מבי"ט חלק ג קעז

הוא נשבע ללכת ושהשביעוהו אח"כ פעם שנייה ולא הודיע לברורים כי אשתו היתה מעכב' עליו הליכתו כי גם שהיה לו זמן ארוך ג' שנים אם היא לא היתה מרוצי' שילך לזמן הנזכ' היה לה להתרעם על בעלה לשלוח לנבררים גילוי מלתא להודיע להם כי היא לא היתה רוצה שיעגן אותה בעלה וגם הוא לא טען בעדה תוך הזמן כי לא היתה אשתו רוצה בהליכתו כי הוא כתב כי כשקרב זמן ההליכה ניחם ונתחרט על השבועות כי ראה פני המלחמה מועדת והאחרון הכביד עיגונא דאתתא הצועקת וכו' שנראה כי עתה נולד לו ידיעת צעקת אשתו ושמקודם היתה מרוצית אחר שידעה והיה הדבר מפורסם בין דייני ישראל ודייני גוים וכיון שמקודם ידעה שבעלה נשבע ללכת ולא ערערה עליו גם בעלה לא הודיע לנבררים כי אשתו היתה מערער' עליו נראה שהיתה מרוצית בהליכת בעלה שנשבע על כך וגם כי אשה אחת שנתנה רשות לבעלה יכולה להנחם זאת שידעה שבעלה היה נשבע ללכת ושהיו משביעים אותו על הזמן שילך אינה יכולה עתה לחזור בה ולעכבו כיון שידעה שהיו משביעין אותו ולא ערער' דומה לאשה שנתנה רשות לבעלה שילך לסחור' למדינ' הים והכין עצמו וסחורתו ללכת דפשיטא שאינה יכולה למאן ולעכבו וכל שכן בנ"ד שנשבע על הקדמת ידיעת אשתו ולא היתה מוחה בו שאינה יכולה לעכבו שיעשה התרה לשבועתו אעפ"י שהיה לו התרה ואין צריך לומר כשאין התרה לשבועתו כי אם מדעת המשביעים אותו כי כן הוא הדין וכמו שכתבו הרבנים יצ"ו ובלאו הכי חייב לקיים שבועתו ולפייס אשתו שתתרצ' כי כפי מה שנראה מטענותיו הוא המשסה באשתו שתערער כי היא צנועה ולא נראי' לפני דיינים או לפני מבוררים לצעוק עליו אלא הוא הצועק כי כמו שנכתבו כל טענותיהם ופסקיהם במ' עלים בדברים שאינם צריכים גם היה ראוי לכתוב אם היא הלכה לבית דין או לנבררים או שלוחה לצעוק ולתת טענו' על שלא הית' רוצה להניח בעלה שתלך כי אם היא היתה צועקת מרה כמו שצועק הוא והוא היה רוצה לקיי' שבועתו כמו שהוא הדין הוא היה מפייס אותה ברצי כסף לפי ערכו כי היא חייב להשתדל ולטרוח בלב שלם ולבקש צדדים וסבות לקיים שבועותיו וכמו שכתב הריב"ש ז"ל בתשובה שהביאו חכמי פירארה שכתב בסוף דבריו על מי שנשבע להזמין בתו לנישואין לזמן ידוע שחייב להשתדל ולעשות כל טצדקי דאפשר ולפייס את בתו להנשא לזה לקיים שבועתו וכו' וכן בנ"ד חייב הוא להשתדל ולפייס אשתו ולא להיות הוא טוען בעדה ומשתדל לעבור על השבועה והדבר נראה בעין כי הוא המסרב כי אם הוא היה רוצה לקיים שבועתו והיא היתה הצועקת אם לא היה יכול לפייסה היה יכול להבטיחה שלא ייבם יבמתו אלא יחלוץ לה ובזה אולי היתה מתפייסת כי אין אשה מתקאנת אלא בירך חברתה או היה מגזם עליה שאם לא ילך הוא שם שתבא יבמתו פה ויכנוס אותה