מבי"ט חלק ג קכג

בידה עד שימצא לה קונה ובין כך וכך עד שתמצא השכירה לשמעון החזרה קיימת והיא תקיים תנאה כי לא קצבו זמן לתנאי בפרט תנאי כדי למכרו לאחר צריך זמן ולכך אם יעבור זמן שהי' נמצ' קונה לבית כפי ערך שוויה לפי ראות אנשי' ברורים יותר ממה שמכרה קודם לשמעון ולא תמכרנ' הרי לא קיימה התנאי ותחזור הבית ללוי וכן בתנאי הדירה אם קאמר שרוצה לדור בה אם לא תבא לדור בה תוך חדש ימים שתדע ענין זה אם הוא בימות הקיץ או אחר ימות הגשמים אם היא דרה בשכירות שלא תוכל לצאת בימי הגשמים אז תחזור הבית ללוי והשכירות שהשכירה לשמעון לזמן יותר מזה הוא בטל כי לא היה לו רשות להשכיר לשום אדם אלא לדור בה או למוכרה כשתחזור לקנותה משמעון או מבאי כחו שהוא לוי: שאלה כב אני המביט נשאלתי על קברי הצדוקים הנקראים קראים אם נחשבים כעכו"ם שאין הכהנים מוזהרים מליכנס בבית קברותיהם או נחשבים לענין זה כישראלים או לאו: תשובה בפרק הבא על יבמתו ארשב"י כתיב אדם כי ימות באהל וכתיב ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם אתם קרויים אדם ואין אומות העולם ע"א קרויים אדם ואמר רבינא נהי דמעטינהו קרא מטומאת אהל דכתיב אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מיעטינהו קרא וכו' וכן כתבו כל הפוסקים ורמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות טומאת מת כתב אחד המת מישראל או מן הע"כום מטמא במגע ובמשא ואין הגוי מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא וכו' ע"כ ואמרינן בנזיר פרק כ"ג לענין טומאת מגע או בקבר זה קבר שלפני הדיבור ופירשו ז"ל כל שהיה קודם הדיבור קודם מ"ת בין של עכו"ם בין של ישראל קרי ליה קבר בן נח וקברי הגויי' לאחר הדיבור כקודם הדיבור שאין טמאים באהל לפי שלא ניתן להם תורה ומ"ה קרי ליה קבר שלפני הדיבור ע"כ משמע דמשום שלא ניתן להם תורה אין טמאים באהל והני צדוקים ניתן להם תורה בכלל כל ישראל וקבלום אבותם בהר סיני אלא שאח"כ כפרו בתורה שבע"פ וא"כ הם מטמאים באהל כישראלים וגם מדממעטי עכו"ם מדכתיב אתם קרוים אדם ואין אומות העולם ע"א קרוי' אדם משמע דאוה"ע שהם העכו"ם לבד הוא דאין מטמא באהל דהא מילתא חידוש שחדשה תורה דאע"ג דגוים נמי מטמאים במגע ובמשא אין מטמאין כדילפינן מדכתיב במדין כל הורג נפש וכל נוגע בחלל דבעי טומאת שבעה וגבי מגע אשכחן נוגע בעצם או בחלל ולא כתיב אדם ואפ"ה ממעטים להו מטומאת אהל מדכתיב אדם חדוש הוא בגוים ואין לך בו אלא חידוש דהני צדוקין אינם נכללין בכלל גוים ותולעת יעקב הן מכלל ישראל ולענין עירוב אמרינן דישראל המחלל שבת בפרהסי' או שהוא עובד ע"ז הרי הוא כגוי לכל דבריו ואין מערבין עמו ואין מבטל רשות אלא שוכרים ממנו כגוי וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב אבל היה מן המינים שאין עובדים ע"ז ואין מחללין שבת בפרהסיא כגון צדוקים וביתוסים וכל הכופרי' בתורה שבעל פה כללו של דבר כל מי שאינו מודה בתורת עירוב אין מערבין עמו לפי שאינו מודה בעירוב ואין שוכרין ממנו לפי שאינו כגוי אבל מבטל הוא רשותו כישראל הכשר וזו הוא תקנתו וכן אם הי' ישראל א' כשר וזה הצדוקי בחצר ה"ז אוסר עליו עד שיבטל רשותו ע"כ הרי שהגוי שוכרין ממנו ואינו מבטל רשות והצדוקי אינו כגוי ומבטל רשות ואין שוכרין ממנו וא"כ לענין טומאת אהל אינם כגויים ואין הכהנים רשאים ליכנס בבית שהמת בתוכו או בבית הקברו' שלהם כמו שהם זהירים בקברי ישראל כך צריכין ישראל להיות זהירין מקברי הצדוקים והביתוסי' כי כלם טעות א' גרם להם להכחיש תורה שבעל פה וכן כתב בטור סי' שפ"ה לענין עירוב צדוקי הרי כישראל ומבטל רשות וכן אדם וחוה נתי' י"ב חלק