מבי"ט חלק ג קפד

ששמעו קולו מאחורי הקיר שאמר לה הרי את מקודשת לי ושניהם מודים ואפ"ה כיון שאין כאן ראיה ממש כתב שאינה מקודשת ובנ"ד ליכא ראיה שלא נתן להם שום דבר בפניהם וגם לא ידעו אם היה הטבעת ברשותו כשאמר לו שהיה מקדש בו את בתו ואם באותו מעמד היה מראה את הטבעת שהיתה ברשותו בשעת הקידושין היתה כאן ראיה שקדשה באותו טבעת שהראה אח"כ שידעו שהיה הטבע' שהיה נודע שהיה של צורף ובו קדש' והיה כאן ראיה וידיעה ואפי' שלא היה באותו מעמד מיד אלא שאמ' שהיה ברשותו במקום פלוני אפילו בעיר אחרת ונודע בודאי שהיה שם ברשותו בשעת הקידושין היו קידושין אבל בעובדא דידן אפי' הראהו הוא אח"כ לעדים מאן לימא לן שהיה ברשותו בשעת אמירת הקידושין ולא תימא אם כן היו ספק אם היה ברשותו אז אם לאו ותהיה מקודשת מספק דאפי' נימא שהיה ברשותו אז בשעת הקידושין כיון שלא ידעו העדים אחר כך שהיה ברשותו ליכא שום עדות כלל לא ראיה ולא ידיעה ונודע אחר כך כי זאת הטבעת היתה בזמן נתינת הקידושין ממושכנת שמשכנה אבי הבת ביד אחר על חמשה חתי' ואם כן לא היתה ברשותו ופשיטא דאינן קידושין כלל ואפילו שהטבעת היתה שוה יותר מהחתי' והרי נשתייר שוה פרוט' והיא מקודש' במה שנשתייר כמו שכתבו הפוסקי' ז"ל זה היה אם טבעת זה היה בידו או ברשותו אבל עתה שהוא ברשות אחר אפילו מה ששוה יותר הטבעת מן המלוה לא הוי ברשותו שהרי אם נאבד או נגנב משכון אחד חייב לשלם לבעל המשכון כל מה ששוה המשכון יותר מדמי הלואתו) נמצא שכל המשכון הוא ברשותו וכן טבעת זה כולו הוי ברשות מי שהלוה לו הה' חתי' ואפילו היינו אומרים שמותר מה ששוה הטבעת היה ברשותו מה שאינו כן לא הוו קידושי' שהרי כתב הרא"ש ז"ל דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון נתרצית להתקד' בכל הפקדון או במה שנשתייר ממנו שוה פרוטה אבל אם היה ידוע סכום הפקדון ונמצא שנגנב או נאבד אף על פי שנשתייר ממנו שוה פרוטה אינה מקודשת ובנ"ד כבר היה ידוע הפקדון שהיה על הטבעת ובכולו היה מקבל הקידושין לא במה שנשתייר אחר שיווי ה' חתי' ואפילו שהיה פורע הה' חתי' שלוה על הטבעת והיה הטבעת נקי מן החוב של ה' חתי' ונמצא שבעל הטבעת היה מקדש בכולו סוף סוף כיון שבזמן שקדש בטבעת היה ממושכן על הה' חתי' היה כל הטבעת ברשו' המלוה הה' חתי' כמו שכתבתי שאם נגנב או נאבד היה מפסיד הה' חתי' והיה חייב לפרוע המותר ועלה בידינו מכל הצדדין שאין בקידושין אלו שום ממשות כלל נאם המבי"ט: שאלה קמט מעשה היה בעם הארץ שהלך מצפ' תוב"ב לדמשק ובליל ב' י"ט של גליו' לקח הכינור בידו וניגן ונמצא שם מי שגער בו משום (נותנין עליו) חומרי מקום שיצא משם כו' והי' מי שהחמיר והיה רוצה לנדותו: תשובה נראה לי שאינו