מבי"ט חלק ב ז

שכתוב בצוואה אחר כל מה שצוה בצוואה זו שהוא מצווה מחמת מיתה תהיה שרירא וקיימא אחר פטירתו לעולם הרי שצוה שהמתנה של הבתי' הנכללת בכלל הצואה שתהיה קיימ' וגם הדירה שצוה לדודו תהיה קיימת וא"כ מתנת גוף הבתים בלא דירה בימי דודו נשאר קיים ואחר דודו יהיה גם הדירה להם וכמו שכתב דאם אמ' בפ' איני חוזר בי אלא ממקצתן דאז ודאי נשאר מקצתן לראשון ה"נ הרי קיים כל הצואה הכתובה למעלה. גם נוכל לומר כי אין זו חזרה במקצת כיון שאחר חיי דודם יש להם ג"כ זכות הדירה בבתים הרי היא מתנה גמורה ומה שכתב למטה שדירת הבתים יהיה לדודם כל ימי חייו הוא מפרש כי מה שאמר למעלה שנתנם במתנה גמורה ליתומים הדירה יהיה לדודם כל ימי חייו ואח"כ ישארו להם מתנה גמורה גם הדירה: עוד אפשר לומר כי צוואה זכות הדירה לדודם אינה חזרה במקצת כיון שגוף הבתי' הם לעולם ליתומים והם מתנה גמורה להם. עוד כתוב בצוואה שמנה את דודו הנז' אפוטרופוס על כל הנכסים והמטלטלים שישארו אחר פטירתו לעשות בהם כרצונו ולחלק מהם בתשלומיו כפי מה שיראה לו ע"כ ונראה כי כל מה שנשאר אחר שיתן העשרה פרחים הכתובי' למעלה ליורש וגם שיקח מהספרים הכ"ה פרחים שאמר שהיה חייב לו וכן בתשלומיו מה שירא' לו יהיה כל הנשא' ליורש כי גם שכתוב שיהיה אפוטרופוס לעשות כרצונו לפי ראות עיניו היינו למכור או להחליף המטלטלים או לשמרם עד שיכולי' לקיים כל צוואתו ומה שישאר יהיה ליורש ואעבו' אחסנתא גירי דמוריש נינהו ולא ממאן דאורי כהלכתא ואדרבה רוח חכמים נוחה הימנו לדן דין אמת לאמתו נאם המבי"ט: שאלה ז כתוב בחידושין שחדש הריב"ל ובניו החכמים יצ"ו על דיבור דבריש קידושין ואין דבר אחר כורתה דיש בדבור זה קושיא חזקה דתהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה דאינה יוצאה בסימני' ויוצאה בחליצה ושגם זאת הקושי' יש להקשות למה שכתבו התוספת דנעשה יוכיח מאמה ושפחה וכו' ואני מפרש הדיבו' ולא ישאר בו שום קושיא בתר דאסיק גמרא דאין אשה יוצאה בחליצ' משום דכתיב ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה הקשו וא"ת תהא אמה העבריה יוצאה בחליצה מק"ו דיבמה מהאי ק"ו גופא דיבמה יוצא' בחליצ' נילף לאמה העברי' הכי מה יבמה שאינ' יוצאה בכסף יוצא' בחליצה אמה העבריה שהוא יוצאה בכסף אינו דין שיוצאה בחליצה ואין לומר אשה תוכיח דאינו יוצאה בחליצה שאם היתה האשה יוצאה בכסף היתה הוכחת האשה טובא דיוצא בכסף ואינה יוצאה בחליצה והכי נמי אמה העברי' אעפ"י שיוצא' בכסף לא תצא בחליצה וליכא ק"ו אבל כיון שאין אשה יוצאה בכסף לא אמרי' אשה תוכיח והוי ק"ו וכעין זה נעשה ק"ו מסימני' ומה יבמה שאינ' יוצאה בסימני' יוצאה בחליצה אמה העבריה שיוצא' בסימנין אינו דין שתצא בחליצה ואם נאמר אשה תוכיח שאינה יוצאה בחליצה אינה הוכחה דכיון שאינה יוצאה בסימני' אינה יוצא' בחליצ' אבל אמה העבריה שיוצאה בסימנין דין הוא שתצא בחליצה מק"ו כדא' וכן היינו יכולין לעשות ק"ו בהפך מאמה העבריה שיוצאה בסימנין ואינה יוצאה בחליצה יבמה שיוצאה בחליצה אינו דין שתצא בסימנין וכן נעשה ק"ו לאשה שתצא בסימני' כיון שיוצאה בגט מאמה שיוצא' בסימנין אעפ"י שאינה יוצאת בגט אלא שנראה שאין לעשות שום ק"ו בסימנין לאשה או ליבמה דדוקא אמה העבריה היא דיוצאה בסימנין שהיא נמכרת בקטנות' ולעולם אפשר לה שתצא בסימנין כשתגדל ואין אמה אלא בקטנותה אבל אשה ויבמה שרובן הן בגדולות אחר שעברו הסימנין אעפ"י שאיפשר שתהיה אשת איש ויבמה בקטנות