מבי"ט חלק ג קסה

הישמעאלים והנוצרים שנר' ג"כ שהכירו הנוצרים מן הישמעאלים מפני שהנוצרים הם ערלי' מכל וכל והישמע' אין להם ערלה אבל אינם עושי' פריעה הכלל כי אסתר זו מותרת לינשא לכתחילה נאם המבי"ט: שאלה קי ילמדנו רבינו נר ישראל ראובן בהיותו עומד במקו' א' עוסק בעסקיו פגע בשמעון ולוי ואמר להם יש לי מין סחורה פלונית במקום פלו' אם רצונכם לקנותה ממנו אמכרנה לכם בהמתנה לכמה שנים במעט ריוח שתתנו לי כי אין רצוני להעלות שכרה כי אם מעט לערך עשרים למאה די לי ואתפייס ואמכור ועל פי דבריו אלה נתפייסו הב' אנשי' כנז' שמעון ולוי ונתפשרו עמו והודו לו לקנותה ממנו מיד שיביאנה שמה וקודם שהביא ראובן הסחורה הלך שמעון לעסקיו למקום אחר וצוה ללוי כי כשיביא ראובן הסחורה שיקחנה ממנו בשותפות לשניהם והלך לדרכו ואחר זמן הביא ראובן הסחורה ולקחה לוי ממנו וכתב עליו ש"ח מהסך שעלה קרן וריוח לזמן שנתפשרו וכתוב בשטר שאמר לוי שהיה לוקח אותה סחורה חצייה לו וחצייה לשמעון וכו' ולא נזכר בשטר שלא חשבו הריוח כי אם לערך עשרים לק' כפי התנאי שאמר להם ראובן ושמעון לא נראה אחר כך עם ראובן וכשלקח לוי הסחורה שכח ולא הזכיר לו התנאי הנז' ושלח הסחור' לויניצי' לחשבונו ולחשבון שמעון ואחר כך בא שמעון ונמצא עם לוי והודיע לו לוי ענין הסחורה כמו הנז' והראה לו השטר וכראות שמעון השטר חשב שעל פי התנאי הנזכר של ערך עשרים למאה נכתב החוב הכתוב בשטר ונתחייב בו אע"פ שאינו נזכר בפי' בשטר עכ"ז עלה טינא בלבו בראותו סכום החוב הרב הכתוב בשטר אולי יש בו טעות חשבון ולא דקדק בו לוי כשנתחייב או אולי הערים ראובן וחשב הריוח ביות' מערך כ' לק' כי אי אפשר להיות הסך המרוב' הכתוב בשטר לערך הנ"ל שנתפשרו ביניהם ואז חקר ודרש שמעון ומצא שהעלה ראובן הריוח ביותר הרב' מכ' לק' שהתנ' ובכן ערע' על ראובן כי איך העל' הריוח יותר ממה שנתפש' עמו וראובן או' כי כשנתן הסחורה ללוי לא נזכר תנאי זה וכבר נתפייס לוי בסך הכתוב בש"ח ונתחייב בו משיב שמעון כי לוי עבר מדעתו התנאי הנזכר ושכחו ולא הזכירו כי נסמך עליו שלא יעשה לו ערמה וכאשר הודיע לו לוי כל הנעשה חשב שדקדק לוי בחשבונו קוד' שיתחייב וע"פ אותו תנאי עשה חשבונו ונתחייב ועתה מצא הוא שהעלה הריוח ביותר הרבה יורינו מורינו הדין עם מי ושכרך כפול מן השמים: תשובה לפי מה שכתוב בשאלה לוי אינו תובע שום דבר מראובן ויש לו לראובן ש"ח עליו והוא קיים בכך הסך שכתוב בו ושמעון הוא שטוען בשם לוי כי כשלקח לוי הסחורה שכח ועבר מדעתו התנאי של עשרי' למאה ולא הזכירו ואם לוי בעצמו טוען טענה זו ושלא עשה שום תנאי אחר עם ראובן לשיהיה סך השטר מה שכתוב בו אלא שחשב שעל התנאי הראשון של כ' לק' היה עולה הסך הכתוב בשטר אז יתחייב ראובן שבועה כי כשנתן הסחור' ללוי אמר לו בפי' שהיה מוכר לו על הסך הכתוב בשט' ושידע לוי שהיה יותר מכ' לק' ואם לא יוכל לישבע על זה אינו חייב לוי לפרוע לראובן אלא לפי ערך כ' לק' כמו שהתנו קודם ואח"כ בסתם נתן לו הסחורה שנראה שהיה על התנאי הראשון ועדיף זה ממי שהיה נותן על חפץ ק' והמוכ' היה תובע ק"נ ואם המוכר אמר ללוקח קח החפץ בסתם לא יפרע לו אלא ק' כמו שהתנו מתחילה וכ"ש בנ"ד כי שניהם הסכימו בכ' לק' ואחר כך נתן המוכר ולקח הלוקח בסתם שעל תנאי ראשון הי' ומה שנמצא כתו' בשטר יותר היה טעות סופר שחשבו שסך זה היה עולה על כ' לק' כמו אם כתוב בשטר א' שמכר