ויהיה לה צרה בצדה. גם היה יכול לומר לה שרוצה לעלות לארץ ישראל ואם לא תרצה מפסדת התוספת ובזה תתרצ' וגם הוא חכם לפי דעתו והיה יכול לחפש אחר טענות הרבה לרצות אשתו ואם היה הוא רוצה לקיים שבועתו במעט מן הטענות והעקיפין שהוא כותב לבטל השבועות היה יכול לקיימם לפייס אשתו במה שנז' או בדברים שבינו לבינה מה שאינו ידוע לנו. הכלל כי ידוע מכל רמזי טענות בינדיג כי תואנות הוא מבקש להפטר מן השבועה והוא הוא המסרב וגם כי אשתו היא המסרב' יכול הוא להשתיקה כמו שנז' לעיל וגם שלא תתפייס עתה כבר נתרצית מקודם שידעה שהיה נשבע ושהיו משביעי' אותו ללכת ולא נזכר עליה שום ערעו' בכל המ' עלים ואחר שנשבע אינה יכולה עתה לחזור בה ולהיות' מסרבת על הליכת בעלה וחייב הוא לקיי' שבועותיו אפי' שלא ישבע פעם שלישית כמו שצוו אלו הברורים והוא חייב הקנס שהטילו עליו במעות ונלכד בחרמות ונידויים של הרבנים יצ"ו גם הרב הפרובינסאל וחביריו החכמי' פתחו בחביות של יין להחמיר בדין השבוע' על בינדיג וסיימו בכד של מים להקל עליו וכתבו שהיתה שבועתו שבוע' שוא מעיקרא כבשולחן ערוך ביורה דעה סימן רל"ט ולא היו צריכים להביא אלא מיורה דעה כי השולחן ערוך מיורה דעה נערך ואם היו מעיינים בי"ד ובב"י לא היו מביאים ראיה משלחן ערוך שבלאו דבריהם אין השבועה חלה נגדו והיתה שבועת שוא מעיקרא כי אדרבא ביורה דעה כתוב והנשבע על דבר מצוה דרבנן כגון שלא להדליק נר של חנוכה כו' כתב א"א ז"ל שהשבועה חל בו וכתב בב"י בתשובה כלל י"א ולמד כן מדאמרינן מיין ושכר יזיר כו' ופי' רבינו תם וכי מושבע היא וכו' מהא תפשוט דשבועה חל על כל מצוה דרבנן ואסור לעשותה וכן גבי עבירה דרבנן עכ"ל הרי בפי' כי גם בנשבע לעבור במצות דרבנן חלה השבועה והם כתבו והיתה שבועתו שבועת שוא כבש"ע ואפילו בש"ע לא הזכיר שוא מה שהזכירו הם ואם היו רואים י"ד או ב"י לא הוי כותבים זה אלא בהפך כי בעל ב"י עצמו כתב בהפך מדברי ר"ת וגם שהבי' סמוך לו שגם הרשב"א כתב בתשובה שמי שנשבע לאכול גבינה של גוים צריך שאלה לחכם ושהיא בתשובת הרמב"ן ז"ל ומה שכתב בש"ע אבל בנשבע לעבור על מצות לא תעשה אפי' היא דרבנן לא חלה עליו שבועה הוא טעות שהוא הפך ממה שכתוב בב"י או היא כשגגה היוצאת מלפני השליט ואם היו צריכים להביא ראיה על מי שנשבע שלא לשמש עם אשתו שאינו חל ממקומו באבן העזר סימן ע"ו היו מביאים שכתב אבל אם אמ' הנאת תשמיש עליך או נשבע שלא לשמשה אינו חל ע"כ אלא שזהו בעונה דאורייתא לא יגרע ואם היתה עונה זמני עונה שנתנו חכמים אם היה מדרבנן היה חל עליה שבועה כמו שכתבו בי"ד שחל שבועה על לאו דרבנן וזה בינדיג אפי' שהעונה היא מן התורה שלא יגרע לא נשבע בפי' שלא לשמשה כמו