לא שייכי בהו יוצאה בסימנין כיון דלא שייכי בכל זמן ועם זה לא נשאר' שום קושיא ממה שהקשה החכם נר"ו לא חזקה ולא חלוש' גם מה שהזכיר גט באמה וכו' שגגה שיצאה בפניו דאין אמה העבריה יוצאה בגט אלא כשיעדה ואז אינה אמה אלא אשת איש ואינה יוצאה ביציאת אמה העבריה כדא' בגמרא דף י"ח מהו דתימא לא ליבטלה הלכתא מינה קמ"ל: השאלה של מעשה הנזירות הזה תמצאנ' סימן ק"י: וכתב הרשב"א ז"ל ולשון חרטה שגור בפי הכל ואין הכל בקיאין בפי' והנכון דחרטה שמתחרט על נדרו מעיקרא ואומר שלא נדר אלא מחמת כעס ואלו היה לו באותה שעה לבו של עכשיו לא היה נודר וכו' ע"ד ההוא דאתא לקמיה דרב הונא א"ל לבך עלך פי' עדיין לבך שהיה לך בשעת נדרך וכו' דכי האי לא חשיבא חרטה דהא ליכא פתחא כיון דאדעתא דהאי צערא נדר א"ל לאו כלום לא היה לי לב של עכשיו באותה שעה ועל ידי כעסי לא ידעתי בצער זה ולפי' אני מתחרט מעיקרא ושרייה רב הונא ע"כ ובנ"ד נדר מחמת כעס ואיכא פתחא שאם היה יודע שהיתה נמשכ' קטטה עם קרובי אשתו אם לא יכנס לביתם לא היה נודר ועל ידי הכעס לא הרגיש בזה והרשב"א ז"ל כתב על מי שנדר בשעת כעסו שהקניטתו אשתו וקבל על דעת רבים שלא יבא עם אשתו בבית א' שמתירין לו שאנן סהדי שהרבים מסכימים לפתחו שלא עשה אלא מחמת כעס וכו' והכא איכא כעס בזמן הנדר שלא היה לבו עליו ואיכ' חרט' ואיכ' נמי פתח דמשוי לי' לנדר כעין טעות דלא בעי התרה אלא מדרבנן ולהכי יתירו לו החר' והנידוי שקבל ולענין הנזירות שמשון אינו צריך שום דבר כיון שלא חל מדאורייתא דאי הוה נזירו' לחודיה לא הוה בעי התרה אלא מדרבנן השתא דהוי נזירות שמשון דלית ביה התרה דהוה ליה כמאן דליתיה כיון דלא הוי אלא כעין טעות בחרטה ופתחא לא חל מדאורייתא וליכא נזירות שמשון מדרבנן כיון דלית ביה התרה מדאורייתא לא מחמרו ביה רבנן לומר דליחול מדרבנן כשאר נדרים דחייל מדרבנן משום דיש להם התרה מדרבנן וכן מה שאמרו לו אח"כ שדרך היתול הוא מה שאמרו שאמו גנבתו אע"ג דלא דמי לנדרי שגגות דסתם נדר פתח מיהא הוי לשוויי כעין נדר טעות דלא בעי התרה אלא מדברבנן כדאמר: שאלה ח בא לידי תופס כתוב' א' ישנ' יותר ממ"ה שנה ועדי' החתומי' בה וקיום ב"ד על תופס הכתובה ועדיה אלא שהרחיקו הקיום ב"ד מן הטופס יותר משני שטין ועל זה נראה בעיני קצת דיינים לפסול הכתובה וקיומה שלא תגבה בה האשה המגורשת מבעלה וטופס כתובה זו בידה וגם להוציא מידה קצת כתובה שגבתה כבר מבעלה מכתובתה ושמעתי קצת טענותיהם אשר אין בהם ממש ולכן אכתוב מה שנראה לי בהכשר כתובה זו וממילא יבוטלו טענותיהם: ואומר כי גם שקיום ב"ד הרחוק יותר משטה א' פסול לא מפני זה נפסל הש"ח ובמקומו עומד דעדים החתומי' על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וכתב רבי' ירוחם נ"ב חלק ח' פסול הקיום אבל לא השטר וא"כ כשאין הלוה טוען שום דבר על השטר השטר כשר כמו אם היה מקויים דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו לקצת מפרשים ולרוב המפרשים דסברי' צריך לקיימו היינו שיכול לומר אמנה כו' אבל אם הודה שכתבו ושהוא חייב לפרוע כנ"ד שהרי הוא כמקויי' וגובה בו קודם מש"ח אחר שעל לוה זה וא"כ מה שאמרו אם הרחיק הקיום ב"ד יותר משטה א' פסול הוא כשמערער הלוה אבל כשאינו מערער הוא אלא שמודה שהוא חייב ואעפ"י שיערער ב"ח המאוחר ושטרו מקוים אין בדבריו ממש דכיון דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי והיו גובין בו מדאורייתא לא תקנו חכמים קיום אלא לזה שיודע