מבי"ט חלק ג קנ

בארצנו והרי אתם חייבים בכל מיני מסים וארנוניות וכל מיני עולות המלך יר"ה לבד מן הכראג"י ואתם חייבי' מצד הדין שעמדת' יותר מי"ב חדש פה ומצד המנהג לכל הבא לעיר א' ואנשי טבריה טוענים שלא באו ברצונם אלא שברחו מחמת המציק הנז' ונכנסו תוגרמים בבתיהם ופרצו והרסו וגם להם פזור גדול בברח' מטבריה וגם בטבריה הם מוכרחי' לפרוע כפי נימוס הדין כיון שיש להם בתים שם וגם כי קצת' נושאים ונותני' בציפורי מעט גם בני ציפורי הולכים ושבים לטבריה למשא ומתן ואין בני טבריה יכולים למחות בידם ועוד שלא ניתוסף על בני ציפורי שום משא עול מלך ושרים בין בכראגיש בין בלום קלי וכיוצא בו שהוא לפי הכנאש ושתחייבם לפרוע כל דבר שיתוסף על ציפורי בשבילם ילמדינו רבינו הדין עם מי: תשובה ראיתי מה שכתב החכם השלם כה"ר יוסף פורמון נר"ו בפיטור אנשי טבריה הבאים לציפורי מן המסים והרבה להאריך בראיות לפיטורם ואני אתנהלה לאיטי לרגל הראיות ואחר כך אגלה דעתי ובמילא בהתבטל אחת מן הראיות יתבטל מה שעליו הראיה. כתב ראשונה על מתניתי' דפ"ק דבתרא כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חדש למסים וארנוניות כדאמרינן בגמרא שיש לחלק דמיירי במי דאתא מעלמא ואין לו דירה קבועה במקום אחר או שיצא מרצונו לדור בה דמוכח מילתא דדעתו להשתקע שם ואילו אנשי טבריה ברחו מחמת המציק ודעתם לחזור שם לבתיהם ושם פורעים מס ואין ראוי שיפרעו בשני מקומות כמו שהביא מתשובת הרשב"א ז"ל וכתב כי מה שנראה מן הגמרא שאפילו שלא בא אלא לגור שם חייב במסי העיר מדלא תלי מלת' אלא בזמן וכמו שכתבו הריב"ש ונמוקי יוסף וגם המרדכי ראיית הגמר' דהוי לגור שם ולא להשתקע ליתא דאע"ג דמתני' איירי בבא להשתקע פריך במכ"ש וכתב דלהני רבוותא צריך לחלק מאנשי העיר י"ב חדש למנהגי פרק מקום שנהגו וקריאת מגילה דאזלינן בתר דעתיה לכ"ע נמי צריך לחלק דהתם גבי איסורא נותנים עליו חומרי המקום שיצא וכו' ובמגלה פרוז בן יומו וכו' מילתא דלא שייך במסי העיר והתם נמי אזלי' בתר מנהגא דאסר ולא גבי פסי העיר דנהגו אנשי ציפורי לחייב להם ו' חדשים: ואיברא דפשטא דמתני' דכמה יהיה בעיר י"ב חדש אפילו לא יהיה דרך שיקוע לחוד כהני רבוואתא רצון מיה' בעי דהא מרדכי דמשמע די"ב חדש הוו אפילו בא לגור הריב"ש הוא גופיה כתב דאם בא מחמת אונס אפי' שהה יותר משנה כפי מה שירויח ישא בעול וכן בהג"ה אשרי כמו שהביא החכם נר"ו וכשבא מרצונו אפילו דעתו לחזור אם שהה י"ב חדש חייב בכל מסי העיר וכן במנהג העיר כשידע מנהגם מקודם דאיכא פסידא להאי ולא מיחה אבל הבאים באונס כאנשי טבריה אינם חייבים במנהגי ציפורי והחכם יצ"ו האריך בדיני המנהגות ובדרשים לשון הדיוט אפילו אינו כתוב בהני תנאי הלל ותלמידיו: וכתב ועוד יש לפטור לבני טברי' מהק"ו דפירכא מסייע לבני מתא שאם לא הוכבדו בשבילו אינו חייב אפילו היה מבני העיר כל שכן לבורח לציפורי ועוד מדינא דמלכותא שמחייב את אלו שהלכו לציפורי לפרוע עם בני טבריה ודה"ה ואינו דין שיפרעו בשני מקומות כמו שכתב הרשב"א ז"ל כדלעיל כיון שאין מוסיפין על בני ציפורי שום דבר על בני טבריה ובכי האי אזלינן בתר דינייהו כמו שכתב בתרומות הדשן מתשובת מוהר"ם ובארו החכם נר"ו הרבה בדינים המחייבים בפרעון מסים וארנוניות אגב נ"ד והעלה דבני טבריה פטורים ממסי ציפורי אלא על מה שנתרבה אליהם בשבילם וצדק בכל זה ועם כל זה אם בא חיל על העיר וצריכין שמיר' או משודדי לילה גם הם בסכנה שמא ישללום וחייבים ואפי' בתיקון חומת העיר אם צריך לפי שעה מהשוללי' אפי' שנשאר