י"ו ואפילו לאותם שפוסקים שצדוקי' הם כגוי לענין ערוב היינו משום שאינו מודה בעירוב אבל לענין טומאה שמודי' בה והם זהירים בה אעפ"י שאנחנו מחזיקים אותם בטומא' שם דיני טומא' יש להם והם כישראל לענין זה וגם מטעם שלא נתמעטו אלא הגוי' כמו שכתבתי למעל' והם תולעת יעקב כו' אפי' המומרי' והמינים שבישראל שאין להם חלק לעולם הבא אם מתו בלא תשובה אינם יוצאים מכלל ישראל לענין טומאת אהל שאעפ"י שחטאו ישראלים הם ולא יצאו מכלל ישראל ואלו הצדוקים אינם גרועים מאלו כי הם תועים בשוגג כי אבותיהם הראשוני' הם שכפרו במזיד אבל בניה' שגדלו על סברת' הם כתינוק שנשבה לבין הגוים שהוא אנוס אף על פי ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס וראוי לקרבם וכו' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות ממרי' והכותים נראה לי שאינם מטמאי' באהל שהם גויי' ממש אין ביניה' מזרע ישראל כמ"ש ויבא מלך אשור מבבל ומכותא כו' ויושב בערי שומרון כו' וישלח ה' בהם את האריות כו' ויצו המלך אשור לאמר הוליכו שמה א' מהכהנים ואמרו במדרש שלח המלך לזקני ישראל כו' ויאמרו הארץ אינו מקבלת גוי אמר להם תנו לי מכם שנים וילכו וימולו אותם וכו' ושלחו את דוסתאי בן ינאי ואת ר' סבי כו' כמו שהביאו בפסיקתא והביאו הילקוט במלכים על אלו הפסוקים הרי שכלם גוים ולא היו ביניהם כי אם אלו הב' חכמים ונתבטלו ביניהם בכל הזמנים מאז והלאה ולכן אין הכותים מטמאים באהל שהם גוים והנ"ל כתבתי נאם המבי"ט: שאלה כג ראובן נתן לשמעון האורג מטוה לארוג ושמעון נתנו ללוי אורג אחר שלא מדעת ראובן וקצב עם לוי פחות ממה שקצב ראובן עמו ואחרי שארג לוי הבגד תובע ראובן משמעון כי הבגדי' שארג הוא לו לא נכנסו בהם כל כך ערב כמו שנכנס עתה שנתנו לאורג אחר וטוען שמ"ש לוי השאי' מן הער' אצלו וטוען לשמעון אותך הייתי מאמין ולא ללוי ועוד שפחתת לו מן השכירות שקצבתי עמך כי אם היה נותן לו כל מה שקצבתי עמך אולי לא היה משאיר אצלו מן הצמר שלי יורינו רבינו: תשובה תנן כל האומנים שומרי שכר הם וכמו שאין שומר מוסר לשומר ואין שוכר רשאי להשכיר כן אין אומן רשאי למסור לאומן אחר דטעמא שאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר בכלהו איתא וכן זה נאמן אצלו לישבע וזה אינו נאמן שייך באומן וכמו שאם עבר שומר ומסר לשומר אחר חייב כשהיה חייב שבועה שיאמר בעל החפץ אתה נאמן אצלי לישבע וזה אינו נאמן כן באומן אם טען האחר דבר שהיה חייב שבועה ישלם לבעל החפץ שיאמר לו אתה נאמן אצלי בשבועה והוא יעשה דין עם האומן האחר שמסר לו וגם בטענה זו אף על פי שלא היה מחוייב שמעון שבועת השומרים שאין חיוב שבועות שומרים כי אם בטענה נגנבה או נאבדה או נאנסה וכו' אפילו הכי בשאר טענות שבין השומרים כמו השאלתיך או השכרתיך או הפקדתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם נשבע שבועת היסת כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ב' מהלכות שכירות והטור בסימן רצ"ו וכיון שאם היה טוען בנדון דידן ברי לי שנשאר לו צמר משלי היה חייב שבועה לוי ואומר ראובן אותך הייתי מאמין ולא ללוי היה חייב שמעון לשלם והוא ידון עם לוי כן כשטוען ראובן כי בשאר הבגדים כמו זה כשהיה אורג אותם שמעון לא הי' נכנס לו כל כך צמר ערב ואם היה שמעון אורג בגד זה והי' טוען עליו ראובן שנשאר בידו צמר לפי מה שהיה נכנס בבגדים אחרים שהיה אורג לו אף על פי שאינה טענה וראיה היה חייב שמעון לקבל חרם שלא נשאר אצלו משלו כלום אף על פי שכתב הרמב"ם ז"ל פרק א' מהלכות טוען כשטוען התובע שמא שפטור הנתבע אפילו משבועת היסת ולא כתב שחייב חרם סמך על מה שכתב על טענת שמא שחייב חרם