פלו' לפלו' ק' אמות בעשרה חתי' כל אמה שעולים אלף וק' חתי' ואינם עולים אלא אלף הרי ברור שהסך של אלף וק' הוא טעות ולא נאמ' נלך אחר לשון אחרון שהם אלף וק' כיון שכותב שעולים וכתבו המפרשים כיון שאומר דאינון בודאי טעות חשבון הוא בא' הלשונות והילכך המוציא מחבירו עליו הראיה כו' בסוף הלכות מלוה ובנ"ד כיון שהוא ידוע התנאי הראשון של עשרים לק' הוא ידוע כי מה שכתוב סך יותר הוא טעות כיון שאפי' ראובן מודה התנאי הראשון ואחר כך נתן הסחורה בסתם כמו שכתבתי כל זה הוא אם טוען לוי טענת שמעון אבל אם אינו טוען כך נראה שנתרצ' במה שכתו' בשטר ויש לו דין לשמעון על לוי כי כשהלך צוה ללוי כשתבוא הסחורה שיקחנה והיינו על התנאי הראשון והוא לקחה ביותר וחייב על המות' ולא יפרע שמעון החצי כי אם על כ' לק' כיון שעבר על דברו ואם לא ירצה לוי לפרוע המותר של חצי שמעון יוכל לומר לראובן אני לא קניתי אלא החצי לעצמי והחצי לשמעון כמו שכתו' בשטר וחשבתי שיתרצה במות' כמו שקניתי אני וכיון שאינו רוצה קנין החצי שקניתי בעדו הוא בטל שכבר הודעתי לך שהחצי הייתי קונה לשמעון וגם כי נראה מן השאלה כי כשבא שמעון נתחייב גם הוא במה שכתו' בשטר אם חוזר הנתחייב לשמעון הרי כתוב שחשב שע"פ התנאי הנז' קודם נתחייב ואחר כך עלה טינא בראותו החשבון הרב ויכול לומר כי בטעות נתחייב כיון שעשו קודם תנאי כ' לק' אלא אם כן יאמר ראובן שידע שמעון שהעלו על כ' לק' מה שכתו' בשטר ועל הכל נתחייב או שידע שלוי הודיע לשמעון וישבע ראובן על זה והסחור' שתשאר על ראובן אם לא ישבע כמו שכתוב למעלה שכבר היה יודע שהיה קונה אותה להוליכה למקום אחר ואינו יכול לומר החזיר לי מקחי פה אלא הוא מטפל להביאה או למוכרה שם כמו שכת' הרמב"ם ז"ל פי"ו מה' מכירה ומשלם דמי הולכתה לשם. נאם המבי"ט: שאלה קיא ראובן שהוציא ש"ח על שמעון שחייב לאביו סך מעות והשטר הוא מכמה שנים וטוען שמעון שכבר פרע לאביו ושהניח השטר בידו ויש לו עד שמעיד כך שפעם א' היה אביו של ראובן בבית שמעון ואמר לו שמעון בנך מצער אותי בכל יום שתובע ממני שאני חייב לך ולכן תעשה עמי חשבון אם אני חיי' לך אפרע ואם לאו תעשה לי מחילה והשיב עלי ראשי לא מחילה א' אלא שתים גם סופר א' מעיד שיום א' קרא לו אביו הנזכר והלך עמו לשוק לחנות שמעון ואמר לו תכתוב מחילה לשמעון ושמעון הנז' היה עסוק ולא ידע הסופר על מה היתה המחילה ולא על כמה והלך לו ולא כתב דבר גם עד אחד מעיד שאמר שמעון לאביו של ראובן הנז' בנך מצער אותי ותובע ממני שאני חייב לך ואמר העד הנז' לאביו ש"ר מה זה הענין והשיב אינו חייב לי דבר או איני שואל ממנו דבר ושאינו זוכר אם אמר כך או כך ושאמר לו תעשה מחילה ואינו זוכר מה השיב לו יורינו מורינו: תשובה ראיתי מה שפסק חכם א' שהוא דבר רחוק מן השכל שהניח סך גדול אביו של ראובן אחר כמה שנים שהם כמו כ"ד שני' ולא תבע ממנו: ואני אומר כי לא דבר רחוק הוא כי היה ביניהם אהבה ואחוה וגם הוא ידוע כי שמעון הנז' לעולם היה דחוק ואינו מן התימא שיאריך לו כ"כ זמן וכבר פרע לו קצת שהוא כתוב מאחורי השטר גם כתב החכם הנז' עדות העד הא' שהעיד שאמר שיעשה לו כמה מחילות וכו' ואני או' כי לא תלה המחילה ברצון שמעון אלא על מה שאמר לו שמעון תעשה עמי חשבון אם אני חייב לך אפרע ואם לא תעשה מחילה על זה חשיב עלי ראשי לא א' אלא שתים אעשה על מה שאמר שיעשה חשבון עמו אם יהיה חייב יפרע לו ואם לאו