מבי"ט חלק ג קעט

שאלה קלו ראובן אירע לו מעשה רע ונגלה סודו לאומות ונתפס והפסיד ממון להנצל ונתקוטט עם שמעון והיה אומר לו שהוא היה שגלה סודו ומסרו לאומות ובסבתו הוציא מה שהוצי' ושמעון היה נשבע לו כמה שבועות שהוא לא דבר ולא מסר ואפילו במחשבה לא עלתה על דעתו וכ"ש שהוא ממון של יתומים וראובן לא חש לשבועותיו והיה קורא אותו מוסר שמסר ממונו לא"ה ומבזה אותו בפני רבים ואומר לו אתה גרמת אבדת ממונם של יתומים עד שפעם א' נתכעס שמעון ואמר אמת כן הוא אני הוא שגליתי הדבר לאומות מה שתוכל לעשות עשה וזה דבר בפני כמה אנשים הלך ראובן לאותם האנשים ואמר להם שיכתבו לו מה שהודה שמעון בפניהם וכתבו וחתמו ונתנו בידו ועתה מוציא ראובן זה ותובע משמעון ההפסד שהפסיד ושמעון טוען כי חס ליה לזרעיה דאבוהי להיות מוסר ושח"ו מעולם לא גלה ולא דבר לאומות אלא שאותן הדברים דבר מתוך כעס שהיה מכעיסו ראובן לראות אם יוכל להנצל מהכעסותיו אבל ח"ו לא היה ולא נברא ומה שאמר לא היה דרך הודאה ח"ו ונשבע על זה כמה שבועות יורינו מורה צדק גאון ישראל ותפארתו הדין עם מי משניהם וצדקה תהיה לו: תשובה מה שמעידים העדים בכתב ועל פה איך אמר שמעון בפיו שהוא הלשין אע"פ שאינו נאמן לשום עצמו רשע לענין פרעון מה שהפסיד היה נאמן ונאמר שהיה שמעון רוצה לסלק מעליו תרעומת ראובן ולשלם לו אף על פי שכפי האמת לא הלשינו אלא שאין כדאי אמירה זו לחייבו ממון בהודאת פיו כי לא היתה אמירה זו דרך הודאה ולא אמר אתם עידי וכמו שכתבו כל הסוסקים ז"ל שכל שלא אמר דרך הודאה או לא אמר אתם עידי יכול לומר משטה הייתי בך: ובנ"ד מה שכתבו וחתמו הוא איך אמר בפיו שהוא הלשין וזהו אמירה בעלמא כמו שכתבו העדים איך אמר ולא כהבו שאמר דרך הודאה שהלשין ומה שאינו דרך הודאה כתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ו מה' טוען המודה בפני שנים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להם דרך הודאה לא דרך שיחה אף על פי שלא אמר אתם עידי ואף על פי שאין התובע עמו הרי זה עדות וכו' דמשמע שמה שאינו דרך הודאה הוא כשהוא דרך שיחה ודרך שיחה משמע כשהוא מדבר ואומר כך וכך מעות יש לי עם פלוני וכך וכך אני חייב לפלוני שידוע שלא היתה כונתו להודות שהיה חייב אלא שיחה בעלמא אבל אם לא היה דרך שיחה וספור דברים הויא דרך הודאה ואם כן בנ"ד לא היה דרך שיחה אלא דרך הודאה: ואפי' הכי צריך לומר כי דרך שיחה שכתב הרב ז"ל ואמר להם בדרך הודאה שהכירו העדים בדבריו שהיה מודה שהיה חייב לפלוני מנה שאמר ענין זה בלי שום שיחה ושום צורך ובלי שום דבור אחר אני חייב לפלוני מנה אז הויא דרך הודיה או אמר אני מודה שיש לפלוני אצלי מנה הרי היא הודאה כמו שכתב אחר כך כל המודה בפני שנים אינו יכול לומר משטה הייתי וכו' וזהו שכתב הרב ז"ל דרך הודיה ולא כתב בלשון הודיה שרצה לומר שבלא דיבור שיחה אמר אני חייב לפלוני וכו' שצריך שידעו העדים כי דרך הודיה דבר שכיון לומר אני חייב לפלוני וכו' כמו שכתב בהגהות שם אלא אם כן היה מתכוין למסור עדותו כדאיתא בירושלמי עד שיאמר בפנינו הודה לו וכו' משמע הלשון שנקבצו לשם עדות ובדרך הודיה אמר כן אבל אם לא כן אינו מועיל עד שיאמר אתם עידי שצריך שיהיה ניכר שבדר' הודיה אמר כן כך השב ה"ר מתותיה עכ"ל ההגהה ובהלכו' עדות פי"ז כתב הרמב"ם ז"ל אחד המודה בפני עדים ואמר דרך הודיה זה יש לו אצלי כך וכך או שאמר אתם