כמו שכתב סוף פרק א' מהלכות שלוחים ובטור סימן פ"ח כתב על הטוען דבר שאפילו יודה הנתבע לא יתחייב מעות שאינו חייב לא היסת ולא חרם משמע שאם כשיודה על טענת שמא של התובע ויתחייב מעות גם כדמכחיש בטענת שמא יחייב חרם ובספר התרומה סימן ל"א כתב בפירוש שחייב חרם סתם ועתה שנתנו לאחר יוכל לומר לך הייתי מאמין כשהייתי מקבל חרם ולא ללוי כמו שהיה יכול לומר לו כך כשהיה חייב שבועה אפילו בשבועת היסת בין בחרם שאף על פי ששבועת היסת היא תקנת חכמי הגמרא והחרם הוא תקנת הגאונים סוף סוף הכל מדרבנן והחרם ארור בו אלה בו שבועה בו ואף על פי שכתב בטור סימן קכ"ג על מי שהרשה את חבירו לתבוע חובו מפלוני שהיה הנתבע חייב שבועה ואמר איני נשבע עד שאחרים בפני המרשה על מי שטוען עלי שקר אין שומעין לו שאין חרם זה אלא מתקנת הגאונים ואין מעכבין שבועה משום תקנה זו כבר כתוב שם גם כן וי"א שב"ד ישלחו כתבם לבית דין שבמקום המרשה ויחרימו בפניו ואחר כך ישבע זה הרי שמעכבין ושבועה משום תקנה שזה וזה הם תקנה וזו היא סברת הר"ם ב"ר יצחק ז"ל שהביא בעל התרומה ואפילו למה שכתוב קודם שאין מעכבין שבועה משום תקנה זו אפשר לומר דהיינו בשבועת של תורה המודה מקצת שכתב למעלה או כעין של תורה אבל בשבועת היסת יודה שמעכבין אותה משום תקנה כסברת הר"א ב"ר יצחק ז"ל וכן מצאתי אחר כך בתשובת הרא"ש כלל ס"ב שכיון שאין שמעון כאן לקבל החרם לא ימנע בשביל זה דין תורה נראה כי בשבועת היסת מיהא ימנע השבועה בשביל התקנה ואם כן בנדון דידן כיון שהיה חייב שמעון בטענה זו חרם סתם זה והיה צריך לענות אמן בב"ד כמו שכתב הר"מבם ז"ל יוכל לומר ראובן לשמעון כמו שמסרת הבגד לאחר לך הייתי מאמין כשתקבל חרם ולא ללוי ותחייב לפרוע מה שאמרו שני אנשים בקיאים אם יוכלו לברר שנשאר צמר ערב ביד לוי לפי מה שנכנס צמר הבגדים האחרי' שארג שמעון כיון שהוא עבר שנתן הבגד ללוי בלא רשות ראובן וגם אם קצב שכר אריגת הבגד עם לוי בפחות ממה שקצב עמו ראובן חייב להחזיר לראובן מה שיש בין שתי הקצבות שלא נתרצה ראובן לתת מה שקצב עמו אלא ע"ת שיארוג הוא הבגד ולא יתננו לאחר ואולי אם היה נתנן הוא ללוי כל מה שקצב ראובן עמו היה לוי עושה לו מלאכה טובה ולא יעשה הוא סחורה באריגת בגד חברו וכיון בפחות ממה שקצב הוא הריוח לבעל הבגד וכמו שכתבו הפוסקים ז"ל על סרסור שאמר לו בעל החפץ אם יתנו לך חמשים בחפץ זה תמכור אותו שאם מכרו בששים הכל לבעל החפץ והכא נמי לא שנא: שאלה כד ראובן אנוס נפטר באיי הים והניח בנות ואשה ונכסים שהיו עמו ושלח הנכסים לאשתו להשיא את בנותיו ובעודה בארץ נכרים אנוסה בכלל האנוסים השיא' א' מהבנות ואחר כך שמה לדרך פעמיה לחסות תחת כנפי השכינה היא ובנותיה גם הנשואה עם בעלה אחר כך השיא' השנייה ונתנ' לה גם כן נדונייא ונכסים כמו לראשונה אחר כך השיא' את השלישית לבן אחיה ואמרו בשעת הנישואין שתתן לה כא' מבנות' השיבה אם הבנות שלא נשאר לה כי אם מעט מזער לזקונותה אבל אחר מיתתה תהיה הכל לבתה ועל זה סמכו מצד החתן ונשא ואחר שנשא שלח כתבי' אבי החתן לאחיו לפרנקיאה באמרו למה הנחת את אחותנו לבא בביתה בלא נדונייא ונכסי' השיב האח שבפרנק' לאבי החתן הנה כתבנו לידה מעזבון נכסי בעל' להשיא את בתה יותר מת"ק סולט' בתכשיטין ומעו' גם מטלטלי בית ולכן תקח ממנה נדונית בתה אחר כך נפטרה הזקנה לבית עולמה ונמצאו פה שתי הבנות בירושת אמן הנשואה ביניהם עם נדונייא רבה והנשואה בחופה וקידושין בלתי נדוניא ואין לה עוד שום יורש כי אם אלו הבנות ועתה ילמדנו רבינו אם הדין לחלוק על הבנות בירושת אמן או אם תקח הבת הנשואה כל נדונייא הכל הואיל והבטיח' הזקנה בשעת הנישואין שאחר פטירתה