יעשה מחילה כי אחר שיעשו חשבון אם לא ישאר חייב יעשה לו מחילה א' ושתים אבל בלא חשבון לא יעשה לו מחילה לא א' ולא שתים ולמה היה או' שתים אלא שדבר דרך גוזמא והתורה דברה בלשון גוזמא גם עדות הסופר שקרא לו אביו של ראובן וכו' נראה שהיה רוצה לעשות חשבון עם שמעון ואחר כך יעשה לו מחילה ממה שיתברר ביניהם שפרע לו שאם לא היה חייב לו שום דבר למה היה צריך להביא את הסופר אצל שמעון לעשות לו מחילה הוא היה יכול לעשות לו מחילה שלא בפניו שהיה אומר לו תכתוב מחילה לשמעון על שטר א' שהיה חייב לי מסך כך אלא שנראה שהיה רוצה לעשות חשבון עם שמעון בפני הסופר כדי שיעיד לו על מה שנשאר חייב לו וימחול לו על השאר גם על דברי העד האחר כתב החכם שאפי' שהיה חייב שמעון לאביו של ראובן שהרי מחל לו במה שאמר שלא היה חייב לו דבר והביא מה שכתוב בטור סימן ע"ה בשם הר"מ וז"ל אמר לו אני חייב לך מנה והשיבו לו ודאי לי שאינך חייב לי פטור אף על פי שיודע בודאי שהוא חייב לו והרי כאלו מחל לו ולא הוי מחיל' בטעות דכיון שאמר לו אני חייב לך הוה ליה לשים אל לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי מחל לו בלב שלם עכ"ל וכתב החכם הא קמן כי האומר על חוב ברור כנ"ד אינך חייב לי מהני מתור' מחילה וכו': ואני אומר שאין הנדון דומה לראיה שהביא שמה שכתב הר"מ הוא על מי שאמר קודם אני חייב לך מנה שכשהשיב לו אינך חייב לי היה לו להשיב אל לבו ולדקדק ולא עשה כן אלא אמר בודאי אינך חייב לי מחל בלב שלם אבל כשהוא מכחיש לו ואומר איני חייב לך דבר כמו בנ"ד שר' עזרא מכחש החוב מה צורך שיחזור לומר לו אינך חייב לי אלא שנראה שמשיב לו לפי דיבורו אינך חייב לי דבר ואין כאן מחילה ר"ל שלפי דבריו שאומר שאינו חייב לי דבר אינו צריך למחילתי ובמרדכי פ' יש נוחלין הביא דברי רבינו מאיר וכתב יותר בפי' כן על כי היה נראה מחילה בטעות ונ"ל דכיון שכנגדו אומר לו אני חייב לך היה לו לשים על לב אם אמת מה שאמר שכנגדו ולא עשה כן אלא ודאי מה שאמר אינך חייב לי מחל בלב שלם ע"כ הרי שעל מה שאמר שכנגדו הוא שאנחנו אומרים שמחל אבל כשכנגדו מכחיש שאינו חייב לו דבר או אם אמר אדם לחבירו אינו חייב לי דבר בלי שהקדים לו האחר שום דבר אין זה מחילה ויוכל לתבוע ממנו אחר כך כי אפי' שהיה לשון מחילה היה בטעות מפני שמכחיש לו וכמו שנראה מענין מה שהביא ממנו ראיה הר"מ לדין זה מראובן שאמר לשמעון אחיך כו' כמו שהביא גם כן בתשובת קי"ז לתשובת הרמב"ן ונדחק במה שלמד דין זה משם והוצרך לומ' ונראה לי דכיון שכנגדו כו' ודוקא בכי האי דראובן שאמר לשמעון וכו' הוא שלמד דין זה דאינך חייב לי הוי מחילה לא לנדון אחר שלא אמר קודם אני חייב לך כו' וכפי הא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה נאם המבי"ט: שאלה קיב ראובן לא היה אביו מניחו לתקן מה שהי' רוצה בבית וכעס וקפץ ואמר יו שיאה נזיר שמשון שי מורארי אין אישטה קאזה ע"כ ומתחרט על מה שנדר יורינו מורינו: תשובה נראה לי כי זה הלשון שאמר יו שיאה אינו כמו אני אהיה שהיה צריך לומר יו שירי נזיר וכו' כי לשון יו שיאה משמעותו הוא כמו קללה כמו האומר יו סיאה מאל לוגראדו שי פיזיירו טאל קוזה ואינו או' יו סירי כי לשון יו סירי הוא ודאי ואינו בידו להיות כך ח"ו וכן כשאמר סיאה נזיר הוא לשון קללה שאם ידור באותו בית קלל עצמו שיהיה בצער נזיר או אז ידור בנזיר ויצטער ואם היה אומ' יו סירי