שכתב בא"ה סי' ע"ו שאינו חל אלא נשבע ללכת לדבר מצוה ליבם או לחלוץ וממילא אפשר שיבטל העונה ואם היא תרצה ללכת עמו הרי שבועתו קיימת ואינו מבטל עונה זולת מה שהוא בהולכי דרכים ואם כן אינו בכלל מה שכתוב בא"הע שאם נשבע (שלא) לשמשה אינו חל וכ"ש היו' השבוע' ע"ד אחרים שאין לו התרה ושיש בידו להשתדל עמה לפייסה וגם בדרכים הכתובים למעל' אלא שהוא קשה עורף ואינו רוצה לקיים השבועה ללכת אפי' אשתו היתה רוצה והוא עבריין על כל השבועות שנשבע וחייבים כל בני המחוז לנהוג בו כמו מנודה ומוחרם עד שיבא ויקיים שבועותיו וראוי לחכמים המקילים שלא לתת לו מקום שיסרב אלא שיכתבו לו גם כי דעתינו היה להקל לענין מעשה עשה מה שגזרו עליך חכמי עירך ועיר אחרת כי הם התחילו לדונך ואחריהם תלך כי אנחנו לא כתבנו אלא להלכה כפי דעתינו אבל למעשה אתה חייב לקיים גזירתם לחומרא ועוד יחמירו עליו מפני דרכי שלום כפי חכמתם ובזה יעשו הטוב והישר בעיני אלהים ואדם נאם המבי"ט: שאלה קלג מעשה היה שראובן נתן לשמעון טבע' זהב באבן טובה שיראה את האבן לבקיאים כמה היתה שוה ושמעון הנזכר הניחה באצבעו וכשהיה רוצה ליטול ידיו לאכול הסיר הטבעת מאצבעו והניחו בין חגורו למלבושו עד שינגב ידיו וקראו לו מבחוץ במהירות שהיו מוליכים את קרובו לערכאות שיבא להצילו ונחפז ללכת לחוץ והסיח דעתו מן הטבעת ונפל ונאבד וראובן תובע ממנו ממון רב על האבן הטובה יורינו מורינו: ונראה לי כי אין זה אלא שומר חנם כי לא מסר לו הטבעת אלא להראותו ולא נעשה סרסור עליו גם אם היה דרכו להיות סרסור בשכר באבנים טובות וכיוצא בהם ומה שהניחו בין חגורו למלבושו לא היתה פשיעה כיון שהיתה באצבעו ורגילות הוא להניח הטבע' באצבעו להוליכו להראותו וגם הוא רגילות להסירו בשעת נטילת ידים שלא יהיה חוצץ ולא היה צריך להניחו בחיקו כיון שמיד היה דעתו לחזור להניחו באצבעו וא"כ אם הקריאה שקראוהו להציל האיש היתה נחוצה שאם לא היה יוצא אז מיד לא היה יכול להצילו כפי מה שקראוהו או כפי מה שאירע לאיש לא הויא פשיעה מה שלא זכר לקחת הטבעת קודם והוי שכחתו בפתע פתאום כמו אונס ונאבד מתוך זה והוי שומר חנם שפטור מגנבה ואבידה כי גם שהשומר לא יעמוד לפי שעה השמירה הראויה לכל דבר אינו נקרא פושע עד שיהיה לו זמן לשמור השמירה הראויה וכמו שאמרו על מי שהופקד אצלו כספים בערב שבת בין השמשות שאינו חייב לקברן עד מוצאי שבת ואם תלמיד חכם הוא עד שיבדיל ונראה לי כי דין זה הוא שאפי' ש"ש אינו חייב לקברן עד מ"ש ואם נאבדו אז פטור וכן בטבעת זה אפי' שהיה ש"ש שאמר לו בפי' שיתן לו שכר על הראותו יהיה פטור מאבדת הטבעת אם היה על אונס ניכר מה שקראוהו ונחפז ללכת: ואם לא היה שום אונס אותה