עידי או שאמר הוו עלי עדים בין שאמר הלוה בין שאמר המלוה ושת' הלוה דרך מאמין לדבריו הרי אלו עדים עכ"ל נראה מכל זה שצריך שידעו העדים ויהיה ידוע שכיון לשם עדות ובנ"ד מה שכתבו וחתמו הוא איך אמר בפיו שהוא הלשין וזהו אמירה בעלמא ואינו דרך הודיה וכל שכן שלא אמר זה אלא על שהיה צועק עליו בכל יום שמסרו והוא היה נשבע לו כמה שבועות שאפילו במחשבה לא עלה על לבו ולא היה מאמין לו וכשחזר ואמר לו כך בפני כמה אנשים השיב שמעון בכעס אני הוא שגליתי וכו' שהוא ידוע שאינו דרך הודיה ואפילו אמירה בעלמא כי לא אמר זה אלא על כי לא היה מאמינו והוא מצוי שיאמר אדם בכעס למי שאינו מאמין שלא עשה עמו רעה לומר אני עשיתי נראה מה תוכל לעשות לי שחושב שכל השומע יבין שלא אמר כך אלא בדרך כעס וכל שכן זה שנשבע קודם כמה שבועות שלא הלשין לו ולא היה עושה עצמו עתה ומלשין עבריין על כמה שבועות שנשבע שלא הלשין נאם המבי"ט: שאלה קלז על צוואת שכיב מרע שחתמו בשטר ב' קרובי' זה לזה שהשטר הוא פסול בא עד א' שלא חתם עמהם ולא נמצא עמהם והעיד שנכנס אחר כך אצל המצוה ואמר לו שמעתי שכך וכך עשית שנתת מתנות לפלוני ולפלוני והשיב המצוה הן עשיתי כי מה טובה עשו בנות דודי עמי והאחרי' עשו עמי כמה וכמה וגם זה העד נמצא קרוב א ממקבלי' המתנות השטר הוא בטל ופסול ואפ"ה יבא העד שאינו קרוב לעד זה ויעיד בפני ב"ד על הצוואה ויצטרף עם זה העד ותתקיים הצוואה וכמו שנרא' מתשובת הרא"ש ז"ל בכלל ס' תשובה ג' נאם המבי"ט: שאלה קלח ראובן תושב ארם צובה בא לדמשק ונתאכסן אצל שמעון ורצה להשתתף עם שמעון והשיבו שמעון אני שמתי על לבי שלא להשתתף עם שום אד' אבל בני יכנס במקומי ואני אתעסק עמו בתנאי שאהיה נאמן בלי שום שבועה ועשו כן וראובן היה שולח סחורה ממקומו לשמעון ובנו והיו מוכרים בחנות וכן שמעון היה שולח מעות או סחורה ליד ראובן לארם צובה ובהמשך הזמן בא סחורה לדמשק בזול ולא היה לו לשמעון מעות ולקח ק' פרחים מישמעאל אהובו ברבית בלא ערב ולקח הסחורה ושלחה לראובן ונמשך השותפות ימים ושנים וכשבאו לחלוק רצה שמעון ליקח מהחבר' הק' פרחים שהיה הוא חייב לישמעאל ולא רצה ראובן באמרו כי כמו שעד עתה היו הק' פרחים בשותפות כן יהיו תמיד מכאן ואילך ואם תפרעם אפרע אני חלקי ואם תרויח גם אני גם כן ונתרבה המחלוקת ביניהם עד שהשיבו ראובן לא תעשה מריבה עמי כי ראשי קשה כאבן והסחורה בידי לכן עשה מה שתרצה וכראו' שמעון כי גברה ידו של ראובן שתק והניח בידו חצי המעות שלקח מהישמעאל הנזכר ויהי אחר עבור שנה או שנתים חלה הישמעאל חולי ארוך וכבד אמר לו שמעון כבר ידעת איך כל יורשך שונאי' אותך ומבקשים את נפשך מה תועלת יש לך שאחריך יתבעו ויגבו ממני מה שאני חייב ויותר ויתעללו עלי לכן למען אהבתי תלך לשוק ותאמר בפני עדים איך איני חייב לך דבר אמר לו הישמעאל תן לי רבית מוקדם משנה זאת ואעשה רצונך ונתן לו והלך הגוי לשוק ואמר לפני כמה ישמעאלים סוחרים שהיה חולה הולך למות שיהיו עליו עדים שאין לו על שמעון שום תביעה בעולם ולא שום זכות שאינו חייב לי שום דבר ובתוך חדש ימים נפגר ובא חתנו והוליך שמעון לשופט ואמר שחמיו היה לו מעות הרבה ביד יהודים בפרט ביד שמעון זה ובאו העדים הסוחרים והעידו שבפניהם הודה הגוי שאין לו שום תביעה על שמעון ושתכף נפל למשכב ולא קם עוד וכו' אחר זה שלח שמעון לראובן כתב על כל המאורע ושישלח לו החמשים סולטניס והשיב