מבי"ט חלק ג קעח

שתחזור לו מתנת בתו שמתה בלי זרע כיון שנתן החנות להן מתנה גמורה מעכשיו ולא נתבטלו התנאי' שהתנה והמתנה קיימת ובעלה היה קרוב ליורשה שהבעל יורש את אשתו בפרט בנ"מ שאינם בכלל תנאי החזרה כנכסי צאן ברזל כפי מנהג המקומות בחזרה אלא האחיות זוכות שבתנאי הד' כתיב שלא תצא החנו' לעולם מתחת ידן וחתניו לאיש זר וכו' ואפילו שתצא מיד שלשתן תשאר ביד א' מהן עכ"פ וזר לא יקרב אליהן ולא יכרת החנות מזרעו וכו' שנראה שתנאי המתנה היתה שלא תצא החנות מזרעו ואם היה לה זרע זרעה שהוא זרעו של אב היה יורשה ולא בעלה שהוא זר אצל חנות זה שהתנה וכו' שלא תצא לאיש זר וזר לא יקרב וכו' כי מה שכתוב מתחת ידן וחתניו הוא שחתניו יש להם זכות בחנות לענין מכירה שאינן יכולות למכור שלא ברשות בעליהן כי יש להם זכות בפירות אחר מיתת אביהן אבל בגוף החנות אין להם זכות לא בחייהן ולא במיתתן אלא תרען וזו שמתה בלי זרע זוכות אחיותן בחלקה כי אביהן התנה שלא תוכלנה למכור ולא למשכן וכו' והתנה אחר כך שלא תמכור לאיש נכרי כי אם לאחותה וכתב אחר כך ואפילו שתצא החנות מידי שלשתן תשאר ביד א' מהן עכ"פ לא כתב ואפילו שתמכרנה שלשתן תשאר וכו' ביד א' מהן שכבר כתב והתנה שלא תמכור אלא לאחותה אלא כתב ואפי' שתצא החנות וכו' תשאר ביד א' מהן ויציאה זו היא אם תמות א' מהן שתשאר לאחרות שענין המכירה כבר כתוב למעלה שלא תמכור וכו' כי אם לאחיותיה ועתה כתב שלא תצא וכו' והיא המיתה שתצא מידה יהיה לאחיותיה כי לשון יציאה נופל על מה שיוצא מיד א' ממילא לא במכירה או משכנתא שאינו יוצא מתחת ידו אלא מדעתו שמוכר או ממשכן או נותן כמו שכתוב יצא לחפשי שהוא יוצא מעצמו בלי רשות האדון ולא תצא כצאת העבדים בראשי אברים שיוצאים גם כן שלא ברשות הבעלים ויצאה חנם אין כסף וכו' וביובל יצא וכיוצא בזה וכן יציאת החנות הכתובה כאן היא יציאה מרשותה במיתתה ממילא לא בתורת ירושה שאין האחיות יורשות זו את זו כשיש להן אב או בעל ובנ"ד שאין האב והבעל יורשים כמו שכתבתי למעלה האחיות זוכות מכח מה שהתנה ולא יכרת החנות מזרעו שהן בנותיו. וגם שלא התנה מקודם אלא מכירה וכו' ולא כתב שלא יירשנה בעלה וכו' הרי פי' שלא יכרת החנות מזרעו וזהו משמעות יציאה כמו שכתבתי שלא יירשנה בעלה ודומה לזה כתב הרא"ש ז"ל בכלל פ"ו על מי שכתב לאשתו שתירשנו שאינו מועיל לה לשון ירושה ונ"ד עדיף טפי שכת' לא יכרת זרעו ולשון יציאה שהוא המיתה שתצא זכות החנות לאחיותיה שהן זרעו נאם המבי"ט: שאלה קלד לאה שנהרג בעלה והתירוה לינשא על פי גוי מסיח לפי תומו אם תגבה כל סכי כתובתה מנכסי עזבון בעלה או לא וזה כי איכא דפליג ואומר דדוקא מהני לה עדות מל"ת לינשא אבל לא להגבות לה כתובת' ובהיות בני הקהל של הנהרג מקשיבים לקול מוריהם חכמיהם מענים דין האלמנה ואינם מניחים אותה לגבות כתובתה והאלמנה ויתומיה צועקים חמס ואינן נענים על כן יורינו מורינו המשפט כי צריכא לן טובא והנה שכרו אתו ופעולתו לפניו: תשובה תנן פ' האשה שלום וכו' חזרו בית הלל להורות כב"ש שתנשא ותטול כתובה דמספר כתוב' נלמוד שכך כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתיך ועל זה כתב הרמב"ם ז"ל פ"ו מה' נחלות אין היורשין נוחלין וכו' אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גוים מל"ת אעפ"י שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטלת כתובתה אין היורשין נוחלין על פיהם ע"כ וכתב הרב מ"מ והוא הדין לשאר דינין שהאשה נשאת דפלוגתא דב"ש וב"ה קאי ארישא דריש