מבי"ט חלק ג קלח

לא יכתבו לה וראיה כו' ע"כ: עוד יש ענין אחר במיאון זה שיש ספק אם יכולה למאן והוא כי עד עתה היה אביה בחזקת חי וגם כי כתב הר"מבם ז"ל פרק שלישי שאם נתקדש' קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת ואפילו נתרצה האב אחר כך כרבינא אפילו הכי יש מפרשים סוברים שאם נתרצה האב אחר כך שחוששין כמו שכת' הרב בעל מ"מ ובהגה' שם כתוב דכשנתרצה האב לא פליג רבינא והסכימו למעשה שהם קידושין אם לא נתאכלו המעות בשעת ריצוי אב ובנדון דידן אעפ"י שמפי כתב שמת בעלה תהיה אשתו מותר' לינשא הקלו חכמי' כדי שלא ישארו בנות ישראל עגונות שהוא דבר מצוי לנשים שהולכים בעליהן גם מתוך חומר שהחמרת בסופה הקלת בתחלתה דדייקא ומנסבא מה שאין כן במיאון דאפשר דלענין מיאון הבת שהלך אביה למדינות הים וע"פ כתב מת כי נ"ד לא סמכינן אעדות זה וחיישינן שמא חי הוא וכשישמע קדושי הבת יתרצה וטבעת הקידושין הוא קיים עדיין והוא קרוב יותר בנדון דידן לומ' שיתרצה על כי הניח אשתו ובתו בבית אביו החכם שיפרנסם ונתרצה במה שיעשה הוא בה והוא צוה לפני מותו שתנשא ליה ועל צואתו נשאת ואפשר גם כן ששמע צואת אביו שנפטר זה יותר מג' שנים ונתרצה שתקבל קידושי' מזה ואם היה חי בשעת הקידושין הוו קידושין על דעת הפוסקים שכתבתי כי לענין המיאון של הבת לא מחזקינן ליה בחזקת מת ואפילו לא שמע צואת אביו קרוב הוא שיתרצה אם הוא חי ועל ספק זה לא תוכל למאן אפי' היתה קטנה בודאי והר"אש ז"ל ס"ל דעד אחד אינו נאמן ביבמה להתירה לעלמא ומ"כ דהיינו טעמא דכשיש לה עד אחד שמת יבמה לא דייקא ומנסבא משום דזימני סניא ליה והני נמי אם יוצאה במיאון כששמעה שמת אביה לא דייקא ומנסבא ואפשר דאביה חי ונתרצה בקידושיה ואיכא משום ערוה של תורה לשון ולא תימא דוקא אינו נאמן עד אחד משום שלא העיד אלא לדבר זה אבל כשהוא מעיד ומועיל עדותו להתיר אשת איש יועיל ג"כ לירושה ולמיאון דהא אשה נאמנת לומ' מת בעלה לינשא ואינה נאמנת לצרתה ואין היורשים נכנסים על פיה ועד א' נאמן להתיר אשה ולא לנחלה הרי שמחזיקין אותו מת להתיר אשת איש ומחזיקין אותו חי לענין נחלה וכן כשהיא מעידה על עצמה מחזיקין אותו חי לצרתה וה"נ בנדון דידן שנתיר אשתו על פי כתב לא נתיר בתו במיאון כי שמא יתרצה אם הוא חי כשישמע ועדיין לא נתעכלו קידושיה ואפילו יתעכלו קודם יש מי שסובר שכשנתרצה האב לא פליג רבינא כמו שכתבתי למעל' ולא יועיל לה המיאון כמו שכתבתי אפי' בספק זה אם חי אם מת דלמילתא חדא חשבינן ליה מת ולמלת' חדא חי ועל כל חששא שיש בעדות קטנה למיאון וכיוצא בדיני חששות אמרו גם כן הרחק מן המיאון וכל שכן על כל מה שכתבתי מצד הדין: ועל חששות קלות שאין