התיקון אחר כך כשילכו אלו מן העיר סוף סוף כל התיקון שנעשה היה צריך גם עתה וכ"ש שכר השומרים בלילה בשכונת היהודים שהם שומרים גם כן לבני טבריה נאם המבי"ט: שאלה עט ראובן צוה מחמת מיתה והקדיש מנכסיו עשרת אלפים לבנים כדי שיעשו בהם פרי האפוטרופוסים שהוא ממנה והבא מכחן באופן שלעולם הקרן יהיה קיים ומהריוח ישלחו לארץ ישראל שני שלישים והשליש האח' יחלקו כפי מה שיראה להם והאפוטרופוסים על נכסיו ועל נכסי ההקדש ועל נכדתו בת בנו ז"ל פלו' ופלו' ולמכריע ביניהם את פלו' שנת הש"ו: והאפוטרופוסים שלחו כמה שנים לארץ ישראל השני שלישים ואחר כמה שנים אחר שנשאת בת בנו הנז' הגיעה לדוחק מזונות והאפוטרופוסים באומד דעתן שלחו לה אחר שבאה לישאל השני שלישים שאמרו שלא עלה על דעת המצוה שיהיה זרעו מבקש לחם וינתנו נכסיו לאחרים וגם היא בארץ ישראל ועתה תובעת גם כן על פי אומדן דעת זה שישלחו לה גם כן ריוח השליש האחר כי ענייו קודמים יורינו מורינו הדין: תשובה על ב' שלישים הראשונים עניי ארץ ישר' מצטערים והיא באה להוסיף גם על השליש האחר דאומדן דעתה בעי אומדנה אלימתא ודעתא צילתא דאבוהון דכולהו אומדני רבי שמעון בן מנסיא בכותב נכסיו לאחרים ושייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת לא שייר אין מתנתו קיימת וכן מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גמורה ואחר כך בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברי' מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן לו כל נכסיו לפי' אם שייר כל שהוא מתנתו קיימת כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ו וכן כתב כל נכסיו לבנו בין הבנים או לאשתו לא עשאם אלא אפוטרופוסים כשלא שייר אבל אם שייר כל שהוא זכו במתנה הרי כתב הרמב"ם ז"ל שהדברי' מוכיחים שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן לו כל נכסיו ואם שייר כל שהוא זכו במתנה ואע"ג דהכא נמי איכא אומדנא ששמע שמת בנו ועל זה נראה שנתן המתנה שאילו ידע שהיה קיים לא היה נותן אפי' הכי אינה אומדנא אלימתא דכשלא שייר בשכתב כל נכסיו לאחרים נראה שנתייאש מן החיים להכי לא שייר ואדעתא דהכי יהב שאם ימות יתקיים המתנה ואם יעמוד תחזור לו כמו שכתב הרשב"ם ז"ל על מתניתין דשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ושייר דאמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא דתני הרי שהלך בנו למ"ה ושמע שמת וכו' וכתב כל נכסיו לאחר ולא פירש שבשביל שמת עושה אלא נתן סתם ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה אע"ג דלא פירש דאומדן דעתא הוא שאלו היה יודע שבנו קיים לא היה נותן אבל שייר כל שהוא מתנתו קיימת שלא נתייאש מן החיים ואמר התם בגמרא רב ששת אמאי לא מוקים לה כרבי שמעון בן מנסיא ומוקי לה כ"ר שמעון שזורי ומשני אומדנ' דמיתה שאני שכל זמן שהיה בנו קיים לא נתן עד שנודע שמת וכו' משמע דבעי' אומדנא אלימתא דמיתה וכשכתב לאשתו כל נכסיו דאמרינן לא עשאה אלא אפוטרופא וליכא כל כך אומדנ' משו' הכי אמר דהוי מהני תלת דהוו הלכתא בלי טעמא וכתבו בתוספות דף קמ"ד קצת טעם יש וכו' וכן בכותב נכסיו לאשתו או לבנו מסתמ' לא ליתן נתכוון אלא לכבדם שלא היה מניח בניו בלא כלו' ע"כ ובהנהו תלת הוא דהוו הלכתא בלא טעמא אלימתא אלא קצת טע' אבל בשמע שמת בנו איכא טעמא אלימתא כמו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרי' וכו' ובח"מ בבית יוסף סימן ר"נ הביא תשובת הרשב"א ז"ל על יעקב שנתן קרקע א' לבנו מתנת בריא לאחר