מבי"ט חלק ב צב

העדים אם מצד קורבה או פיסול דאורייתא או דרבנן ואם הכריזו עליהם או לאו או שמא עשו תשוב' או חזרו ממה שעשו כפי מה שהיא חזרת כל אחד לפי הפיסול ומפני זה השאיר הדבר תלוי ועומד וכתב עד שילך ראובן שאמ' שיבי' ראי' או עדים לאמת טענותיו ויעמדו שנית למשפט נראה כי גם שכתב שהביא עדים נאמנים ופסל את שני העדי' עדין היה נותן מקום לחקור על פיסול' אם היה אמת או לאו ובמה נפסלו ושאר דברי' וכבר הביא ראיה מעשה ב"ד ממקום דירת האחד שהיה בכשרות מוחזק וכמו שכתוב למעלה הרמב"ם ז"ל כתב פרק י"ב שאם שנים העידו באחד שהוא פסול ובאו שני' והכחישום ואמרו לא עשה עבירה זו ולא נפסל הרי זה ספק פסול לפיכ' לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו וכו' שנראה שהפוסל צריך להודיע באיזה עבירה או באיזה דבר הוא פסול כדי שיוכלו אחרי' לפוסלם וכמו שצריך שיהיה העדות אפש' להזימו כן צריך להיו' איפשר להכחישו וכשאינם מפרטים הפיסול אי איפשר להכחישם וגם שאולי נראה להם שהם פסולים על מה שידעו שעשו ולפי הדין לא יהיו פסולם וכשיפרשו הפיסול הבית דין ידעו אם הוא פסו' על אותו דבר אם לאו וכן אנחנו נוהגי' בכל בתי דינינו כשפוסלים עד אחד שאנו כותבי' עדות הפוסלים באיזה ענין הם פוסלים אותו ובנדון דידן כיון שלא כתב הדיין הראשון במה פסלום נראה שלא פירשו במה היו פוסלים אותם וכמו שכתב והביא עדי' נאמנים לבית דין ופסל את שני העדים ואעפ"י שהיו נאמני' חשבו שהם פסולים ואולי שלא היו וגם הב"ד שהחזיק' לפוסלי' בנאמני' האמין שהיו פסולים וכבר כתבו הבית דין של אנדרינופולי שאפשר שפסלו במומם שנראה שהכירו את אלו הפוסלים אף על פי שלא הוזכרו בפסק דין שלא היו ראויי' לפסול אחרים כי זה ראובן התובע מזכיר על פה מי היו הפוסלים ואם כן העדות שמעידים ראשי אותו הקהל של אדרינופולי שהיה מוחזק להם בכשרות לכל דבר ולא נשמע שום דבר פסלות חס ושלו' הם מכחישים את הפוסלי' האלו וגם כי כתב הרמב"ם ז"ל שהוא ספק פסול ואין מוציאין ממון בעדותו ובנדון דידן ספק זה יהיה קרוב לודאי שלא יפסלו כיון שאלו המעידים על כשרותו הם בני עירו והיו בקיאים במעשיו יותר מאלו הפוסלי' והם ראשי הקהל והבי' דין של הקהל עמהם עומדים ותמהים על מה שפסלו את זה לוי והעדים שפסלו לא פירשו במה היו פסולים בפרט בדבר ידוע אלא דרך כלל אמרו שהיה פסול או בעל עביר' כפי מה שאומ' ראובן וכמו שנראה מפסק דין שאינו מזכיר פיסולם אלא שפסל את שני העדים וכ"ש כי מה שכתב הרמב"ם ז"ל ספק פסול ואין מוציאים ממון וכו' הוא כשפסלו את שניה' ושנים עדים הכחישום ובנדו' דידן מהשני עדים שהעידו לא פסלו אלא אחד מהם ונשאר יהודא בכשרותו לחייבו שבועה והשני בספק וגם כי כתבו המפרשים ז"ל דאוקי ממונא בחזקת מאריה ואלימא חזקת ממונא מחזק' גבר' דהוה קאים בחזקת כשרו' הכא קרוב לומר דאוקי גברא בחזקת כשרות אלימא כיון דאיתרע חזקת ממונא בעד האחד הכשר המחייבו שבועה כמו בשתי כיתי עדים המכחישות דמוקמינן להו בחזקת כשרות ואפילו להוציא ממון וכל שכן כשנתקבל כבר עדותו בכשרות עם חבירו כיון שהיה בחזקת כשר וכבר נתחייב על פי עדו' ועדות חבירו ואחר כך נפסל בספק מפני ההכחשה דמוקמינן ליה אחזקתיה דבשע' העדות נגמר הדין על פיו ועל פי חבירו ולא סגי פיסול ספק זה לבטל הדין מעיקרו כיון שיש עד אחד כשר לכולי עלמא כמו שכתבתי והחכם האחר ז"ל שכתב שלו הונח שהיה שומר פטר אותו מטעמי' אחרים כבר נרא' מדבריו כי חשב ועלה בדעתו מה שכתבתי כי היה צריך לפרוט את החטא שנפסלו בו העדים וע"ז כתב ולו הוכח וכו' אבל