בנו מי שיוכל או ידע להכריע בין ההרים הגדולים החולקי' בענין סימני נערות וגם שמא יעשו המיאוני' בפני עמי הארץ שאינם בקיאי' בזמן המיאון ובשאר עניני' התלוי בזה תקנו באשכנז שלא למאן בזמן הוא כמו שכתב מהר"ר יודא מינצי ז"ל בתשובת י"ג והאריך בסברות בסימני נערות על ההיא דפרק עשרה יוחסין מתייחד אדם עם אמו ובתו וישן עמהם בקירוב בשר כו' תינוקת בת ט"ו תינוק בן י"ב כו' ואם סימן העליון מצטרף לתחתון אם כן אפי' לבת ט' שנים ולמעלה אינה יכול' למאן כמו שכתב שם אפי' לדעת רבינו ברוך וגם כי אנחנו סומכים על רוב הפוסקי' הגדולי' המקילי' בדברי' אלו ואנחנו מצוי' לקבל עדויות על שנות הקטנה ועל הסימנים אפ"ה אנחנו חייבי' לדקדק הרבה ולא לקבל עדו' השני' אלא מפי יודעים הדברים בבירור בלי שום ספק ולא נסמוך על שום עדים שמעידים שיודעים בבירור כי עדות השנים מעת לידת הנערה אינו מבורר לכל גם המיאון שמיאנה קודם בפני ב"ד צריך לידע שמיאנה בו על הקידושין שנתקדשה כי גם לפני אמרה כמה פעמי' על מה שמניתי את בעלה על גיבוי החובות היתה אומר' אינה רוצה כי בלשון ערבי היתה אומרת מארי"דו האיירודו ולא היתה על כוונת מיאון על הקידושין כי עדיין לא אמרו שהיתה קטנה אלא שהית' אומרת מאיירידו על היות' מורדת בו כדי שלא יזכ' לגבות נכסיו ואם לשם בב"ד לא הזכירה שמחמת קטנות היתה ממאנת לא היתה הכוונה אז למיאון אלא למרד כמו שכתבתי כ"ש כי אפילו הית' ממאנ' בפי' על שהית' קטנה עדיין לא הועד עליה אלא עד אחד זמן הי"ב שנה לפי עדות' וגם החששות האחרות שיש בעדויות ובמיאון אחר שנשאת ואם הם היו יודעי' שהיא קטנה היתה ממאנת אלא שאחר שנשמע פטורת בעלה ושאמרתי כי זה שמעון יגבה החובו' אז נתייעצו על המיאון והביאו לפני אשה אחת שאמרה שהיא ילדה אחריה לחנוכה שקודם המגפה ועל זה חפשו ודרשו על שנותי' והעידו מה שהעידו ולא יועיל לה מה שמיאנה כמו שכתבתי וחכמי הב"ד יצ"ו ידקדקו בכל מה שכתבתי: נאם המבי"ט: שאלה נה ילמדנו רבינו ומורינו ראובן ושמעון שירשו רביע חצר בשותפו' מיעקב אביה' ונפטר ראובן והניח בן קטן וגבתה אשתו כתובתה ונשאר שמינית החצר ליתו' וכמו עשרה פרחי' ביד דודו שמעון ונפטר גם שמעון וגבאה אשתו כתובת' שלא בשומת בית דין כלל ואפי' הדיוטות כי אם על ידי א' ששם לה לבדו והוא בעצמו נשאה אחר כך לבן אחיו אחר שבעת ימי' לשומתו וכפי חשבונו נשאר עדיין מלגבות תשלו' כתובתה ונשבעה שבועת אלמנה וקוד' שנשאת הלכה לחצר ומצאה בית אחד פתוח מהשמנה בתי' שבחצר והטילה עליו מנעול וכעת היא שואלת לגבות מהחצר שמינית שבו לתשלו' פרעון כתובתה חלק בעלה: וקרובי היתו' טוענים ואומרי' מי שם ליך כי שומת אותו ששם לה אינה