חייב נידוי דדוקא לבני ח"ל הוא שמנדין למי שמזלזל בי"ט שני של גליות אבל לא למי שבא מארץ ישר' ודעתו לחזור אעפ"י שהוא אסור לעשות בו בישוב חוצה לארץ מה שאסור לבני ח"ל וכפי מה שנראה ממה שכת' בספר המאור והני דנחתי ממערב אסור להו למיעבד עבידת' בי"ט שני בישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו גם בב"י סי' תצ"ו הביא כן בשם אורחות חיים ואפ"ה נראה לי כי אעפ"י שכתבו אסור לא יהיה שוה האורח שדעתו לחזור למקו' ההתר למי שהוא ממקו' שנוהגין בו איסור מעול' ממנהג אבותיה' שבידיה' כדשלחו מהם הזהרו במנהג אבותיכ' הוצרכו להזהירם מפני כי מדינא היה מותר משום דבקיאינן בקבועא דירחא ויום א' לחוד י"ט מדינא ואפ"ה החמירו לנדות למי שמזלזל בי"ט לדרים בח"ל לא למי שהוא ממקום ההתר אלא שאסרוהו שלא יעשה בישובם אפי' דעתו לחזור. גם אפשר שאעפ"י שכתבו סתם אסור למיעבד עיבדת' בי"ט שני בישוב אפי' דעתו לחזור דדוקא בפני בני העיר שאסורי' לעשות בו שום מלאכה כמו שכתבו בישוב שנראה שיודעים בני העיר שהם בישוב שהוא עושה מלאכ' אבל אם בינו (לבין) עצמו עשה לא יהיה אסור כמו ערב הפסח שההולך ממקו' שעושין עד חצות למקו' שאין עושין אם דעתו לחזור למקומו שעושין דוקא בפניה' נאסר הא בצנעא שרי כמ"ש הר"ן ז"ל והתם משום מנהג וי"ט שני ג"כ משום מנהג אבותינו כו' אע"ג דקיל מנהג איסור קודם חצות דבא"י גופא יהודה וגליל חלוקים בענין זה אבל ממקום אחר יש ראיה יותר מההיא דרבה בר בר חנא דאתא מא"י לבבל ואכל חלב דאיתרא כמנהג מקומו ואסיק רב אשר דרביה בר בר חנא דעתו לחזור היה וכתב הר"ן ז"ל דכיון דבני בבל נהגו איסור בתרבא דאייתר' משום חומרא בעלמ' אי משום דסבירא להו דמדינא הוא דאסור דשקילינן וטרינן שם בפ' אלו טרפות ומקשה אמאי לא נהג חומרי מקום שהלך לשם דכיון דנהגו בני בבל כדברי האוסר עשאוהו לחומרא הרבה שבתלמידיו ואנשי מקומם נוהגין כמותו בין לקולא בין לחומרא וכו' וכל הנכנס באותו מקום אם אין דעתו לחזור חייב לנהוג איסורא באותו דבר מן הדין וכו' ורב אשי אסיק דדעתו לחזור הוא הילכך מדינא הוא שרי ומפני המחלוקת ליכא דבצינעא הוא אכיל עכ"ל הרי מנהג (והתר) איסור דאייתרא הוי בכל בבל אסור ובכל א"י מותר כמו י"ט שני של גליות ואפ"ה בצנעא מותר למי שדעתו לחזור ולא שנא בי"ט שני דלהוי מותר בצנעא למי שדעתו לחזור למקו' ההתר ואדרבא נראה דקיל טפי י"ט שני דידעינן בקיבועא דירחא ואינו יום טוב אלא יום הראשון אלא משום מנהג אבות הם גודרים בו כי"ט ראשון ובחלב דאייתרא אפי' שיהיה איסורו מדינא כרבה דנהגו בבבל כמותו לאסור שרי בצינעא למי שדעתו לחזור וכיון דבצינעא שרי למי שדעתו לחזור למקום ההיתר אין סברא לומר דבפרהסי' יהיה