מה שכתב שפטר אותו מטעמים אחרים היה צריך גם הוא לפרש מה היו הטעמים האחרים כי הדיין הראשון שמע כל הטענות יותר בפרט בתחילת הדין ואילו היה מחזיק את שמעון בשומר שלא הי' נשמע שום פיסול בעדות הי מחייב את (הכתב) הנתבע וכבר חייבו שבועה על פי עד אחד והניח הדבר תלוי עד שיביא ראובן עוד ראיה אחרת לאמת דבריו ומאי זה טעם היה יכול לפטור את שמעון לפחות משבועה דאורייתא על פי עד אחד ולא הזכיר שבועה כלל ולפוטרו משבועה המפורשת מדאורייתא היה צריך טעמים חזקים וכל שכן אם היה מחזיק אותו לשומר כמו שכתב ולו הוכח שהיה שומר וכו' היה צריך טעמים חזקים יותר לפוטרו והוא לא הזכיר' כמאן דליתנהו דמו ואם היה מפרש קודם הטענות שטענו והיה כותב כי מתוכם היה פטור שמעון היינו מחפשים אחר הטעמי' אבל הוא לא כתב הטענות בפרט ואם כן הטעמי' הם סתומים ולא בשמים היא כי אם היה בזה טעם או טעמים גם אנחנו היינו רואים אותם שאפי' למי שהוא סובר שאין שומעין למי שאמר הורוני מהיכן דנתוני אלא כשנתעצמו בדין אפילו הכי חייב לכתוב הטענות שטענו שעליהם חייב ובבית הוועד יראו מעצמם אם הדין כראוי או לאו ובנדון דידן הוא דין שנתעצמו עליו והיה צריך החכם ז"ל שהיה בית דין השני לכתוב הטענות וגם הראיות מהיכן דן שיורה שיהיה שמעון שומר ויפטור אותו בכפירתו כי אם היה מודה שמעון שהי' שומ' איפשר שהיה יכול לפטור עצמו כשיהיה שומר חינם ולא פשע (ולא) וגנבו הצמר או נאבד וכיוצא בזה אבל הוא כופר ואומר לא היו דברי' מעול' ואם יש עדים שהיה שומר כמו שכתב ולו הוכח שהי' שומר וכו' שהיה פטור מצד טעם אחר או טעמי' יכול לומר שום חכם כזה הרי הוחזק כפרן על פי שני עדים ואינו יכול עוד לטעון שום טענה ולא היה לו שום טעם לדיין השני לחלוק על פסק הדיין הראשון שחייבו שבוע' ואם היו מראים לדיין הראשון המעש' בית דין שהביא עתה ראובן בכשרות לוי אולי היה מחייב את שמעון על פי שני עדים ואני קרוב לחייבו בדין אם לא יעשו פשרה ביניהם בין כך ובין כך נאם המבי"ט עמדתי על שני הקונדריסים דברי המחייב ודברי הפוטרים וגם עמדתי על מה שהשיב החכם המחייב על התשובות שהשיב החכם הפוטר ואחר שדקדקתי בדבריהם ובכל ראיותיה' אני אומר שהפסק שפסקו הראשוני' קיים וישר כאשר הסכימו החכמים הפוטרי' כאשר כתוב בקונדריס שלהם ואע"ג דאמרינן בגמרא לא חיישינן לב"ד טועים וב"ד בתר ב"ד לא דייקי ה"מ בזמניה' אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כתב רב' ירוחם בשם הרשב"א בתשוב' דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינין הילכך דייקינן בתר ב"ד ואם בזמנו של הרשב"א ככה כל שכן בזמננו זה וכל שכן בנדון דידן שהדייני' היו יחידים והנה החכם המחייב בדק עד מקום שידו מגעת בכל מה שאיפשר לדקדק ולא ראיתי בכל דבריו טעם מספיק לבטל פסק הראשוני' וכל שכן בהסכמ' החכמי' הפוטרי' וכן אני מסכים לפי שרוב מה שכתב החכם המחייב הם אומדנות. והדבר ידוע דלא מפקינן ממונא בגדולה שבאומדנות כי האי דגמל האוחר בין הגמלי' וכו': ולכוף את החכם המחייב שיחתו' בפסק דין הפוטרי' אומר אני שאם מניעת חתימתו גורמת לביטול המעש' חייב לחתו' שהתור' אמרה אחרי רבים להטות ואם חתימתו אינה מבטלת המעש' אין כופים אותו לחתו' כיון שאין חתימתו מעלה ומוריד לענין המעש'. והנראה לעניות דעתי כתבתי דוד ן' אבי זמרה ולשון רבינו ירוחם בבית יוסף סימן ט"ל: שאלה קעג השגות הרב מוהרי"ק על פסק הרב המבי"ט: מאחר שהובררנו שלשתינו לדייני' מי התיר לשום חכם לומר לבעל דין אני מזכה אותך וכל שכן לתת בידו פסק היה לו