שומא ואלו היו שמי' לה שלשה היו הנכסי' יותר מכתובתה ומה גה שהשיאה לבן אחיו ואינו נאמן בשומתו במקום שחב ליתום ועוד שהם רואים בפ' כי נשבע לשקר כי תכשיט אחד של זהב שעשה לה בעלה לא שמאתו כלל ואחר השומא שמאתו לבעלה השני וכן מטלטלים אחרים שכסתה ולא שמאם גם טוענים שהיא פרעה באלמנותה לחובות ע"פ ומי אמר לה שתפרע לבעלי חובות במקום שחב ליתום ועל מה שתפסה לחצר אינה כלום שהם דרים בחצר והם זכו לקטן קודם תפיסתה על הכל יורנו וילמדנו מורנו ורבנו הדין עם מי ושכר האדון כפול ומכופל: תשובה בה הרמב"ם ז"ל כתב פרק יז' אבל אם שמה לעצמה לא עשה כלום ואפי' הכריזה וכל שלא היו שם בשומא שלש' בקיאין בשומא אפי' הם הדיוטות הוי כשמה לעצמה ולא עשת כלום אפי' שהיה עמה בשומא איש א' וכ"ש אם האיש ההוא היה מצד' והשיא מיד לבן אחיו דאיגלאי מילת' שבזבז בשומא לחובת היתום והשומא אינה קיימת דאמרינן לה מאן שם ליך כיון שלא היו בשומא שלשה בקיאים שאם שמה מדעתם היו מעשי' קיימים כמו שכתב הרב מ"מ שם לדעת הרמב"ם ז"ל וא"כ צריך שיחזרו ג' הבקיאים לשום כל מה ששמה היא לעצמה: גם מה שנשבעה שבועת אלמנה לא נפטרה בשבועה זו שכיון שהשומא אינה כלום היא נשבעת על מה שעלה שומתה לדעתה ואפילו היתה השבועה על פי ב"ד אין ב"ד משביעין את האלמנה אלא כשתבא לגבות כתובתה ואז שמין לה ב"ד אחר שנשבעה שלא הטמינ' ולא בזבזה וכו' כמו שהוא נוסח שבועת אלמנה ואם גבתה היא דבר ששמ' לעצמה אין משביעין אותה עד שידעו כמה עולה מה ששמ' לעצמה כדי שידעו ב"ד מה ששמה לעצמה אם עולה כדי כתובתה או פחות או יותר וכל שכן אם יתברר כי נשאר בידה אי זה חפץ או מטלטל שלא הראה אותו ולא נכנס בשומא כי בזה יתגלה כי עברה על השבועה ואין לה רשות לתבוע מה שחסר לה לדעתה לתשלום כתובתה ואין לה זכות להחזיק בביתו אם יתברר שהיו עשרה פרחי' מן היתום ביד בעל' שהיה דודו של יתום הוא קודם לגבותם אפילו לא היו בנכסי בעלה כדי כתובתה כי אלו העשרה פרחים היה כמו אפטרופס עליהם ולא היו שלה ולא חל שעבוד כתובתה עליהם ועל ב"ד מוטל לפקח בזכות היתום ועליהם תבא ברכת טוב: שאלה נו זה כמה שנים בשנות המגפות שעברו שמתו בחורים ובחורות בנישואין כתבתי בענין ירושת הבעל כשמתה האשה בלי זרע וגם כשמת הוא ובאה היא לגבות כתובתה ותוספת באי זה אופן תגבה החפצים שהם מנדונית' כי הרמב"ם ז"ל הביא פרק כ"ב הוראת הגאונים שכל חפץ שהביאה הכלה ועושה מעין מלאכתו נוטלת אותו כמו שהוא עתה כי כן מנהג העיר פה צפת תוב"ב בין תושבי העיר ואנחנו הספרדים ושאר הלשונות שבאנו פה באות' השני' נמשכנו אח' המנהג הזה כמו שנמשכנו אחריה' בכל מנהגי תנאי הכתובות וגם לפסוק בכל הדיני' כדע' הרמב"ם