ צ"ל שהעד מעיד שעדיין חייב לו וכן משמע מלשון הרב ז"ל שכתב ועד א' מעיד שחייב לו ולכן כתב שחייב מתוך שאינו יכול לישבע משלם שהרי אינו מכחיש העד ואין לו מגו וכן בנסכא דרבי אבא מאריה דעובדא דמתוך כך כתבו המפרשים ז"ל שמעיד העד שעדיין הנסכא בידו וכן כתב הר"ן ז"ל פ' כל הנשבעים דכיון דאיכא מגו גבי נסכא צריך לומר שמעיד שעדיין הנסכא בידו וכן מ"מ ז"ל גבי מנה דהיינו דוקא כשמעיד דעדיין המנה אצלו וכו' ועם זה יתיישב מה שכתב בסימן ע"ט אבל הטוען לא היו דברים מעולם וחייבוהו שבועה וכשבא לישבע טען פרעתי או איני יודע הואיל ולא הכחישוהו עדים אלא שמדקדק בשבועתו לעשותה כתקנה אפי' אם עד א' מכחישו ישבע היסת שפרע או שאינו יודע ויפטר וכו' משמע דבטענת איני יודע ועד א' מכחישו נאמן בשבועה ולמעלה כתב דבעד א' הוי חייב מתוך אלא צ"ל דלעיל מעיד שעדיין חייב לו כמו שפירשו על נסכא דר' אבא והכא אינו מעיד שחייב לו כשטען איני יודע אלא מעיד שלוה ממנו ונשארו דברי הרב ז"ל מתורצי' ולא כמו שהניחם בעל בית יוסף בקושי נאם הצעיר המבי"ט: שאלה קנב ראובן נפטר לבית עולמו והניח בן ובת ונכסי' כמו תת"ק פרחי' ולא השיא ראובן בת בחייו כדי שיהיו ב"ד נותני' לזו כמו לאחרת והבן אינו רוצה לתת אלא עישור נכסים יודיענו רבינו אם יהיה כח ביד ב"ד לכופו שיתן לאחותו כמה שיהיו אומדי' ב"ד שהיה נותן אביה לה בנדוניא יותר מעישור: תשובה סברת הרמב"ם ז"ל והרבה מן הגאוני' ששמין בחב אפי' להוסיף על עשור נכסים ובאלו המקומות שנוהגים על דעת הר"מבם ז"ל שמין דעת של אבי בת זו כפי מה שיראה להם שהיה נותן לפי כבודו ולפי עושרו אפילו שיהיה הרבה יותר מעישור נכסי ומסתברא שלא יוסיפו לה אלא עד כדי שישאר לאחי' כל כך כמו שיתנו לה אף על פי שהיה נראה להם כי אביה היה נותן לה יותר היינו בחייו שהיה חושב להרויח עוד בעד הבנים אבל עתה שמת לא ישומו ב"ד אלא עד כדי שישא' לכל בן כמו שנותני' לבת כי בשביל שהוא זכר לא יפסיד דדוקא לענין מזונות הוא דלא חיישינן לדברי אדמון שאמר בשביל שאני זכר הפסדתי משום שאין דרכה של אשה לטרוח אחר מזונות גם מזונות הם תנאי כתוב' ופרנסה אינה תנאי כתובה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל גם פרנסת הבת קילא ממזונות דאם צוה האב אל יזונו בנותי מנכסי אין שומעין לו ואם אמר אל יתפרנס שומעין לו והיינו משום דלא הוי תנאי כתובה: וכן נראה ממה שכתבו המפרשים ז"ל לפי כבודו ולפי עשרו לא שתקח יותר מן הבנים והרשב"א ז"ל כתב אומדין לפי הנכסים שנשארו ממנו כמו שהביא מ"מ וכן בטור א"ה כתב כפי ממונו ודעתו דמשמע לפי מה שנשאר הוא ששמין לא שתקח יותר מן כל א' מן הבנים ומה שכ' הראב"ד ז"ל שאומדין באב אפי' לתת כל שנשאר לו היינו כשהשיא אחת בחייו וכמו שהביא בא"ה סימן קי"ג ואפי' כשהשיא אחרת בחייו היא סברא זרה כי בחייו חשב להרויח עוד לבני' ועתה שמת אין סברא שיתנו הכל לבת והבנים ישאלו על הפתחים וכמו שכתבתי למעלה ובנ"ד ישומו בית דין ואנשים מהקרובים אליו שהיו יודעים נדיבותו ודעתו לפי מה שהניח ישומו מה שיראה להם שהיה נותן בחייו לפי זה הממון שהיה לו ואפי' שישומו לה הרבה לא ישומו להוסיף על חצי הנכסים שהניח כדי שישאר לאחיה כדי מה שיתנו לה ולא יפסיד בשביל שהוא זכר גם אם היה מתברר שהיה רוצה אביה לתת לה סך ידוע מנכסיו כשהיו מדברים לו על ענין זיווג הבת ישומו ג"כ לפי מה שהיה נותן הוא בחייו לבן פלוני אם זה שמזווגים לה עתה הוא בחור וטוב כמו האחר יתנו לה כמו שהיה הוא נותן לאחר אם פחות מכדי הנכסים שהניח או אפי' יותר עד כדי שישאר לבן גם כן מנה יפה לפי מה שהניח אביו ולפי מה שהיה מתנהג