להווע' עמנו יחד ולשאת ולתת בדין ומה שיעלה על פי הרוב יאמר בשם כולם מדבריה' נזדכה פלוני כנרא' ששכח משנת לא יאמר אחד מהם אני המזכ' וכ"ש בהיו' כל טענותיו בנויות לזכות (לנתבע) [לתובע] שהרי כלל גדול בדין המוצי' מחבירו עליו הראיה ועוד כלל א' דלא חיישינן לב"ד טועין ובי דינא בתר ביה דינא לא דייקי והנני בא להשיב דבריו אחת לאחת למצוא חשבון: כתב תחלה הדין הראשון היה צריך להודיע במה נפסלו אותם העדים אם מצד קורבא או פיסול דאורייתא או דרבנן ואם הכריזו עליה' אם לאו או שמא עשו תשוב' או חזרו ממה שעשו כפי מה שהיא חזרת כל אחד לפי הפיסול ומפני זה השאיר הדבר תלוי ועומד וכתב עד שילך ראובן שאמר שיביא ראיה או עדים לאמת טענותיו ויעמדו שנית למשפט ע"כ דברים תמוהים הם וכי למה צריך להודיע הוא הדיין והוא שחקר על פיסולם ומצא שהיו עדים פסולי' שאין בעדותם ממש: ומה שאמר נרא' שגם שכתב שהביא עדים נאמני' ופסל את שני העדי' עדיין היה נותן מקום לחקור על פיסולן וכו' כלפי לייא שלא כתב אלא עד שיביא ראיה או עדים לאמת טענותיו וזה ברור דהיינו שיביא עדים אחרי' אבל העדים שנפסלו נשארו בפסלות': ומה שאמר עדיין היה נותן מקו' לחקור על פיסול' אם היה אמת אם לאו ובמה נפסלו ושאר דברי' וכו' מאחר שכתב הדיין שפטרו מפני שלא נשאר לו אלא עד אחד פשוט וברור שחקר וברר שהעדים היו פסולים ומה שאמר וכבר הביא מעש' ב"ד ממקו' דירת האחד שהיה מוחזק בכשרות הדבר פשוט שאין מעשה ב"ד זה מוציאו מידי פסלות שנפסל היום כמה שנים ואין הב"ד יכולי' להעיד שלא זזה ידם מתחת ידו מיום היותו בר מצוה: ומה שאמר עוד והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ב שאם העידו באחד שהיה פסול וכו' שנר' שהפוסל צריך להודיע באיזו עבירה או באי זה דבר הוא פסול וכו' מאחר שהדיין אומר שהם פסולי' ודאי העידו עליה' והודיעו לדיין איזו עבירה עברו שהם פסולי' ומה שאמר שאולי נרא' שהם פסולי' וכו' וכי הדיין סומך על מה שיאמרו העדי' ידענו שהם פסולי' והלא אין הדבר כן אלא העדי' מעידי' שעברו עבירה פלונית והדיין חוקר דבריהם: ומה שאמר וכן אנו נוהגים בכל בתי דינינו וכו' גם אנו ראינו בתי דינים ולא נהגו כן ועוד דבר זה שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג ומה שאמר ובנדון דידן כיון שלא כתב הדיין הראשון במה פסלום נראה שלא פירשו במה היו פוסלים אותם וכמו שכתב והביא עדים נאמנים לב"ד ופסל את שני העדים ואעפ"י שהיו נאמנים חשבו שהיו פסולים וכבר כתבו הב"ד של אנדריאנופולי שאיפשר שפסלו במומו שנראה שהכירו את אלו הפוסלים אעפ"י שלא הוזכרו בפסק דין שלא היו ראויים לפסול אחרי' כי זה ראובן התובע מזכי' ע"פ מי היו הפוסלי' וא"כ העדות שמעידים ראשי אותו הקהל של אדרינופולי שהיה מוחזק להם בכשרות לכל דבר ולא נשמע שום דבר פיסול ח"ו הם מכחישים את הפוסלים האלו כבר נכתב וכבר השבנו עליו ומה שאמר וכב' כתב הב"ד של אדריאנופולי שאיפש' שפסלו במומם נראה שהכירו את אלו הפוסלים שלא היו ראויים לפסול אחרים וכו' כמה רב גובריה שמהספק של הב"ד שכתבו איפש' הוא עושה ודאי ומהודאי של הדיין הוא עושה ספק כמו שנתבאר לעיל ומה שאמר וא"כ העדות שמעידים ראשי אותו הקהל וכו' הם מכחישים את הפוסלים האלו אילו היו אומרים עמכם היינו באותו היום ובאות' שעה שאתם אומרים שעברו אותה עבירה ולא עברה הוה הכחשה אבל בענין זה פשיטא דלא מיקרי הכחשה ועוד שאפילו היה מוחזק אצלם בכשרות כבר אפשר שבלכתו לעיר אחרת עבר ובני עירו לא ידעו ואין אומרים למי שלא ראה את החדש יבוא ויעיד ומה שאמר