פרקין האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו ובינה וכו' ואמרה מת בעלי תנשא הוא הדין לשאר הדינים שהאשה נשאת דכיון דטעמא הויא ממה שכתב בספר כתובתה לכשתנשאי הרי היא נשאת גם על פי מסיחין לפי תומן ולאו דוקא מסיחין אלא חד מסיח נמי כיון שמשיאין אותה על פיו נוטלת כתובתה וכן בטור ח"מ סי' רפ"ד מביא לשון הרמב"ם וסמ"ג סימן צ"ו הביא גם כן לשון הרמב"ם ז"ל וכן רבינו ירוח' סוף חלק י"א מנתיב כ"ג במישרים כתב על אשה שבאת ואמרה שמת בעלה רצה גובה כתובתה כו' ואפי' בשתי נשים א' אומרת מת בעלי וא' אומרת לא מת תנן דהאומרת תנשא ותטול כתובתה וכמו שכתבו הפוסקים וה"ה לכל הדינים שהאשה נשאת כמו שכת' מ"מ וכן הרי"ף והרא"ש פ' האשה שלום כתבו מתני' דחזרו ב"ה להורות כב"ש ואפי' במי שלא היתה ראוי' לינשא לכתחל' שאם נשאת לא תצא כתב הרשב"א בתשובה שהביא בב"י בא"הע שי"ל שאינה גובה וי"ל דכל שאם לא תצא אף היא גובה כתובתה דשפיר קרינא ביה לכשתנשאי לאחר שכבר נשאת ולא תצא וזה נ"ל יותר והיתום אינו יכול לירד לנכסי' כו' ע"כ וא"כ מלתא דפשיטא דבגוי מל"ת שמשיאין אותה לכתחלה שגובה כתובתה אליבא דכ"ע ולא מצאתי שום סמך ולא שום מפרש שיסתפק בזה לתת איזה טעם למורה אשר הורה דלא מהני עדות מל"ת להגבות לה כתובתה כמו שבא בשאלה ולא יאומן כי יסופר כי על כי יש לזה הנהרג בת מאשה אחרת כמו שבא בכתב א' כי על זה הורה שלא תגבה כתובתה כי אפילו היה בן היתה גובה ממנו כתובתה אפי' היה דין כתובת בנין דכרין שהיה לה בן גם כן כי היא בעלת חוב בכתובת' וקודמת לכתובת בנין דכרין גם אין לתלות על שיחלק בגביית הכתוב' בין עיקר ותוספ' ובין הנדוניא שיסבור דדוק' עיקר ותוספ' תגבה ולא נדוניא דגביית כתובתה סתם משמע על הכל עיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל שהוא הנדוניא ואדרבה בכמה דברים קולי עיקר ותוספת מנצ"ב ואפילו במזנה דלית לה כתובת מנה מאתים ותוספת לא הפסידה בלאותיה קיימים שהם מנצ"ב שהם בידה ולענין כתובת אשה בזבורית דוקא מנה ומאתים דלא מידי חסר דמקולי כתובה שנו כאן ולא לענין נדוניא דהויא כחוב בעלמא דגבי בינונית ובנ"ד דתנן דגובה כתובתה על פיה ועל פי ע"א ואפילו גוי מל"ת עיקר החדוש הוא על מנה מאתים דעל נצ"ב פשיטא דגובה כשאר בעלי חובות דגובין ממי שנשבע שמת כי אפילו האשה שאינה יכולה להנשא על חששא דאמרה היא או העדים בדדמי כמו אם היתה מלחמה בעולם וכו' החפצים שיש לה מנכסי צ"ב שלה הרי הם כגבויים ואין מוציאין מידה ובאותה שיכולה לינשא גובה כל סכי נדוניתה אפילו מה שאינו בעין והמעות שניתנו לו בכלל הנדוניא דכולהו בכלל גביית כתובתה נינהו והרי שבסוף פי"ז שכתב הרמב"ם ז"ל ההיא דרב נחמן שבאה ואמר' מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובתה וכו' והאי כתובה פשיטא דהוו כל סכי כתובה עיקר ותוספת ונדוניא כמו הדינין דמייתי לעיל בענין גירושין הוצאת גט וכתובה וכו' גובה כתובתה וכו' דהיינו כל סכי כתובתה כיון שגירשה ולעיל מינה מייתי דין דעד כמה גובה כתובתה עד כ"ה שנה כו' והוי כולהו סכי כתובתה וכשהיורשים מודים שלא פרעוה כשלא הראת כתובתה אף על פי שאבדה כתובתה גובה נדוניא ואינה גובה לא עיקר ולא תוספת דמשמע בהדיא דכשבאה לינשא על פיה שאמרה שמת בעלה או על פי מל"ת שגובה כל סכי כתובתה ולא היה צריך להאריך בזה אלא להוציא מדעת המורה שאמר שלא תגבה כתובתה על מל"ת שלא מצאתי לו שום טעם ואיני מאמין שחכם כיוצא בו ששמועתו טובה בחכמה ותבונה ומעשי' טובים שיטעה