מבי"ט חלק ב צג

כי כתב הרמב"ם ז"ל שהוא ספק גמור פסול ובנדון דידן ספק זה יהי' קרוב לודאי וכו' לשיטתי' אזיל שלגבי התובע עושה הספק כודאי דילמ' סבירא ליה כאותם שסתר הרא"ש דבריהם שהיו סוברים שכשזה בורר לו אחד הנברר יהפך בזכות אותו שביררו ואעפ"י שנדון דידן לא היה כדרך זה בורר עשה עצמו כנברר מהתוב' ורצה לאחוז בסבר' אות' שדבריהם סתורים ועוד דאעיקרא דדינא פירכא שכבר ביררנו שאין כאן הכחשה ואין כאן ספק פסולים אלא ודאי פסולים: ומה שאמר כיון שאלו המעידי' על כשרותו הם בני עירו והיו בקיאים במעשיו יותר מאלו הפוסלי' והם ראשי הקהל והב"ד של הקהל עמהם עומדים ותמהים על מה הם פסלו את זה לוי והעדים (ידעו) לא פירשו במה היו פסולים בפרט בדבר ידוע אלא דרך כלל אמרו שהיה פסול או בעל עבירה גם דברים אלו נשנו כבר פעמים והשבנו עליהם ומה שאמר כי כפי דברי ראובן התובע האי עולבנא דדייני הוא שמאמין את התוב' וחושד את הדיין ומה שאמר וכמו שנראה מפסק דין שאינו מזכיר פיסולם כבר השבנו על זה ומה שאמר וכל שכן כי מה שכתב הרמב"ם ז"ל ספק פסול ואין מוציאין ממון כו' הוא כשפסלו את שניהם ושני עדים המכחישי' ובנדון דידן מהשני עדים שהעידו לא פסלו אלא א' מהם ונשאר יהודה בכשרותו לחייבו שבוע' והשני בספק כבר ביררנו כי עדין היה פסול ודאי ומ"ש וגם כי כתבו המפרשי' דאוקי ממונ' בחזקת מארי' אלימא וכו' הכא קרוב לומר דמודו דאוקי גברא בחזקת כשרות אלימ' וכו' גם פה אזיל לשיטתי' לייפו' כח התובע לאפוקי ממונא בטענת קרוב לומר ומה שאמר כמו בשתי כיתי עדים המכחישות וכו' לא דמי אפילו כי עוכלא לדנא: ומ"ש כשנתקבל כבר עדותו בכשרות וכו' מה לנו אם נתקבל אם אחר כך העידו עליו שהיה פסול: ומ"ש נפסל בספק מפני ההכחש' כבר ביררנו שאין זו הכחש' ושאינו ספק אלא ודאי פסול: ומ"ש והחכ' האחר שכתב לו הונח שהיה שומר פטר אותו כבר נראה מדבריו כי חשב ועלה בדעתו מה שכתבתי וכו' ח"ו לא עלה בדעתו כן לחשוד לדיין הראשון ולהחזיקו לטועה הפך הכלל שביררנו ולא כתב כן אלא לרווחא דמלתא ומ"ש אבל מה שכתב שפטר אותו מטעמי' אחרי' היה צריך גם הוא לפרש מה היו הטעמי' האחרי' לשיטתיה אזיל לסתור כלל שבידינו בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ולא חיישינן לב"ד טועין: ומ"ש כי הדיין הראשון שמע כל טענותיה' בפרט בתחל' הדין וכו' בהפך הוא כי כמ"פ התובע אומ' טענות סתם ובהמשך הדברי' לפני הדיין ההוא או לפני דיין אחר אומ' התובע דיבור שמתוך אותו דיבו' נפט' הנתבע דכולי עלמ' לאו דינ' גמירי וחושבי' שהדיבור ההוא מסייעם והוא כנגדם: ומ"ש ומאיזה טעם היה יכול לפטור את שמעון וכו' היה צריך טעמים יותר לפוטרו והוא לא הזכירם כמאן דליתנהו דמו: צא חשב שהי' נמצ' דיין שיכחיש כללי' שבידינו בי דינא בתר בי דינ' לא דייקי ולא חיישינן לב"ד טועין שיהיה כותב הטעמי': ומ"ש שאפי' למי שהוא סובר שאין שומעין למי שאמר הורוני מהיכן דנתוני אלא כשנתעצמו שניהם בדין אפילו הכי חייב לכתוב הטענו' כו' אילו נמצא אתנו הוא היה כותב לו טעמים שהיו מתקבלי' בעיני כל רואיה' כי מוחזק היה בכך ומ"ש אפי' הכי חייב לכתוב הטענות וכו' ובבית הוועד יראו מעצמ' וכו' דברי תימה הם שזהו כשצריכי' לשלוח לבית הוועד אבל בנדון דידן הדיין הזה היה דיין הקהל והוא היה בית הוועד האות והמופת כי זה כמה שנים פסק הדיין ופטר את הנתבע ולא תבע הורוני מהיכן דנתוני כי אם עתה שמצא מי שעשה סניגרון לדבריו: ומ"ש ובנדון דידן הוא שנתעצמו עליו פירוש שנתעצמו עליו אינו כמו שהוא סבור אלא פי' שנתעצמו עליו היינו מאי דאמר התם בסמוך זה אומ' נידון