הקריאה והיה הוא ש"ש שחייב בגניבה ואבידה וראובן אומד ששוה ממון רב ושמעון אומר שאינו יודע כמה היה שוה נראה שהיה הדין כמודה מקצת שחייב שיווי הזהב של הטבעת ובאבן אומר שאינו יודע ומתוך שאינו יכול לישבע ישלם אלא שכתבו התוספות ריש פרק הפרה והביא ההגהה בפ"ד מה' טוען בשם ר"י דלא אמרי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא כשיש לו לידע וכשאין לו לידע כמו שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה אומרים חכמים המוציא מחבירו עליו הראיה והכא נמי זה שאומר איני יודע לא היה לו לידע טפי מעוברה בצדה שהיה בידו להראותו לבקיאים לידע כמה היה שוה וטענתו שאינו יודע היה טענה טובה שלא היה לו לידע והמוציא מחבירו עליו הראיה להביא כמה היה שוה ואינו נאמן בשבועתו על כמה היה שוה ומה שכתוב בתשוב' הרשב"א ז"ל בב"י בחושן משפט סימן ע"ב על מי שהלוה על טבעת של אבן טובה ונאבדה שאם המלוה אומר איני יודע כמה שוה שהוא מודה מקצת ומחוייב שבועה ואינו יכול לישבע היינו במלוה שהלוה עליה והיה לו לידע כמה היתה שוה וגם שהיתה שם אבן כמותה ביד שולחני והיו חולקים על זה מלוה ולוה אם היתה שוה יותר מאותה שביד השולחני או פחות אבל בנ"ד שנתנה לו להראות לא היה לו לידע ואינו כדין מוד' במקצת שהוא מחויב לישבע ואינו יכול אלא המוציא מחבירו עליו הראיה כמו שכתבתי המבי"ט: שאלה קלד ראובן נתן מתנה לארבע בנותיו הנשואו' חנות אחת והתנה במתנה זו ד' תנאים בשעת המתנה כתנאי בני גד ובני ראובן התנאי הא' שלא ימשלו להוציא מתחת ידו החנות הנז' לא למכור ולא למשכן ולא להחליף ולא לתת אלא שתעמוד בחזקתן ותחת רשותן ותתננה לו פירות החנות כל ימי חייו והן ובעליהן ישלחו לו פירות החנות מדי שנה בשנה וכו': תנאי ב' שאם יפקד בבן או בנים שהחנות תחלק לב' חצאין חצי לבן אשר ישאיר אחריו וחצי להן: תנאי ג' שאחרי מותו תתננה בנותיו י' אלפים לבנים לנכדו מצד החנות ולקרובו ח' אלפים בהיותו בחיים תנאי ד' שלא תצא החנות לעולם מתחת ידן וחתניו לאיש זר שאם איזו מהן תרצו למכור חלקה לא תמכרנה לאיש נכרי אשר לא אחיה הוא כי אם לאחותה הקרובה אליה או ליותר מא' מהם ואפי' שתצא החנות מיד שלשתן תשאר ביד א' מהן עכ"פ וזר לא יקרב אליהן למשול בחנות הנז' ולא יכרת החנות הנז' מזרעו וכו' וחומר וחוזק וכו' וקנינ' מראובן וכו' ומבנותיו וכו' יורינו מורינו אם מתה א' מן הבנו' בלי זרע אם יירש בעלה חלקה כדין נ"מ או אם תחזור הירושה לאביה כי לא זכתה הבת בחלקה עד אחרי מות אביה וגם שכתוב שלא תצא החנות לאיש זר וכו': תשובה לא אביה ולא בעלה יורשין אות' אלא אחיותן זוכות אביה פשוט הוא שאינו יורשה שהבעל קרוב ממנו לירש וגם אינו זוכה