ראובן שהוא הולך בדרך רחוקה וכשיב' ימלא רצונו אחר כך כשבא חזר שמעון לכתוב לו שישלח לו הנ' פרחי כתב לו ראובן הנה בנך מוכן לבא פה תקח ממנו עשרה פרחים ואני אתנם לו תיכף בבואו פה והשאר ירחם ה' לקח שמעון הי' פרחים מבנו והלך עם בנו ולא רצה ראובן לתת לו שום דבר ואחר זמן נפגשו ראובן ושמעון ותובע עתה שמעון החמשים פרחים הנזכ' וראובן מסרב מלתת יורינו מורינו מורה צדק נר ישראל הדין עם מי: תשובה גם כי אלו הק' פרחיפ נכנסו בכלל השותפות לריוח ולהפסד בין ראובן ושמעון אפ"ה לא נתנם הגוי אלא לשמעון וממנו היה יכול לתבעם ולא מראובן ומחלם לו ואין לו לראובן חלק בהם ואפילו שראובן ושמעון שניהם היו לוקחים הק' פרחים מן הגוי בהלואה ואחר כך היה מוחל' הגוי לשמעון בלבד כנ"ד שידוע שלשמעון מחלם שהיה אהובו ולמען אהבתו הלך ואמר בפני עדים שלא היה לו שום תביעה על שמעון שלא היה חייב לו דבר פשיטא שלא מחלם אלא לו והרי הוא כמי שנתן מתנה א' לאחד מן השותפין שאין לשותפו חלק בה ועדיף מהא דתניא ומביאה הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שלוחין ושותפין מוכסין שמחלו לשותפין מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו הרי שאפילו ששניהם היו שותפין בפרעון המכס ומחלו לא' מהם מה שמחל מחל לו ולא לשותפו כ"ש בנ"ד שלא היה ראובן חייב שום דבר לגוי כדי שימחול לו ולא מחל אלא למי שהוא חייב לו ופשיטא שאין לו לראובן שום חלק במחילה זו וחייב לפרוע החמשי' פרחים שנשארו בידו נאם המבי"ט: שאלה קלט ראובן קפץ בנזירות ואמ' אהא נזיר כשמשון בכל תנאיו כראוי אם יכנס בני לבית משפחתי או ידבר עמהם מכאן עד עולם לא אהנהו מנכסי בחיי ובמותי ולא אדבר עמו לעולם ושלא אשב עמו בבית אחת ואמ' אם לא יקבל בני בנזירות שמשון מאלו הדברים לא יכנס לביתי לעולם ואקיי' הנאמר וכששמע בנו שמעון דברים אלו שהיה לו הפסד גדול בנזירות של אביו נאנס לעשות רצון אביו כדי שלא להיות מודר הנאתו ולא רצה לקבל הנזירות על כל מה שאמר אביו וקבל הנזירות כך אהא נזיר שמשון וכו' שלא אכנס בבית משפחתי מכאן ועד עשר שנים ואמר לעדים שאם לא יתרצה אביו בנזירות זה שיהיה בטל וכששמע אביו אמר שאם לא יקבל שלא ידבר שיקיים נזירותו ואמר בנו שלא יעשה בשום אופן וכמו שעה אחר כך חזר להפיק רצון אביו ואמר בכלל הנזירות שלא אדבר עמהם יורינו רבינו אם כשאמר בכלל הנזירות אם הנזירות הראשון היה אם יתרצה אביו באותו הנזירות ולא רצה עד שיקבל ג"כ הדיבור הרי נתבטל הנזירות וכשאמר בכלל הנזירו' כבר היה בטל הנזירות הראשון שלא רצה בו אביו או אם נתקיים הנזירות הראשון כשחזר ואמר בכלל הנזירות הראשון ואם יהיה קיים מצד זה אם יתבטל מצד האונס הנזכר וגם אומר שמעון שקבל בר"ה שכל נדר שידור שיהא בטל ושלא זכר הקבלה בשעה שקבל הנזירות על כל זה יורינו רבינו וגאונינו: תשובה הנזירות שקבל ראובן אם יכנס בנו וכו' כל שלא נכנס ולא דבר יכול להנות לו ומה שאמר אח"כ אם לא יקבל בנו נ"ש מאלו הדברים לא יכנס לביתי לעולם ואקיים הנאמר אם כלל אמירה זו בכלל הנ"ש שאמר גם בכלל הנזירות הנז' אם לא יקבל בני בנ"ש מאלו הדברים לא יכנס וכו' נראה כי הכוונה היתה כי גם בתחלת הנ"ש אמר כניסה או דבור לא נחה דעתו לחשוב אולי יכנס או ידבר ורצה שיקבל עליו נ"ש שלא יכנס או שלא ידבר וא"כ אחר שקבל בנו נפטר ראובן מן הנזירות ויכול להנות לו ולדבר ולישב עמו בבית אחת ויכנס