מבי"ט חלק ג קכד

תהיה הכל לה ומה גם בהראות כתב אח הנפטרת שכתב לאבי החתן שתקח ממנה הנדונייא שמסר הוא לידה לתת לבתה מנכסי עזבון בעלה: איברא שהדברים שהבטיחה הזקנה לתת עזבון נכסיה אחר פטירתה לבתו הקטנה אלא הדברים עברה בינה ובין החתן ואביו להיותם קרובי' ואחים לא עבר זר בתוכם. ומאור תורתנו יורינו רבינו: תשובה אף על גב דקיימא לן כמאן דאמר בכתובות שניה ויתרה היינו כשמת האב ונשאר בן וב' בנות וקדמה ראשונה ונטלה עישור ומת הבן כל מה שנשאר מנכסיו הן שוות בחלוקה ולא תקח הבת השניה אלא חצי הירושה די ויתרה על מה שלקחה אחותה וזכתה בעישור שלה הבת על בת אין לה עישור נכסים אבל בנדון דידן כשמת האב ירשו השלשה בנות שלא היה לו בן ועדיין לא נשאת שום אחת מהן ונשארו כל הנכסים לשלשתן חלק שוה וכיון שהאם השיאה שתי הבנות ונתנה להם מנכסי אביהן נדוניא רבה כמו כן היתה חייבת לתת לקטנה כי כל הנכסים שבידה היו בחזקת אביהן שהיא לא הראה שום כתובה ולא תפסה מה שנשאר בידה לכתובתה ולא נשבעה אפילו היה לה כתובה ומה שהשאירה בידה אמרה שהשאירה לזקונתה כי בזה מודות שתי הבנות הנשואו' אלא שהן מכחישות מה שכתב בשאלה כי אחר מיתתה תהיה הכל לבתה ואפי' לא היתה אומרת כן כל הנכסים הם בחזקת אביהן וכמו שהשיאה ונתנה לשתי הבנות היתה חייבת גם לשלישית ואם מה שנשאר בידה היה שלה לכתובתה לדעתה גם שלא היה לה שום שטר כתובה למה נתנה לשתי הבנות לכל אחת כתובה מרובה ולשלישית לא נתנה אפילו רביע ממה שנתנה לכל אחת מהן היה לה לחלק שליש לכל אחת ממה שנתנה לשתי הבנות ואם נתנה לשתים כל מה שנשאר מנכסי אביהן כי מה שנשאר בידה אמרה שהוא שלה היא היתה חייבת לפרוע לזו משלה כיון שנתנה חלק המגיע לה מנכסי אביה לשתי אחיותיה שלא היתה יכולה לומר שכל הנכסים שנשארו בידה מבעלה שכלם היו שלה והיא רצתה לתת משלה לשתי הבנות מה שנתנה ולא לשלישית מפני שכל הנכסים היו בחזקת אביהן ושלשתן יורשות בשוה ומעולם לא נמצא לה כתובה אלא אפילו בחוקי הגויים שנשאת שם ביניהם ולא תבעה כתובה פה בב"ד ולא נשבעת ומתה אם כן הכל היה בחזקת הג' בנות היורשות נכסי אביהן וזאת הירושה שנשארת עתה אחר שמתה היא אינה ירושה משלה אלא משל אביהן וכבר לקחו השתים חלקן ויותר אחר מיתת אביהן ומה שנשאר עתה ראוי לזו השלישית עד כדי סך כתובה כל אחת מן הב' אחיות ואם ימצא יותר כל אחת תטול חלק שוה: עוד יש ראיה לבירור זה כי כל מה שהיה ביד אמן כתב אחיה מעיר פירארה כי אחר שהשיאה השתי בנות ונתנה להן לכל אחת יותר מאלף פרחים שהיתה מביאה להשיא הבת השלישית כי נתן בידה מנכסי בעלה להשיא את כולן וגם כתב אחר מבעל אחות זו היה כותב שהיתה מביאה יותר מאלף פרחים הכל לזה הבת וגם