כאן וזה אומר נלך לבית הוועד ובנדון דידן לא נחלקו בכך אלא שניהם הסכימו לידון לפני חכם קהלם: ומ"ש והיה צריך החכם שהיה ב"ד השני לכתוב הטענות וכו' כבר השבנו על כל זה: ומ"ש ולא היה לו שום טעם לדיין השני לחלוק (על) פסק הראשון כו' כבר כתבנו שלא חלק עליו אלא מפני ששמע מפי התובע דבר שמתוכו נפטר הנתבע ואילו היה הדיין הראשון שומע הדבר ההוא ג"כ היה פוטרו: ומ"ש ואני קרוב לחייבו בדין כבר ביררנו סתירת זה ואין כאן מקו' לפשרה כי הנתבע פטור לגמרי וכל המחזיק להוציא ממנו ממון טועה הוא וכל המחזיק שלא להוציא ממנו שום ממון הוא הדן דין אמת ומשפט צדק ומאחר ששנינו מסכימים לדע' אחת צריך לכוף את ראשו לדעתינו ולחתו' בפסק דין שנכתוב לפטור הנתבע יוסף קארו: ישראל בר מאיר זלה"ה: תשובות הרב המבי"ט על השגותיו אני מזכה כו' בתחלה בא עלינו בעלילה כו' לא אמרתי אני מזכה אותך וכל שכן שלא נתתי פסק דין ומ"ש טועין כו' לדעת ואין שום ב"ד טוע' ואנן תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה ופירש"י ז"ל סותרים את הדין אחר שגמרוהו וכו' ישלם מביתו וכו' ואוקמתי טובא בגמ' וכ' הרי"ף חמשה (בב"ד) מהם] על טעותא דדייני וכל הפוסקים האריכו בדיין שטע' בכמה גווני אם כן מאי דלא חיישי' לב"ד (טועין) הוא בדבר שאינו מפורש כגון האי דא' רבא אין חולצין ואין ממאנין אלא א"כ הכירו היבמה וכן במיאון לפיכך כותבי' עדות של חליצה ושל מיאון אעפ"י שאין מכירי' דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי דחליצה ומיאון בשלשה דידוע להם שאין הדבר יוצא מלפניהם אלא א"כ הוא דין ברור ומוחזק ולכן אין צריך שידקדקו להכיר אבל בתר עדים דייקי ב"ד כצוואת שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני שהעדים כותבים אעפ"י שאין מכירין אם חייב אם לאו לא יטעו ב"ד לומר לא כתבו עדים אלו אלא אם כן הכירו שחייב אלא ידקדקו אחריהם אם ידעו או לאו וכן גבי קיום ב"ד שכתבו נתקיים שטר זה בפנינו ולא פירשו באיזה נתקיים אין חוששין לב"ד טועין אבל אם פירשו הדרך שקיימו כמו שהעיד אחד על חתימתו והוא ואחר על חתימת השני לא נתקיים וכן כיוצא בדברים שאינם קיום ובנדון דידן לא יטעה אני שום ב"ד אפילו דן יחי' אלא בדבר מפורש ולא צדק החכם לא בכל מה שכתב ולא במה שכתב ולי דברים תמוהים וכו' התימה היא על מה שתמה למה צריך להודיע שהרי בקיו' אע"פ שאינו צריך להודיע כתבו המפרשים ז"ל וכבר נהגו ה בתי דינים בישראל שיכתבו הדרך שיתקיים בה השטר בפניהם וזהו ביום שהוא מדרבנן וכל שכן בדבר שהוא מן התורה כמו בעדות שיהיה להזיר שם העדים כמו שהביאו בגמ' אסעיד פלוני וגם להזכיר הפיסול אלא עד אחד וכו' מה שכתב אלא ע"י א' היינו כל עוד שישארו האחרים נעלים אבל אם יוכשרו יהיו שלשה עדים מוציאו מידי פסלות כו' אם היה מפרש הדיין במה נפסלו היו יכולים הבאים להכשירו שיכתבו שלא היה הפיסול כמו שחשבו הפוסלים אותו או שחזר בתשובה מאותו הפיסול וה' נאמנים יותר הב"ד של בני עירו מאלו השני עדים שפסלו וגם עתה שלא פירשו אלא העידו סתם שהם פסולים או אפילו פירשו והדיין לא פירש יש מקום לב"ד של בני עירו לכתוב שהיה מוחזק אצלם בכשרות ועתה יתחייב הדיין לפרש מה היה הפיסול לדעת אם היה מכמה שנים קודם שהיה מוחזק אצלם אם בין אחר כך הוחזק אצלם בכשרות ונראה שחזר בתשובה ואם היה הפיסול שהעידו עליו בזמן שהיה מוחזק בכשרות הרי הם מכחישים את אלו העדים שפסלוהו ועדות ב"ד על בן עירם עדיף משני עדים דעלמא והודיעו לדיין וכו' אם הודיעו לו למה לא הודיע הדיין היה לחוס על כבודם כבודם בקלון אמיר שמפרסמים את