וטוען מזוייף הוא ודאי או טענה אחר' ואפ"ה אם יש עדים לקיימו עושין לה קיום אפילו עומד וצווח שלא יקיימוהו ואפילו שלא בפניו אבל כשהלוה מודה בשטר שכתבו וב"ח מאוחר אינו יכול לטעון מזוייף או מחל אלא בטענה שמא פשיט' דלא מהימן ואפי' היה טוען בהא נמי לא מהימן כיון שהלוה מודה שכתבו ושלא מחלו שהוא חייב כדאמ' וכשהרחיק הקיום דפסול משום שמא יחתוך העליון ויעשה שטר ועדיו בשטר א' שהוא כשר השתא שלא חתכו נמי פסול שלא נעש' כתיקון חז"ל ודאי שלא יועיל לקיים העדים אבל השטר בחזקתו עומד ועדיו כשרים כיון שאין הלוה מערער ונ"ל שאם היה בא לפני ב"ד כתב ב"ד שראו עדי שטר פלוני על פלוני מסך פלוני ושהכירו חתימותיהם דשטר זה הוה מקויים אפילו אינו כתוב בו הקיום דהוי יותר רחוק מהרחקת שטה אחת משום דהכא ליכא חששא חתיכת ועשיי' שטר ועדיו בשטה א' יותר מזה כתוב הריב"ש שדן לפני הר"ן ז"ל תשובת ת"ע אצל ג' הקדמות שאף ב' עדים כותבין עדותן בלא רשות בעל דבר שמכירין החתימות אלא שצריך עוד ב"ד לקבל עדותן מתוך כתבם זה וחותמין ב"ד ונתקיים השט' ע"כ ובהטפסת שטר זה וקיום זה הריחוק ב' שורות כתוב בקיום אנו ח"מ הגהנו זה הטופס ומצאנו אותו מכוון אות באות תיבה וכו' ואם היה כותב שטר ועדיו באלו השני שטות לא היה ראית הקיו' לשטר שבקיו' מזכיר טופס ומה שהיה כתוב למעלה לא היה טופס אלא שטר ועדיו עצמם ולכתיב' טופס שטר ועדיו לא חשו ואת"ל דכיון דקיום הוא על תופס חיישי' נמי אכתיב' טופס אחר וטופס חתימת עדיו במקום הג' שטות חלק אפ"ה אני אומר דלא נפסל טופס השטר של מעלה וטופס חתימתם והוי כשטר חתום עם עדיו ויש לו קיום רחוק דאע"ג דקיו' פסול השטר כשר כדאמרינן והכא נמי נניח שאין קיום זה מועיל לקיום החתימות הני סהדי שהטפיסו השטר והעדים וכתבו הגהנו זה הטופס ומצאו אותו מכוון וכו' אתרי מילי מסהדי אלישנא דשטר וסך כתוב' כמה היא וזמן כתובת' ואחתימת עדים ואע"ג דקיום לחתימת עדים לא מהני משום ההרחק' טופס השטר עצמו ועדיו הוי כמו שטר שאין בו קיום או שיש בו קיום רחוק דאכתי השטר כשר דמה לי העדים עצמם החתומים ואין חתימתם מקויימת ומה לי טופס השטר ועדיו כי היכי דשטר שאינו מקויים והלוה מודה בו שחייב לפרוע קיים כדא' הכי נמי טופס השטר ומודה בו הלוה שזה הוא טופס השטר ועדיו הא' ועדיו יהיה קיים והרי עדי קיום זה אינם מועילים לקיים החתימות משום ריחוק משום דאינ' מזכירי' קיום חתימת העדים ויועילו להודיע כי טופס זה נעתק מטופס גוף השטר וחתימת העדי' עצמם אלו וחתימת העדי' שכתבו והגהנו היא ניכרת והרי הוא כאלו שטר הכתוב' הראשו' הוא עומד לפנינו בלי קיום ב"ד והבעל מוד' שחייב דקיים וגובין בו שהרי בעל מודה שזהו טופס הכתובה ושהעדי' הכתובים בטופס היו חתומים בה כתובות ידם בכתיבה עצמה ונ"ל שאם באים לפנינו ב' ב"ח בשני שטרות והמוקד' בלתי מקויים אלא שלוה מודה שכתבו ושעומד ליפרע אין ב"ח המאוחר ומקויים יוכל לטעון מזוייף הוא או אמנה ושיש קנוניא בין הלוה והב"ח דכל שמודה שכתבו הוי כמקויים וכדא' פ' ג"פ אמר תנו קיימיה לשטריה ואין צריך לומר לדעת ר"י ז"ל דכתב דלא אמרו קיום שטרו' אלא לגבי בעל דבר שטוען ברי כמו לו' ומוכ' ונותן גופ' שמכחישין את השטר אבל מן היורשים אין צריך קיום ופשיט' דבנ"ד נמי דלא בעי קיום דאי לגבי יורשי' דמצו ב"ד לטעון מאי דטעין אבוהון לא בעי קיום כ"ש בב"ח המאוחר אלא אפי' לדעת המפרשי' שחולקי' על רבי' יצחק ז"ל והוכיחו מההיא דאמר תנו קיימיה לשטריה דאפילו