אחות זאת אם הבנות יודעת כל זה גם זו הבת המחזקת עתה בירושה כפי' דבריהם ועל זה נרא' לי שנוכל לדון בדין תורה שתקח זאת השלישי' ממה שנשאר מאמו סך כמו שלקחו הב' ואם יראה לדיינים לעשות אי זו פשרה במה שנשאר קרוב לדין זה יעשו כמו שיראה להם: שאלה כה ראובן ושמעון שהיה ביניהם דין ודברי' ובררו שני דיינים לדון כל התביעות שביניהם ועמדו לפניהם וטענו על קצת דברים והעתיק הטענות סופר הקהל לשתי הנוסחאות ונתן אחת לכל דיין לעיין בהם אחר זה כתב שמעון לדיינים לפסוק הדין ושיפרע לו ראובן המעות שתבע ממנו והשיבו לו הדיינים שלא נתברר החשבון ולא עיינו הטענות ולא פסקו הדין עדיין עד עמדם שנית לדון כי היו רוצי' לשמוע שאר תביעותיהם ולחתוך ביניהם מכל וכל אחר כך אירע שהוצרך אחד מהדייני' להעתק דירתו אל עיר אחרת ובראות ראובן שלא היו יכולים לטעון על שאר תביעות לפני הדיינים ההם וגם כי אמר לו אחד מהדיינים שאחר כתיבת הכתב היה שמעון הילך ובא לתבוע שיפסקו הדין ויפרע לו ראובן שלא יענו את דינו ולסבות אלו השתדל ראובן ופסקו הדיינים התביעות ששמעו ויצא ראובן זכאי ונשאר שמעון חייב לו עתה מתרעם שמעון איך פסקו הדייני' התביעות ששמעו בהיות שכתבו לו שהיו רוצים להמתין על עמדם שנית לדין וראובן משיב שאינו מן הדין בהיות לאדם עשר תביעות להיות אחת תלויה באחרת ומה ששמעו פסקו ומה שלא שמעו לא פסקו כ"ש שגם הם היה רצונו לפסו' הכל אלא שהוצרך הא' להעתיק דירתו ולא יכלו עוד לשמוע שאר הטענות יחד ועוד ששמעון דבר להם אחר הכתב כמה פעמי' לפסו' הדין ועוד דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי והם יודעי' למה כתבו אותו הכתו' שמעון ולמה פסקו אח"כ וכיון שיש בידו פסק דין אין לו להשיב על דברי שמעון כלל ואינו זקוק להשיב מילי דעלמא שכתבו לו יורינו רבותינו אם יש ממש בדברי שמעון לבטל מה שפסקו הדיינים ולדון לפני ב"ד אחר ושכרכם כפול מן השמים: תשובה אף על פי שהשיבו הדיינים לשמעון שכת' להם לפסוק הדין שלא נתברר החשבון ולא עיינו הטענות ולא פסקו עד עמדם שנית לדין היו יכולים אח' כך לעיין הטענות ולפסוק הדין כפי הטענות הכתובות אצלם כיון שגם ראובן נתרצ' אחר כך שיפסקו הדין הרי באו מוסכמים שיפסקו על פי הטענות הכתובות אצלם בפרט שהיה הולך אחד מהדיינים ונראה לדעתם לדיינים כי למה שהיו פוסקי' עמה לא היו צריכים אלא הטענות הכתובות אצלם ואם אמרו קודם כי היו רוצים שיעמדו שנית לדין היה על שאר התביעות שביניהם לחתוך ריבם מכל וכל כמו שכתוב בשאלה: ולכן מה שפסקו חייבים לקיים אפי' שנתהפך הדבר ששמעון היה תובע ונעשה נתבע שנשאר הוא חייב לראובן לפי מה שפסקו הדיינים ואין לשמעון תרעומת עליהם אחר שהוא קדם לומ' שיפסקו וראובן ג"כ נתרצה: אך אם בשאר הטענות והתביעות שלא פסקו ביניה' יש תביעה לשמעון שאפש' שיתחייב לו ראובן באיזה דבר יונחו המעות שחייבו לשמעון ביד שליש עד שיגמר הדין ביניה' בכל התביעו' בפני דיינים אלו או אחרים כי נזקקים לתובע תחלה ושמעון נראה שהיה התובע כיון שכת' שיפרע לו ראובן מה שתבע ממנו ואם בתביעות האחרות יתחייב ראובן לשמעון אפוכי מטרתא למה לי שישלם הוא ואחר כך ישלמו לו וגם אפילו למה שפסקו כבר מחוייב שמעון לשלם לראובן יוכל לטעון הורוני מהיכן דנתוני בפרט הענין זה שנרא' שהוא כמו שנים שנתעצמו בדין שלכ"ע יכול לומר הראוני מהיכן דנתוני שיכתבו טענות שניה' כמו שהיו כתובות אצלם ויכתבו על אותם הטענו' שחייב שמעון לראובן ואם כנים דבריהם שאר החכמים יחתמו גם כן בפסק דינם ואיש על מקומו יבא בשלום ושלום לכל דייני ישראל נאם הצעיר משה בר' יוסף זלה"ה מטראני: שאלה כו ראובן נתן לשמעון נ' פרחים בתורת עסקא ואחר כמה חדשים נפטר והיו ערבניות אשתו ואמו על החמשים פרחים וצוה הוא בעת מותו שמהחמשים פרחים שהיו לו פקדון מראובן יש לו מהם בידו ל"ה פרחים ובא ראובן והוציא שטר שנתן בידו בתורת עסקא חמשים פרחים ושאשתו ואמו הן ערבניות על החמשים פרחים ואשתו רוצה להנשא ולא הניחוה לינשא עד שנתחייב מי שנשאה על החמשים פרחים ילמדנו רבינו אם חייבת האשה הנ' פרחים הכתובים בשטר או הל"ה שצו' הוא: תשובה אחר שהשטר שביד ראובן הוא שטר עסקא ואו' בפירוש בשטר שהם שותפים ושיחלקו שוה בשוה הריוח ויקח שמעון שכר טרחו שהוא מתעסק בחמשים פרחים והחמשים האחרים שהניח הוא חתי' א' כל חדש הרי זה שטר עסקא שהיה נאמן שמעון בשבוע' לומר שהפסיד מן הכל שלשים פרחים באופן שלא נשאר לראובן קרן מן החמשים אלא ל"ה וא"כ מה שצוה שמן הנ' על ראובן שיש לו מהם בידו ל"ה ירצה לומר שהפסיד בכל המעות שלשים והט"ו הם על ראובן כפי תנאם ולא נשארו בידו כי אם ל"ה ואינו יכול ראובן לטעון שאלו הל"ה הם פקדון אחר מלבד הנ' שהרי בלשון הצוואה אמר שמהחמשים פרחים שיש לו פקדון מראובן יש בידו ל"ה נראה שאלו הל"ה הם מהחמשים וגם שקרא אותם פקדון היה על שהיו בתורת עסקא שחציה מלוה וחציה פקדון כ"ש שהשטר עצמו שמוציא ראובן אמר בפירוש שנתן בידו חמשים פרחים בתורת עסקא א"כ דבר פשוט שעל אלו החמשים שבשטר הוא שצוה שהיו בידו מהם ל"ה וא"כ נפרש שנשארו לידו ל"ה שהיא הפסד בסחורה ואין לראובן על נכסי שמעון בדין כי אם ל"ה. אך יש לספק בלשון המצוה למה לא אמר בפי' שהיה הפסד בעסקא ולא נשארו בידו מן החמשים אלא ל"ה שהפסיד ט"ו והיה מגיע לראובן הפסד ט"ו כפי התנאי שביניהם כי מה שצוה שיש בידו מן החמשים ג"כ יש לפרש שנשארו בידו ל"ה ושמא יש לו חוב ביד אחרים מן העסקא ונשארים שם הט"ו או ביד אמו או אשתו שהיו חייבות גם כן בערבנות הנ' פרחים ההם. ולכן נראה לי שחייבות אמו ואשתו לישבע שאין בידן שום דבר מאותם הנ' פרחים ושאינם יודעות שנשארו מאותם הנ' פרחים כי אם הל"ה שצוה הוא: שאלה כז ראובן מכר ביתו לשמעון ואח"כ עשה לו שמעון הטבה שכל זמן שיבא לו מעותיו יחזור וימכרנה לו ואח"כ חזר ראובן ומכר הבית הנז' ללוי ואחר שמכרה לשמעון שכרה ממנו לסך ידוע כל חדש או שנה וכן שכר הבית מלוי אח"כ נודע לשמעון כי מכרה ושכר ללוי וכן נודע ללוי שמכרה ושכרה לשמעון ובאים שניהם לתבוע שכירות מראובן ילמדנו רבי' למי יתן: תשובה מה שמכר ללוי אחר שמכר ושכר משמעון אין המכיר' כלום ולא קנה לוי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק תשיעי מהלכות גזלה וז"ל המוכר שדה שאינו שלו אין ממכרו ממכר וכו' ע"כ וכיון שמכר זה קודם לשמעון הרי הבית אינה שלו ואין ממכרו ממכר וחייב לתת השכירו' לשמעון ונקרא גזלן על שמכר מה שמכר קודם לאחר וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל אח"כ חזר הגזלן אחר שמכר ולקחה מבעליה ונתקיימה ביד הלוקח מן הגזלן וכו' הרי שקראו גזלן מפני שמכר מה שמכר כבר והריב"ש ז"ל תשובת תקט"ו כתב היורד לכרם חבירו שלא ברשות לעבדה כדי שלא תאבד ולא תשם אינו נקרא גזלן דמחזיק בקרקע חברו ואומר שהיא שלו ותולש ואוכל הוא שנקרא גזלן וכו' ע"כ וזה שמוכר וחזר ומכר לאחר הרי החזיק בבית שאמר שהיא שלו ומכרה וחזר ולקח דמי הבית שהו' יותר גזלנו' מתולש ואוכל שנקרא גזלן כיון שיודע שאינה שלו ומכר' אבל אם ירשה ומכרה ונמצא שהיתה גזולה ביד אביו או ביד מורישו והוא לא ידע לא יקרא גזלן: וגם בנדון דידן שעשה לו שמעון הקונה הטבה להחזירה לו כשירצה לחזור ולקנותה ממנו כל שלא יקרא גזלן אם היתה שוה הבית כדי מה שמכרה לשמעון וללוי כי מסתמא כשקונה א' ודעתו לעשות הטבה למכור אינו נותן אלא פחות משוויה וזה שמכר סמך במכירתו ללוי על כי היתה שוה הבית כדי מה שמכרה לשניהם ולא היתה דעתו לגזול וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאם חזר הגזלן ולקחה מבעליה נתקיימה ביד הלוקח שמפני זה טרח הגזלן עד שקנאה כדי לעמוד בנאמנותו ואעפ"י שטרח לקנות קראו גזלן שאח"כ נמלך לחזור לקנות לעמוד בנאמנות אבל בנדון דידן שנעשה לו הטבה במכר ראשון כשמכר שנית אח"כ על דעת לחזור לקנותה ולהעמידה ביד הקונה השני היה ולא יקרא גזלן אפי' בשעת שמכר בפרט אם שוה הבית כדי סך שתי המכירות נראה שלא היה בדעתו לגזול: ולענין השכירות כיון שהמכיר' השניה אינה כלום אינו חייב אלא קרן לבד שהרי הוא פרע שכירות לשמעון הקונה האחר שהבית היא שלו כי מה שכתב הרמב"ם ז"ל