החנפי' ונתן מקום לספק בפסלות' להאמין יותר המכחישים אותם וכל שכן בהיותם ב"ד ב, עירו: ולא נהגו כן כבר כתבתי מה שכתבו הפוסקים על הקיום וכבר נהגו כל בתי דינים שיכתבו הדרך וכל שכן בפיסול בר ישראל העומד בחזקת כשר וזה כמה שנים שפסלנו אני והוא עדים שהעידו על איש אחד שקדש אשה אחת וכתבנו הפיסול שנמצא על כל אחד בפירוש ואני זוכר שכתבנו על אחד שגנב חמינים מן התנור ביום השבת ואיך כתב ולא נהגו כן: ומה שכתב ודבר שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג דבר מצוי הוא לכתוב פסקי דינים בדברי' שאינם מצויים ואז צריך לפרש יותר הענין ממה שצריך בדבר המצוי: כבר נכתב וכו' גם אני אומר שכבר נכתב מה שאני כתבתי שהוא נכון: במה רב גובריה לא כתבתי מצד הדין אלא שזהו סיוע להאמין יותר לב"ד הנז' ממה שנאמין לאלו הפוסלים: אלו היו אומרים כו' אם לא הזכיר הדיין העבירה לא היו יכולים הב"ד לומר שלא עבר אותה עבירה וכמו שהדיין סתם דבריו שנראה שהיו פסולים בפרסום כתבו הם שהיו מוחזקים אצלם בכשרות ומה שכתב איפשר שבלכתו לעיר אחרת עבר כיון שלא פירש הדיין באיזה מקום עבר נראה שהיה במקום דירתם ועל זה הלך התובע למקום דירתם להביא המעשה ב"ד משם שהוחזקו בכשרות ולא השיב לו הדיין יגעת ללכת למקום ולא מצאת כי במקום אחר עברו אחר כך הספק בודאי וכו' היה ראוי שיסתור באיזה טעם ולא בדברים בעלמא: עולבנא דדייני איני מאמין דברי התובע אם היה הדיין מכחישו שבפסק דין שכתב אינו מכחישו שכתב סתם שפסלום ולא הזכיר מי הם הפוסלים: כתב ביררנו וכו' ומה שכתב השבנו וכבר ביררנו גם אני השבתי וביררתי ואם היה מי שישית ידו על שנינו היה מתברר הדין עם מי: כשנתקבל כבר בכשרות וכו' מה שכתבתי וכל שכן כשנתקבל כבר בכשרות קצר הוא לשוני שכתבתי שנתקבל בכשרות עם חבירו שנשאר בכשרותו וגם זה היה פיסולו בספק אם קודם שנסתפקו בפיסולו היו מוציאין אותו הממון מן הנתבע על פי שנים עדים ואחר כך היה נפסל אחד מהם בספק לא היו מוציאין המעות והרי יש נפקותא כשנתקבל עדותו בכשרות ולא נפסל בספק אלא אחר כך אלא לרווחא וכו' לא היה כותב לרווחא דמילתא הפך הדין שאם היה שומר על פי עדים איך היה פטור והטעמים האחרים שכתב מטעמים אחרים לא פירש אותם וזה דבר תימה שיעידו שני עדים שחייב ראובן מנה לשמעון ויפטור אותו הדיין מהטעמי' בסתם בלי הזכרת שום טעם ובנדון הוא ברור כשמש שאם היה לו שום טעם אם היה שומר על פי העדים דבשלמא אם הוא היה מודה שהיה שומר היה יכול לטעון גניבה ואבידה כיון שהיה שומר חנם או טעם אחר אבל אם היה אומר לא היו דברים מעולם ובעדות העדים היה מתחייב מיד וכמו שכתבתי בפסק דין וכבר כתבתי כי מה שאמרו בי דינא בתר בי דינא לא דייקי היינו בסתם אבל מה שהוא בפירוש לפטור במה שמעידים שני עדים נאמנים לא נאמין לשום דיין שהוא פטור מטעמים אחרים עד שיפרש הטעמים ואם הם נכונים כמו אם העידו שני עדים על אחד שאמר לתת לחבירו מנה או שימכור לו ביתו אעפ"י שהעדים כשרים ונאמנים יש טעם לפטור שאינו חייב לקיים דיבורו וכיוצא בזה אבל בדבר שהעדים מחייבים אותו ממון בדין אין שומעין לדיין שאומר כך בסתם אני פוטר אותו מטעמים אחרים: או לפני דיין אחר אחר שבא לפני דיין שני והנתבע מראה פסק דין מן הדיין הראשון אין כאן כל כך אריכו' טענות כי הדיין השני סמך על הפסק ולא על טענותיו והוסיף על הפיטור שיהיה פטור אפילו משבועה: אילו היה נמצא וכו' אם רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה והוא היה רבו יכתוב טעם אחד לפטור את מי שהיו עליו עדים שהוא שומר והוא לא (כופר) [פוסל] העדים שיהיה פטור: