מבי"ט חלק ב עה

כשתופסים אותו על דבר שהוא שלא כדין וע"י כך מגרש הוי עישוי וכמו שכתב הרשב"ץ ז"ל וז"ל ומיהו מסתברא דכשכפוהו בדין באותם דברים אחרי' כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה ובדין כפוהו בפריעתה אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפיה גירש אפשר דהוי גט מעושה דנקטיה לכבסיה דלישבקיה לגלימיה הוי עכ"ל וגם שכתב איפש' והניחו בצ"ע אפ"ה אזלי' לחומר' ויצטרך גט אחר גם כי הסבר' נותנ' שהוא אונס וגם לשון הגמ' יוציא ויתן כתוב' ופי' בו על דרך הנז' שיכפוהו על הכתוב' ואם יתן גט מעצמו הוי גט דמשמע בהדיא דוק' כעין כתובה שהוא דין לכפותו עליה ופריעת ב"ח מצוה אבל דבר שהוא שלא כדין כי הכא הוי אונס כמו שפי' ותשוב' הרא"ש ז"ל מוכחת כן שכתב או תעשה המוטל עליך מן הדין או תגרשנה אין זו כפיה דמשמע הא שלא כדין הוי ודאי כפיה וא"כ לפי דברי הרב החזק נרו אכתי הוי' כפיה ואין תירוץ לאונס זה כי אם מה שתרצתי על האונס הראשון כי קודם שנעש' הקומפרומיסו נסתלק אונס הגוף אם היה לו אונס הגוף כי לפי האמת לא היה אונס גוף והוא ידוע כפי מה שכתוב ומבורר למעלה שלא היה לו לחמיו שום כח ויד עוד לתפוש את חתנו על שום דבר ולא לתבוע ממנו הש"ח אדרבה חתנו היה לו יד וכח עליו כמו שכתוב למעלה ועכ"ז נתרצה בקומפרומיסו ואין כאן שום אונס והרב החזק עצמו כתב אח"כ כל אלו הדברים הם אותות ומופתים שאף אם היה לו שום אונס בעשיית הקומפרומיסו נסתלק לגמרי ונשתנה לרצון כ"ש שלא היה שם שום אונס כלל כאמו' ע"כ גם כי איפשר שלא כיון בדבריו אלו אלא כי כשעשו הקומפרומיס נסתלק' האונסים כמו שכתבתי אני וכמו שהיה לפי האמת כי באמצעות הימים שבין ט' לאלול יום בואו לויניציא עד יום כ' לאלול שנעשו ביניהם הקומפרומיסו באלו הימים קבל בטחון שלא יוכל חמיו לגבות חובו ומסר את חמיו בעש"ג וכו' וביום י"ט ברר דיינים וסירב בהם כרצונו נראה שהי' לו יד וכח יותר מחמיו וכבר נסתלק נסתר מחמתו ועכ"ז רצה להיו' נקשר בעבותו' הקומפרומיסו וכמו שמבואר כל זה בהצעת המעשה ומעש' הגירושין דף ה' וכמו שהבאתי למעלה והרב החזק נר"ו היודע כל זה אגב ריהטיה לא השגיח כי על דרך זה נסתלקו כל האונסים ולא היה צריך להכניס עצמו במה שהושג עליו ועל דבר אונס הנידויים והחרמי' שכתבו על הארו' שתוך ל' יום לכנוס או לפטו ובשביל שלא קיי' החרימוהו האריך הרב מטריוויש לשונו על הרבנים מכשירי הגט וחוץ מכבודו לא צדק בכל מה שכתב בזה נגדם בפרט בדברים של קטטות שכ' עליהם והחכם החזק נר"ו כתב כי אלו החרמות היו על שגזרו עליו הרב המאיר מפדואה וב' רבנים עמו אחר זמן הרבה שקדש והלך לו מרחוק שיבוא ויכנוס או יפטור ועבר על גזרתם ונידוהו כדין והרב הלוחם במלחמתה של תורה אמר שהיה שלא כדין מה שגזרו עליו שלא היתה יכולה לומר או כנוס או פטור עד שיתן לו אביו הנדונייא שנדר לתת לה ונמשך מזה שהחרמים של כנוס או פטור היו שלא כדין: ואני אומר כי גם שהיתה האמת אתו מה שאינו כן היינו כשבא לויניצייא ואמרה היא או כנוס או פטור ואח"כ תעמוד בדין עם אבי אבל כששלחו אליו גזרה שיבוא לכנוס או לפטור אותה משם כדין גזרו שאם ירצה לכנוס חייב לבוא פה מקום מושבה ויכניסנה ואח"כ יוליכנ' למקום שהתנו או למקום מושבו וכמו שכתב ריב"ש ז"ל באותה תשובה שהביאו וכדאי היה הרב המאיר ז"ל עם חברו שלא יזלזלו בנידוייו אחר פטירתו עם היותם כתלמידים חברים לו והיות נימוקו עמו התשובה הנז' שהוכיח כן מן התוספתא והביא פי' ר"ת ופי' אחר וא"כ החרם שגזרו עליו לא היה אלא שיבוא לכנוס או יפטרנה משם בגט ואחר שבא לויניצייא נולדו הטענות ביניהם עד שנחלקו הרבנים אם יכולה לומר לו עתה כנוס ואח"כ תעמוד לדין עם אבי או לאו ואם היה שלא כדין אם תאמר כך לא מפני זה יהיה שלא כדין מה שהכריחו אותו לבוא לויניצייא ושעל זה יהיה הגט שנתן אח"כ מעושה ואפי' לפשט דברי תשוב' מהר"ם כי בדין לא יהיה מחוייב לבוא למקום הארוסה לישא אותה לא מפני זה יהיו כופין אותו לגרשה כשבא לויניצייא ואין האונס של החרמים שיבוא לעמוד בדין שייכים לנתינת הגט כי הכפיה היתה שיבוא לכנוס או יפטור ואם היה רוצ' לפטר' משם ושלא לבוא לא היה נלכד בחרם וא"כ עיקר החרם היה שיבוא לכנוס שאי אפשר לכנוס בלא ביאה ואפי' שיהי' הדין שהיא תבוא אצלו לינש' אין כפיה זו אלא לכנוס ולא לפטו' כי לפטרה היה יכול לפטר' משם כמו שכתבתי זה אפי' שהיינו מורים שאינו בדין שיבוא הוא למקומה ולכנו' אבל לפי האמת בפרט בנ"ד לא היה שלא כדין אפי' לדעת מהר"מ ז"ל לכוף אותו שיבוא לכנוס כי אחר ג' שנים או ד' שארסה היה מוכרח שיכנו' ולא יעגן אותה יותר ואם נאמר שתלך היא אפי' מהר"ם ז"ל כתב ודאי היכא דהבעל היה בא לכוף את האש' לא היינו כופין אות' הואיל ונפק מפומיה דר"ת ז"ל וכו' כ"ש בנדון זה שהוא לא היה תובע ממנה שתבוא אצלו מפני שהיה לו דין עם אביה וגם שתבוא היא אצלו לינשא עדיין צריך ללכת הוא שם אחר אביה לעמוד עמו בדין על כל תביעותיו ופשיטא לכ"ע שהוא ילך אצלו תחילה שהתובע הולך אחר הנתב' לתבוע מה שיש לו אצלו ואם הנתבע מכחיש או שיש להם טענות אז יטענו זה על זה באיזה מקום ידונו ובמשרים נתיב א' חלק י"ג כתב אבל אם זה טוען וזה טוען או טענה ריקנית שאין שם ראי' דן בעירו ר"ל בעירו של נתב' וכיון שאין כופין אותה הואיל ונפק מפומי' דר"ת ז"ל א"כ יכופו אותו לכ"ע אחר שעברו כמה שנים ולא תתעגן יותר ומשום תקנת עגונות יודה ג"כ מהר"ם ז"ל שכופין אותו וכמו שכתב בתשובה שהביא הרב החזק נר"ו שכתוב בה אבל היכא דתלו בדעתיה לכנוס אין זה עישוי ואם רוצה לפטור יפטור ובזה יש ביד החכמים לעשות גם בזה המעשה דעת חכמים לפי דברי רבותינו שיש למקדש לבוא למקום שקדש לכנוס או לפטור ויש לכופו ברידוי ונידוי כי יש לחוש לתקנת העגונות ושלם לרבותינו שבאשכנז יחיאל בר' יעקב הלוי תנצב"ה עכ"ל ואם לא נודע לנו רב בעל תשובה זו אם הוא בר סמכא הרי הוא מסכי' לדברי הריב"ש הנודע שמו בשערים וגם נקבל האמת ממי שאמרה דאיכא בהאי תקנת עגונות וגם תשובה זו היתה קבועה בקובץ תשובו' של הרב הנז' סי' קע"ו כנראה שהיה מורה הוראות בישראל ומשיב תשובות כגדולים שבכל דור ודור ועל זה נאמ' כי אפי' מהר"מ ז"ל יודה בנדון זה דאיכא ביה תקנת עגונות וגם מהטעם שכתבתי ונחזור לענין דין כנוס או פטור ואח"כ תעמוד לדין עם אבי אם הוה כדין או לאו והרב החזק כתב כי הרב הלוח' טעה בעיונו בזה כי רצה להוליד מזאת המשנ' תולדה כוזבת ולומר אבל כשיש לאב והוא חייב מן הדין לפרוע כגון שפסק בשעת קידושין או שנשתעבד בשטר השידוכין כנהוג אז אינה יכולה לומר עוד או כנוס או פטור אלא יעמדו בדין עם האב בתחלה ואם יתן לו נדונית' שפסק יכנוס ואם לאו אינו מחויי' לכנוס כי בזה לא אמרו במשנה כנוס או פטור לפי דעתו ונמשך מזה שהחרמים של כנוס או פטור היו שלא כדין כיון שיש לו לאב מה לפרוע וחייב מן הדין לפרוע כאמור וכתב הוא שזה שבוש גמור כי אמת הוא דלא פליגי חכמים ואדמון בענין זה אלא בענין שאינו יכול החתן לקבל הנדוניא שפסק לו חמיו ואינו יכול לכופו בדין או כגון שלא קנה אעפ"י שפסק או שקנה ואין לו או שמת או הלך לארץ אחרת ולא הניח נכסים בהא פליגי חכמים ואדמון והלכה כאדמון דיכולה לומר או כנוס בלא נדונייא או פטור אבל כשיש לו לאב והוא כאן חי וקים וחייב מן הדין ויש לו כח לכופו בדין בהא לא פליגי חכמים ואדמון דאפי' חכמים מודו שאומרים לו כנוס או פטור אבל אין אומרים לו כנוס בלא נדונייא אלא כנוס ולך עמוד בדין עם האב שפסק לך ואם אביה אלם אז אומרים לו כנוס בלא נדוניא שהרי הוא כמי שאין לו ודברים פשוטים הם וכו' עכ"ל: ואני אבאר לשון פשט המשנה ומשם יתבאר אל מי מאלו הקדושים אפנה תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו הרגל כמו שפירש רש"י ז"ל לשון בזיון או תלה אותי שאין לי מה ליתן או כפירוש הראב"ד ז"ל פשט לו את הרגל שמת או הלך ואין שם נכסים כלל שאם היו שם נכסים כיון דכדברים הנקנין באמירה גובין מנכסיו ע"כ כמו שהביא הר"ן ז"ל והוכרח הראב"ד ז"ל לומר דאין שם נכסים דאם יש נכסים אחר שמת או הלך למה תשב עד שתלבין ראשה לרבנן יגבו לו מנכסיו לכן כתב שאין לו נכסים ומתוך קושיא זו שהרגישו התוספות למה תשב עד שתלבין ראשה לרבנן כיון שהם דברים הנקנים באמירה כמה אתה נותן לבנך וכו' כמימרא דרב גידל הוצרך רשב"ם לחלק בדברי רב גידל דדוקא שקדשו מיד כדמשמע לשון עמדו וקדשו אבל קדש לאחר זמן ולא הזכירו התנאים לאו דברים הנקנין באמירה הן ובכה"ג דקדש לאחר זמן אמרינן הכא דתשב עד שתלבין ראשה דלא מצי תבע ליה בדינא ואפ"ה תשב עד שתלבין ראשה דיכול לומר כיון שהתנינו כך מקודם על דעת זה קדשתי ואם אין אתה רוצה לקיים התנאי הראשון שאינך חייב בדין גם אני לא אכנוס ולא אפטור ופירוש זה כתב הר"ן ז"ל אחר שהביא פירוש הראב"ד ז"ל ליישב דברי רבנן דאמרי תשב עד שתלבין ראשה כתב דאיפשר נמי ליישב דברי רבנן בכה"ג דכתבו התוספות וכמו שכתב ז"ל ואיפשר דלאו בפוסק עמו בשעת קידושין מיירי דבכי הא לכ"ע יכולה לומר לו או כנוס או פטור כיון דבידו הוא לכוף אותו לפרעו אלא הכא בפוסק עמו בשעת שידוכין עסקי' ואחר זמן קדש ובה"ג לא קנה ואפ"ה אומדנ' דמוכח הוא שעל דעת תנאים הראשונים קדשה ומשום הכי לרבנן תהא יושבת עד שתלבין ראשה ואמרי' בירושלמי וכולי ע"כ הרי זה פירוש רשב"ם ממש והכל הולך למקום אחד ליישב דברי רבנן דאמרי תשב עד שתלבין ראשה והתוספות לא נראה להם לחלק בדברי רב גידל כמו שחילק רשב"ם וכתבו דממשנה זו דאמרי רבנן תשב עד שתלבין ראשה אין שום ראיה לחלק בדברי רב גידל כי אעפ"י שדברי רב גידל יהיו בסתם אפילו שלא עמדו וקדשו מיד מצינן לתרוצי דברי רבנן דאמרי תשב עד שתלבין ראש' כשאין לו לאב כלום או הבעל אינו רוצה לטרוח ולהביאו לדין והיינו כעין פי' הראב"ד ז"ל שמת או הלך ולא נשאר מה לפרוע: מכל אלו הפרושים נראה דכשיכול לגבות מה שחייב ויש לו מה שפסק האב כדין אז יכולה היא לומר כנוס או פטור אפי' לרבנן ומשמע דכיון דיכולה היא לומר כנוס או פטור משום דיכול לתבוע מאביה או מנכסיו בדין אינו יכול הוא לטעון לא אכנוס עד שאגבה אלא אם איפשר לגבות קודם יגבה ואם לאו תטעון היא כנוס או פטור ואח"כ תגבה דדוקא כשאינו יכול לגבות כלל הוא דאמרי רבנן תשב עד שתלבין ראשה אבל כשיכול לגבות יכולה לומר כנוס וכו' ואח"כ תגבה דאי לא תימא הכי אלא שאינה יכולה לומר כנוס או פטור קודם שיגבה ובין כך וכך תשב עד שתלבין ראשה לרבנן למה נתחבטו בכל אלו הפירושים לפרש דאיירי פלוגתא דרבנן ואדמון בשאינו יכול לגבות בדין כפי כל א' מן הפירושים דאם יכול לגבות בדין מאי טעמא דרבנן דאמרי תשב עד שתלבין ראשה ליפלוג בדידיה דיכול לגבות דאיפשר להעמי' פלוגתייהו אפי' יהיה יכול לגבו' בדין אלא דלרבנן אינה יכולה לומר כנוס ואח"כ תגבה ולכך תשב עד שתלבין ולאדמון יוכל לומר לו כנוס או פטור ואח"כ