אביו עם בנו והכל ישומו בדרך יושר וביראת ה' לש"ש ואם הבת עדיין קטנה אין מוציאין מה שישומו לה לפי מה שהניח אביה בשעת מיתה עד שתנשא וזהו במעות שיתנו לחתן בכלל הנדוניא אבל לקנות לה תכשיטין יכינו ויקנו לה תוך שנה לנישואיה שנותנין לבתולה זמן י"ב חדש להכין תכשיטיה. נאם המבי"ט: שאלה קנג ראובן ת"ח אירע לו הפסד אשר לא היה לו יכולת לפרוע כל ההפסד אם לא במכירת ספריו והבתים אשר הוא ובניו דר בהם ובני מקומו ועירו אשר רוב שנותיו עמד ביניהם ונשא טורחם ומשאם ידעו כי גם קצת ההפסד היה בסב' נוגעת לקהלו' וכתבו לו טובי העיר וחשובי' מן הק"ק פתקא שיסייעוהו להפסד ההוא בסך ידוע ביניה' ממכס הבשר וצוו לחוכר המכס ההוא שיתן לו כל חדש סך מה עד מלאת הסך הידוע שקצבו לתת לו עד ו' או ז' חדשים ואחר חודש ימים לסבה מה בעניני הקהלות היה הפרש בין החכם ובין קצתם וצוו למוכס שלא יתן מה שקצבו וקצת מהמצוים חתומים בפתקא של הסיוע יורינו רבינו אם יש יכולת בידם לעכב ביד המוכס מלתת כי אחר שצוו לו שיתן כתב עליו שטר בקנין ושבועה לתת לראובן כל חודש מה שקצבו לו עד תום הסך הידוע: תשובה על מי שפטרוהו גדולי פורעי המס ומחלו לו המס בדברים בעלמא בלי שום קנין אם יוכלו לחזור בהם כתב הרא"ש בשאלה בכלל ז' סימן כ"ד מנהג פשוט הוא מה שטובי העיר מסכימי' לעשות שריר וקים הוא בלא קנין ובכל תקנות הקהל שמתקנים על יחידים ועל רבי' ומציעין על קיצותם כל דבריהם ככתובין וכמסורין דמו ע"כ ועל כיוצא בזה כתב אח"כ כבר כתבתי לך שבכל דבר שהקהל או טובי העיר שנתנו מדעת הקהל אין צריך קנין ולא. שטר אלא דבריהם ככתובים וכמסורי' דמו ועוד דנדון זה מחילה היא ואפילו היחיד שמחל אין צריך קנין ע"כ ולא מדין מחילה אינה צריכה קנין הוא שכתב כן שהרי כתב או טובי העיר שנתנו וכו' כי אפילו במה שנותנין בדבור בעלמא יועיל אף על פי שלא החזיק במתנה שאם נתנוה בידו כבר או החזיק בה מה שייך לומר דבריהם ככתובין וכמסורין דמו הרי הוא מוחזק במתנה ומה שכתב ועוד דנדון זה מחילה היא ואפי' היחיד שמחל אין צריך קנין היינו טעמא אחרינא לשלא היו יכולין לחזור במה שפטרו אותו אבל בלאו האי טעמא טעם דברי טובי העיר ככתובין וכמסורין דמו מספיק אפילו במה שנותנין בדיבור בעלמא כמו שכתב קודם או טובי העיר שנתנו וכו' אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובין וכו' ומה שכתב למעלה סי' ה' ועל הסכמה שבין הקהל ובין אביך ולא היה בה קנין דע כל עסק בין אדם לחבירו בלא קנין דברי' בעלמא ישנן בחזר' חוץ ממוחל ממון לחבירו דלא בעי קנין ע"כ רצה לומר כי בין אדם לחבירו הם דברים בעלמא וישנן בחזרם אבל הסכמה שבין הקהל ובין אביך לא הוו דברים בעלמא שדבריהם ככתובין וכמסורין דמו כמו שכתב ואם כן בנדון דידן נמי כיון שכתבו טובי העיר גם אנשים מן הקהלות פתקא שיתנו לו ממכס הבשר סך ידוע וצוו לחוכר מכס הבשר שיתן לו כך כך כל חדש מן המכס הנז' של הקהלות אינם יכולים לחזור בהם והחוכר חייב לתת מה שאמרו לו מקודם ובכלל ו' זה הביא הרא"ש תשובה בנדון זה על קהל שהתנו עם ראובן בתנאי ידוע שידור עמהם להרביץ תורה: ביניה' ולא רצה עד שנתחייבו לו שנים מן הקהל שיתנו לו התנאי והקהל. נתנו לו פתקא חתום בשבעה מן הקהל מאותם שרגילים בפתקות שנותנים בגביית ממון ההקדש לשנים שנתחייב לו בתנאי וכתוב בפתקא שיתן החוכר ההקדש לאותן שנים סכום ידוע בכל שנה ושנה כל זמן שידור ביניה' ועל סמיכת פתק זה נתחייבו השנים ליתן לראובן סכום ידוע כל זמן שידור ביניהם ועכשיו יש קצת מן הקהל שאומרים שאין כח לשני' הנז' לגבות הממון הנז' מחוכר ההקדש בפתק הנזכ' שהם אומרים כבר נתחייבנו