חייב נידוי: ואפילו תימא די"ט שני אלים טפי אע"ג דאינו אסור מדינא לפי שהוא מנהג גדול פשט בכל הגולה וכו' כמו שכתב בעל המאור ומשום הכי אפי' בצינעא ודעתו לחזור יהיה אסור אין סברא שהיה שוה למי שהוא מח"ל ומזלזל י"ט שני שחייב נידוי בפרט כשזה שבא מא"י עשה בצינע' ואם בצינע' לא יהי' חייב נידוי אפי' בפרהסי' לא יתחייב נידוי דכל איסורי תורה בין בפרהסי' בין בצינעא שוים עוד יש טעם אחר לפטור את זה מנידוי משו' שהי' ע"ה והי' שוגג וכ' בס' המצו' על מי ששומע הזכרת ה' מחבירו שצריך לנדותו ואם לא נדהו וכו' דוקא במזיד אבל בשוגג שאינו יודע שהוא אסור אין לנדותו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שבועות אם הוא שוגג אין לנדותו אלא מזהירו שלא לשנות בכך וכ"ש זה דקיל אסורא טפי וטפי מהזכרת ה' דכיון שהי' שוגג אין לנדותו אלא מזהירו שלא לשנות בכך ובספר אדם וחוה נתיב ט"ו על ויפדו העם את יונתן ולא מת כתב ששוגג היה ואביו לא היה מאמין שהיה שוגג ואמרו לו כיון שנעשה נס על ידו ידוע שהיה בשוגג וכן תרגם יב"ע ארי קדם ה' גלוי דבשלו עבד יומא דין וכן בפרקי רבי אליעזר הגדול הצעיר המבי"ט: שאלה קנ ראובן היה מוטל על ערש דוי ונפטר וחיי למר שבק והיה חייב חובת רבות מקומאש' ובגדים שהיה מוכר ולא עשה צוואה והיה כצאת נפשו תכף הלכו שמעון ולוי הנושי' בו בלילה עם חמותו לחנותו ושחדו שומר השוק עד כי הניח' לפתוח החנות והצילו כל מה שיכלו להציל לחנות אחרת והשאר נשאר בחנותו חתום בחותמ' ויהי כאשר הוגד ליהודה בעל חוב אחר ג"כ כי הלכו שמעון ולוי להציל ממונם ועשו מה שעשו באישון לילה ואפילה עלה עשן באפו כעשן הכבשן באמרו איך יכול לראות יחלקו בגדיו להם ועל שעבודו יפילו גורל כי שטרו מוקדם ומתוך כעסו וחרונו בהל על ממונו פתח פיו וגרונו ואמר בלשון ישמעאל ואמר מ"א באק"א דין א"ל אסל"אם אולי מתוך הדיבור הלז תתפרד החביל' לבלתי עשות נבלה עד יחדיו למשפט יקרבו על התורה ועל העבודה ובראותו יהודה כי הרע לדבר שב חרון אפו ממנו וגעה בבכיה על הדיבור שהיה מתוך שיחו וכעסו וקם במקהלות ושאל מחילה וסליחה ממוחל וסולח ישתבח שמו ומתורתו התמימה ומכל קהל ישראל ואף גם זאת עשה ונהג נידוי בעצמו לפני ב"ד ותעני' וצדקה ועתה יגדל נא כח מורה צדק להוציא לאור משפט ודרך תבונות ידיענו אי הני שמעון ולוי עבדו שלותא לאזוקי שעבודיה דיהודה ואי מהניא תפיסתיהו דאחר מיתה אי לא ותו יוליף לן מר אי ארמלת' דראובן גבייא כתובת' מתפיסת הבית לחוד מטלטלי ומקרקעי טובא או פורתא ולית לה זכו בנכסי' דאשתכחו בחנותא בגדים וקומאש' כיון דאינון בעיניהו למארייהו דחובת' דכל חד וחד משתמוד' זביניה ולא יאות דליחזי לתוריה דליטבחוה באפיה ולא