מיתה ואחר כמה שנים צוה מחמת מיתה והניח אות' קרקע לבנו שמעון ולא פירש שום דבר מן המתנה שנתן והשיב הדעת נוטה ששכחה גרמה לו אבל מאי נעשה ואין אומדן דעת זה לחזק כל כך בידינו שנוכל לסמוך עליו לבטל מה שצוה שאם יסרב א' מהם שלא יטול כלום ושמא דבור היה באותה שעה וכו' נראה דבע"י אומדנא אלימתא גם רבינו ירוחם סוף נתיב כ"ד כתב ודוקא בדבר ברור אמרינן אומדנא לגבי שכיב מרע זה אבל בדבר מסופק לא אמרי' אומדנ' ומתנתו קיימת אפי' עמד ונחזור לאומדנא דנדון דידן דאני אומר דליכ' אומדנא כלל כיון שהניח לבת בנו כל שאר נכסיו דמסתמא הוו נכסי טובא שהוא הקדיש עשרת אלפי' לבני' והוא היה עשיר והשאר לנישואי זאת הבת שהיו ל' אלפי' לבני' או יותר להשיאה לפי כבוד זקנה ובני משפחת' ועל נכסיו נשאת ועברו כמה שנים שהיתה נשואה בכבוד ונתאלמנה וחזרה להנשא בכבוד עם נדונייתא הראשונה אעפ"י שאחר עשרים ושלשים שנה מזמן הצוואה עד עתה באת לידי דוחק מזונות לא כוון זקנה שיתנו לה מן הריוח של העשרת (אלפים) לבנים ולא מן הקרן שנתן כי אומדנא מי ששמע שמת בנו וכתב לאחרים אומדן דעתא הוא מהשתא שחי הוא ואביו אינו יודע אבל בנדון דידן הרי הוא יודע שיש לו בת בנו והניח לו כל צרכיו ויותר והחזיקו עניי ארץ ישראל כמה שנים בשני שלישי הריוח איך תבא אחר כמה שנים להוציא מחזקת' דאע"ג דגבי הא דשמע שמת בנו דאפי' החזיק מקבל המתנה כמה שנים ואחר בא בנו מוציא מיד המחזיק היינו משום שמזמן הצוואה היה בחיים והיה ראוי מאז להוציא מזה אלא שלא הודע אבל הכא בנדון דידן לא הגיע עד האומדנ' להוציא מיד המחזיק כי אם אחר כמה שנים שבאת הבת לידי דוחק מזונו' ובכי האי גוונא לא אמרינן אומדנא ובכותב נכסיו לאחרים ג"כ נמי היא אומדנא דמהשתא אמדינן דעתיה בשלא שייר ועמד דלא כיון למתנ' גמור' אם יעמוד שימות ברעב ובנדון דידן כיון שמנה האפוטרופוסים על נכסי נינתו ועליה ועל נכסי ההקדש שכמו שירויחו מעות ההקדש ביד האפוט' כך ירויחו נכסי הבת על ידם וידע זקנה שלא היתה צריכה ויתן ריוח הקדש כי במעותיה יהיה כפלים ויותר ריוח מכל ההקדשות לפרנס' נינתו עד שתגדל וכשתנשא יהיה קיים כל הקרן וקצת מן הריוח ומי שישאנה יקבל אחריות כל הנדונייא ותוספת ופרנסתה נאם המבי"ט: שאלה פ ראובן היה חייב לשמעון מאה זהובים ולא היו בידו מעות ושלא להפסיד הרבה אם היה מוכר את ביתו לפרוע נתפשר עם שמעון ומכר את ביתו בסך החוב ההו' אם היותו שוה מאה וחמישים זהובים כדי שידור וישתמש בו שמעון בשכר מעותיו שהם בטלים אצלו אלא כדי שלא יהיה רבית מכר לו סתם ואחר כך כתב לו שטר הטבה וז"ל איך אחרי עבור שנה וחצי מיום פלוני' בכל עת שיבא ראובן או שום א' מבאי כחו ויתן לשמעון המאה זהובים שתיכף ומיד יפנה שמעון הבי' ויתנהו ביד ראובן או ביד באי כחו או ביד כל מוציא שטר זה אפילו בלא הרשאה ברצון גמור וקנו מיד שמעון ונשבע על זה ויהי כי ארכו הימים ובא בנו של ראובן בשטר הטבה זה אחרי מות אביו להוציא הבית מיד שמעון בק' זהובים שנוטל בהלואה מלוי בהלואת חן או לקנות הבית ממנו לחלוטין במאה זהובים שנותן לו לפדותה משמעון ועוד חמשי' שיוסיף לו ושמעון מעכב כי טוען כי לא היתה ההטבה אלא בכוונה אם ירצה ראובן או בנו לפדותה לעצמו אבל לא לאחרים והשיב לו בן ראובן הנה מעיקרא לא היה המכר גמור רק הערמה מסותרת כדי שתרויח בדירת הבית כפי מה שהיו מרויחים המאה זהובים בידך גם שהבית שוה יותר הרבה עד זמן שאביא מעותיך ומה לך אם אביא משלי או משל אחרים ואם תרצה לקנות אתה קנה לך בסך מה שנותן לי זולתך ולא שיוחלט