ובנדון זה הרמב"ם ז"ל מבי' סברת הגאוני' סוף פרק כ"ב וכתב ומנהג פשוט הוא זה וכל הנוש' על מנהג זה וקבל עליו אחריות הנדוניי' וכשם שאינו מחזיר פחות וכו' וכתב מגיד משנה שהגאוני' סוברי' כי אחריו' הבעל כנכסי צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו היינו בגניבה ואבידה ולא בכחש ופחיתת דמים ורב אלפס חלק עליהם וכתב כי מדין הגמרא הוא חייב בכל אלא מיהו אעג"ב דדינא דגמרא הכי לא מחייב ליה לבעל השתא בכחישה ובפחיתת דמים דכיון דלא נהיגי עלמא הכי כל מאן דמקבל לנכסי צאן ברזל אדעתא דמנהגא הוא דמקבל הילכך לא מחייב אלא לפום מנהגא הרי הרי"ף ז"ל אעפ"י שחולק עליהם מצד הדין הוא מורה על פי מנהג העול' והרמב"ם ז"ל כתב בפירו' הגאוני' ז"ל וכתב ומנהג פשוט הוא זה ואני כתבתי אז כי מלבד המנהג סובר הרמב"ם ז"ל מצד הדין סברת הגאונים וקצת חכמי' חלקו עלי בזה לומר כי מצד הדין סובר הרמב"ם ז"ל סברת הרי"ף כי כן היה נראה מתשובת הריב"ש ז"ל תשובה ק' וכ"א ואני הכרחתי אז כי סברת הרמב"ם ז"ל הוא כסברת הגאונים כמו שהארכתי בתשובותי תשובת כ"ו וכיון שאנחנו פוסקים בכל הדיני' כהרמב"ם ז"ל גם בזה אנחנו חייבים ללכת אחריו בדין זה כל שכן שכתב הוא שהמנהג היה כן פשוט ומצאתי לי רב שהוא ה"ר דוראן ז"ל הר"ש בן צמח שכתב בשם הרי"ף אם משמשים מעין מלאכתם אעפ"י שכלו נוטלתם כפי שומא הראשונה ושכן כתב הרמב"ם ז"ל והוסיף עליו בשם הגאוני' השביחו ג"כ לאשה וכן כ' ה"ר צמח בן בנו של ר"ש ז"ל שאין חייב בפחיתת דמים ושכן כתב הרמב"ם ז"ל וכן כתב בתשובת ה"ר שלמה אביו גם כן שכשהן משמשים מעין מלאכתם כשבא לגרשה נוטלתן כשומא הראשונה ושכן כתב הרמב"ם ז"ל וכתב כי אין הפרש בין קרקע ובין מטלט' שכלם נקראים נכסי צאן ברזל ונוטלת בשומא שהכניסה לבעלה ע"כ: וכתבתי גם כן אז כי אפילו לדעת הרי"ף מצד הדין שחייב אפילו בכחישה ופחיתה דהיינו ממה שהיו שוים בזמן השומא לא כפי מה ששמין אותם יותר משווים כפי מנהג הארץ משום כבוד אבי הבת מעלים לפחות רביע יותר ממה ששוים והתוספת שליש יותר באופן שמעלים אותם בכפלים ממה ששוים עם התוספות ולכן כשלא נפחתו ששווין מחמת תשמישן או מחמת זול אינו חייב לפרוע לה העלוי שהעלו אותם בשומא יותר משווין אפילו לדין הרי"ף אלא שתטול אותם כמו שהם כיון שלא פחתו כלל מזמן ששמו אותם לא נאמר עתה אינו שוה חפץ זה אלא עשר' ושמו אותו בשנים עשר יפרע לה שנים והחפץ וגם שהפחת הוא עליו כפי הדין של הרי"ף וחשבו אותו הפחת כפי מה שהיו שוים בזמן השומא לא כפי מה שהעלו אותם יותר משוויים דרך משל חפץ אחר שהוא ידוע לשמאים שלא היה שוה אלא עשרה והעלו אותו לשנים עשר ועתה פחת ואינו שוה אלא