ייכול מיניה וטפי מהאי איכא דכד אזלו שמעון ולוי לחנותא בלילא איגלאי מלתא ואכלו קורציהון לבי מלכותא ואתעביד להון פסידא כף פרחי' השתא לנהיר מר עיינין אי שמעון ולוי הוו אינהו גרמא בנזקין כיון דאינהו אזלו בלילא וחשוכא כגנבי' ואע"ג דשיחדו לנטורי דשוקא לית להו מהמנותא ואינהו דאכלו קורצי בי מלכותא או דילמא יהודה נמי הוה גמרא בפתגמיה דמליל כדדכירנא לעילא ואע"ג דיהוד' טעין ואמר כי דיבוריה כמאן דליתיה דמי דלא הוה תמן אינש כי אם הוא ושמעון ולוי ולגיזומא בעלמא בגיניהו מליל פתגמיא אינון ותו דמאן אנסי להון למיזל בחשוכא דלילא קדם נטורי שוקא (גם) [גבי] חנותא דקהווא דהוא מושב לצים ולית לך פרסום יתיר מדין וכד נימא דיהודה גרים בדבוריה הא אע"ג דהוה שתיק היזקא מימלא אתי דבריר לן ואומדנא דמוכח דגוים הללו לא הוו מצנעו ותו דאי לא הוה גזים יהוד' בדיבורי' הדין על שמעון ולוי הוו מורקי חנות ולא משארי עללתא ולא הו' יכיל למיזל לבי דינא בלילא כי במיזליה ובמייתיה הוו הנך מורקין לכולא חנותא והוה מפסידי חוביה כי היכי דאסיקו רבוותאי כעובדא דההיא גורגתאי ושלם עלך מלכא אסיתא דנחשא וביכנא דפרזלא רחמנא יוריך יומוי על כל ברכה ותהלה: תשובה ראיתי השאלה גם שמעתי טענות האלמנה חמות הנפטר שאומרת שיהודה הודיע ענין פתיחת החנו' לישמעאלים ששמעו קולו וצעקתו ושמעולם לא שיחדו לשומר השוק ולא ידע שום דבר ולא הלכו עמה אלא א' מהנושים (ברפתר) וב' אנשים שהוליכה להעיד על מה שתוציא מהחנות ולא הספיקה להוציא אלא בשני קריזיאש וחצי וצעק יהודה ואמרה לו שלא ירים קול כי כל מה שהוציאה הניחה בחנות יהודי אחר ושיהיה שם ולא תקחנו עד שיעמדו בדין ולא רצה יהודה ושאח"כ כשתפס אותה הסיבאס' אמר השומר שהוא לא ידע בפתיחת החנות אלא שיהודי א' ורמז על יהודה שהודיע לו הענין ועל זה אני אומר בענין המסירה אם יתברר כי כשאמר יהודה מה שכתוב למעלה מ"א באק"א וכו' היו שם גוים או שהודיע פתיחת התיחת החנות לגוים ואחר כך נודע מהם למלכו' ועל זה תפס הסובאשי' את האשה והפסידה היא או האנשים אשר עמה סך מעות חייב יהודה לפרוע כל ההפסד שאעפ"י שלא אמר להם לומר לסובאשיס ידוע הוא שיאמרו למצוא חן בעיניו אבל צריך שיתברר בירור גמור בעדים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' חובל אם תפס א' מהנמסרים אין מוציאין אותו מידו ואם לא תפס אין מוציאין אותו מידו אם לא בראיה ברורה עכ"ל ובמרדכי פ' החובל הביא ראיה מלשון זה של הרמב"ם ז"ל דגבי מסור אף על גב דאית ליה סהדי שכך וכך הוצרך להתפש' עבור המסיר' צריך הנמסר לישבע כמו כן אם לא שיהיה עדות ברור' דהוו בהדי משנמסר וראו שלא היה יכול להתפש' בענין אחר אלא בכך וכך וכן משמע מתוך