בזה ואפשר שכותב על מה שלא שמע אמר שמעתי ועדיין לבי נוקפי עליו עד שיתן אל לבו להודיע לי הדברים אם היתה הוראת שעה או מה היה הענין כדי שלא תבטל חזקת חכמתו ותבונתו וחייב הוא ובני הקהל אשר הוא מרביץ תורה ביניהם להגבות לאשה זו כל סכי כתובתה אם הותרה לינשא כדין תורה נאם המבי"ט: שאלה קלה ראובן היו לו בני' קטנים משרה ומתה ואחר כך נשא רבקה שהיתה אלמנה ועשה לה תוספת בכתובת' שלא כמנהג שאר אלמנות ואחר ימים נתרצית רבקה לבעלה ומחלה לו התוספות ונתנה לו שטר מחילה על זה כדת וכהלכה ומת ראובן ולא היו לו בנים ממנה והנה בשעת מיתת ראובן היה הכל ביד רבקה ובניו של ראובן קטנים לא ידעו מאומה מכל אשר לאביהם ורבקה מצאה השטר מחילה קרעה אותו ותובע' עתה כל כתובתה עם כל התוספת משלם ויורשי ראובן טוענים שהוא ידוע שעשתה מחילה מהתוספת ושהיא קרעה השטר והיא משיבה שקודם שמת בעלה ראובן נתרצה לבקשת' והוא בידו קרע שטר המחילה והיורשי' טוענים מאחר שנפגמה שטר כתובתה בשטר מחילה אפילו אם היה כדבריה שבעלה קרע השטר מ"מ במה חזר ונתחייב התוספת בלי שום קנין ועדים ושטר אחר והוא התל ושחק בה ולהפיק דעתה קרע השטר שהיה יודע שלא יועיל קריעת השטר לחזור ולגבות בכתובה כיון שנפגמה והויא כמלוה ע"פ שאינה נגבית מיתומים גם אפשר שראובן מעולם לא קרע השטר אלא היא שמצאה אותו והיא באה להוציא מן היתומים יורינו מורינו: תשובה אם המחילה היתה כדת אינה נאמנת רבקה כיון שהיה שטר המחילה בבית ברשות היתומים היתה והרי הוא כמי שחטף שטר חוב מיד חבירו וקרעו ואפי' היתה אומרת שהחזיר לה שטר המחילה אין חזרת השטר מבטל המחילה או המתנה אפילו לרשב"ג שאמר פ' גט פשוט הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו השטר חזרה מתנתו ה"מ בשטר קנית השדה שכתוב בו שדי נתונה לך כמו שכתב הרא"ש ז"ל בכלל ס"ח אבל המתנה שהוא בקנין סודר והשטר לא נכתב אלא לראיה בעלמא בחזרת השטר לא חזרה המתנה אפילו לרשב"ג וכל שכן דאין הלכה כרשב"ג אלא כרבנן שאמרו מתנ' קיימת כמו שכתב הרא"ש ובנ"ד שטענה האלמנה שלא החזיר אותו לידה אלא שהוא קרע אותו אפי' לרשב"ג דסבר השטר קנית שדה שכתב שדי קנויה לך חזרתו חזרה היינו כשהחזירו לנותן אבל לא החזירו אלא שקרעו לא נתבטלה המתנה דכיון שקנאו במסירת השטר שכתוב בו שדי קנויה לך והחזירו הוי כמי שכתב לו שדי קנויה לך כמו שכתוב שם לדעת רשב"ג ואם קרעו ולא החזירו הוי כמי שקרע שטר א' שלא הפסיד אלא שעבוד השטר ולא המלוה אם יש לו עדים או שאינו מכחש הלוה וכן במתנת השדה אפילו שנקרע השטר כיון שיש עדים שנתן לפניהם השטר או מודה הוא אין קריעתו חזרת המתנה ששטר כזה אינו לראיה ואינם שומרין אותו והרי הוא כמי שקנה קרקע בחזקה שאע"פ שיחזור בו צריך המוכר להחזיק בו ואם קנאו בכסף חזרת הכסף אינו מבטל הקנין אלא אם כן אמר כשחזר המוכר הכסף לקונה אתה מוכר לי השדה שמכרתי לך בכסף זה והרי האשה שנקנית בשטר פשיטא שאין חזרתה השטר למקדש חזרה עד שיכתוב לה גט ואפ"ה חזרת השטר לרשב"ג בשדי קנויה לך הוי כמי שכותב לו שדי קנויה לך ולא בשטר ראיה אבל לרבנן אפי' שטר שדי קנויה לך אין חזרתו חזרה ושטר של ראיה אפילו לרשב"ג אין חזרתו חזרה ובנ"ד הוי כשטר ראיה כי המחילה בדבור היא העיקר והשטר הוא לראיה ובחזרתו לא נתבטלה המחיל' או המתנ' לכולי עלמא וכ"ש קריעה בלא חזרה דאפי' בשדי קנויה לך לא נתבטלה המתנה או המחילה אפי' לרשב"ג כמו שכתבתי וא"כ אפי' נאמין לאשה המחילה קיימת ולא נתבטלה לא בחזרה ולא בקריעה נאם המבי"ט: