מבי"ט חלק ב מט

שיברר צריך לברר שנתן כח ורשות ליהוד' שימכרנ' ואפי' ששמעון אמר שיהודה אמר שנתן לו רשות אינו נאמן אפי' להשביע את ראובן ואפי' היה ידוע שעדיין לא נתן הבית לבת בתו כי אעפ"י שלא יהיה נוגע בעדות אם לא היה לו שום תועל' והנאה בקנין זה אינו אלא עד א' והטוען שהוא שמעון אינו יכול לטעון בריא שראובן נתן רשות ליהודה שימכור לו ולהכי אינו חייב שבועה אלא חרם סתם שקודם שדבר לו יהודה היתה הבית כבר נתונה לבת בתו ושלא נתן רשות ליהודה למכור כי עד א' המחייב שבועה היינו כשהתובע טוען ברי מעצמו ולא על פי העד ובחשן משפט סימן ע"ה כתב בשם גדולים כי אם העד מעיד בפני ב"ד אעפ"י שהטוען אינו טוען ברי חייב הנטען שבוע' וא"כ אם יהודה יעיד בפני ב"ד שראובן אמר לו שימכור יתחייב ראובן שבועה שלא אמר לו כן או שכבר נתנה לבת בתו נאם המבי"ט: שאלה פז מי שבאה שמועתו מארץ רחוקה הרבה והיו לו בנים כאן ומתו ולא נודע אם מת הוא קודם או הם דאינה יכולה להתייב' ואם תחליץ איכא חששא שמא יתברר שמת הוא תחלה ולא היתה צריכה חליצה ואתה מצרכת כרוז לכהונה ואיכא דהוו בחליצה ולא הוו בהכרזה ואמרי הא שרי חליצה לכהן כדא' ריש פרק האשה בתרא אמתני' דמי שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ואמרו לה מת בעליך לא תנשא כו' עד שתדע שהיא מעובר' היא צרתה והרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות ייבום הביא מתני' דניתן לי בן במדינת הים מת בעלי ואח"כ מת בני דאינה נאמנת לפטור עצמן מן הייבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת ועל זה כתב בד"א שהיתה פסולה לכהונה כו' אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת שמא יבואו עדים שהוא כמו שאמרה והחליצה אינה כלום וכו' וכתב וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למה"י וכו' מתניתין שהבאתי לעיל וכתב דלא תחלוץ מטעמא דאמרן ונראה לי דבעובדא דידן שמת הוא במקום רחוק הרבה מכאן בקצה הינדי כי גם בקוגי שהיא באונדייא לא נשמע כי אחר זמן הרבה לא נודע כמה זהו דבר שאינו יכול להתברר והוו כמו מתו במערה דליכא האי חששא דדוק' כשמת הוא והבן במקום א' ואומרת היא שמת הוא בתחלה חיישינן שמא יבוא אח"כ מי שיעיד כמו שאמרה היא ונמצאת שהחליצה אינה כלום ויש חששא שמא תנשא לכהן ויאמרו חלוצה נשאת לכהן ויש שלא ישמעו מה שנתברר אח"כ שהוא מת תחלה ומה שהכריזו שהחליצה לא היתה כלום וכן כשהלך הוא וצרתה למ"ה וחיישינן שמא נתעברה צרתה וילדה שם במקום שמת ילדה וקרוב שיבוא עדים לומר שילדה והחליצה לא היתה כלום ותנשא לכהן וכו' אבל הכא מי שידע לשם באי זה זמן מת לא ידעו באי זה זמן מתו כאן הבנים וגם הוא אפשר רחו' שיתברר משם באי זה זמן מת ולכן לית חששא בחליצה זו ולא תשב זו העלובה עגונה כל ימיה כי אינה בכלל גזרת חכמים כי לא גזרו על חששא כזו נאם המבי"ט ואעפ"י כן סדרתי שתאסור עצמה על הכהנים כמו שכתב הר"מ שהבי' בס' אדם וחוה שנסתפק בזה אם יועיל והאריך למצוא צד היתר: שאלה פח ביום א' ז' לכסלו השכ"ח הראה כ"ר שלמה יעב"ץ הרשא' מבתו חנה שהיתה עושה אותו שליח קבלה לקבל גטה מבעלה כ"ר יצחק בן החכ' כ"ר חיים החב' ואמר כי בתו נולד' שנת השט"ו ז' לאדר וא"כ היתה בת י"ב ביום ז' לאדר שנת השכז' ועתה כבר היא בוגרת אלא שיש להסתפק אם הביאה סימנים או לאו ולכן סדרתי שיתן לו הגט ויאמר אם בתו היא בוגר' הרי עשת אותך שליח קבלה והתקבל גט זה לבתך חנה וכו' ואם היא קטנה או לא הביאה סימני' עדיין כשעשה אותך שליח בחדש חשוון ועתה הביאה סימנים בשע' שמינה אותך עדיין לא הביאה סימנים והרשאת' לא היתה כלום אני עושה אותך שליח הולכה שתתנהו לה ותאמר לה הרי זה גיטיך ששלח ליך בעליך וכו' ושלחתי לרב ה"ר דוד ן' זמרה נר"ו מה היה נראה לו וכתב לי היושב על המשפט נר"ו לא הבנתי יפה מה שנסתפק כ"ת דמה ענין בוגר' שמא נפשך אם נערה היא כיון שנשא' יכולה לעשות שליח קבל' ואה עדיין קטנה היא אביה מקבל גיטה ע"כ והשבתי לו כתב כ"ת אם נערה היא כיון שנשאת יכולה לעשות שליח קבלה ע"כ ואפש' שהיתה בזמן שמינ' את אביה שליח נערה בשנים ולא בסימנים. ואין הרשאתה כלום שהיא קטנה ואין העדים חותמים אלא א"כ נעשית בגדול וגם אין קבלתו עתה הגט כלום דשמא עתה הביאה סימנים ולכן סדרתי שיעשהו ג"כ שליח הולכה ממה נפשך אם כשמינ' אותו שליח היתה גדולה בשנים ובסימני' הוא שליח קבלה ואם היתה קטנה שלא הביאה סימני' וגם עתה הוא כך הרי אתה שליח הולכה ואם לא הביאה אז סימנים ועתה הביאם והרי הוא גדולה עתה צריך לעשותו ג"כ שליח הולכה ועל מה שכתב ואם עדיין קטנה היא אביה מקבל גיטה כתבתי שהיא טעות שכחה שהקטנה שהשיאה אביה אין לה עוד רשות בה: שאלה פט ילמדנו רבינו אלמנה אחת שנמצאו מעות בידה אחר כמה חדשים שמת בעלה והיא היתה דרה בבית בפני עצמה לא בבית בעלה והיא תובעת כתובתה מנכסי בעלה והיורשים אומרי' שתגבה כתובתה ממעות שבידה שמשל אביהן היו והיא גנבתן והיא אומרת שהמעות שנמצאו בידה הם שלה או של פלו': תשובה הרמ"בם ז"ל כתב פכ"ב מהלכות אישו' הרי שנמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה היא אומרת במתנה ניתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם שהם שלי הרי זו נאמנת ויש לו להחרים על מי שטוענת דבר שאינו כן וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ואם אמרה ע"מ כן ניתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן וכו' עליה להביא ראיה וכו' בחזקת הבעל הוא שיאכל פירותיו עד שתביא ראיה ע"כ ולמעלה מזה כתב המוכר קרקע לאשתו אם היו המעות שלקחה וכו' גלויין וידועין לבעל קנתה והבעל אוכל פירות ואם היו מעות טמונים לא קנתה וכו' ואותן המעות שנראו ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות הרי דברי הרב נר' שכל מה שנמצא ביד האשה הן בחזקתה ואין לו אלא פירות ובין טמונים ובין גלויים אין לו אלא פירות ואפי' מה שכתב בטור א"ה סימן פ"ה דבמעות שאינה גלויים לא קנתה וכו' ויקח עם הקרקע הרי כתב בשם ה"ר יונה ז"ל דדוקא דקא טעין טענת ברי דידי אינון אבל אי טענה היא ברי והוא שמא צריך להחזירם לה והרב בעל מ"מ כתב דמה שכתב הרב ז"ל בפ"ב מהלכות מלוה דבעל שלוה מנכסי אשתו ואח"כ גירשה אין לו עליו כלום וכו' צריך לחלק מקונ' ממנו שדה למלוה אליו וכו' והטעם שכל שהלותן לו יצאו מחזקתה וכו' וכתב דמדברי הרשב"א וקצת מפרשי' ז"ל נרא' דכשאמרו אין לה עליו כלום דוקא בטוען ברי שמשלו הן והיא גנבתן אבל אם לא טען ברי אין לו אלא פירות וכשגירש' חייב להחזירם ולפי זה אף במוכר במעות טמונים אפי' טען ברי שמשלו הן אין לו בהם כלום הא קמן לכ"ע דהכל בחזקת האשה ואפי' טמונים אם לא כשטוען בעל ברי והכא בנ"ד יורשים לא מצו לטעון טענת ברי וכ"ש שבעלה צוה בצואתו שיפרעו לה כתובתה ל"ג פרחים. כי הי"ז אמר שנתנם לה כשהלכה קודם מותו נראה שלא היה לו חשש עליה שגנבה ממנו דבר ואפי' שבועת אלמנה לא היתה חייבת ואפי' היה טוען ברי לא היה לו בהם זכות כי אם לפירות לדברי הרמב"ם ז"ל אפי' היו טמונים ועתה שכבר מת אין ליורשים בהם שום זכות ואפי' לדעת מי שאומר כי הטמונים יש לו זכות לבעל להחזיק בהם כשלו היינו כשטוען ברי והכא ליכא אלא טענה שמא מן היורשים ולאו כלום היא ומי יאמר שאלו המעות היו טמונים מן הבעל שמא היו גלויים וידועים לו שהיו שלה ואין לו שום זכות בהם לכ"ע והיא טוענת שבעלה היה יודע שהוא הלותו מעות משלה או של בתה לאיש א' וא"כ נראה שהיו גלויים לבעלה וכן היא נאמנת לומר פקדון הן בידי מפלו' מגו שהיתה יכולה לומר מתנה נתתה לי אותם ושלי הם ועל הא דאמרינן קבל מן האשה יחזיר לאשה כתב ן' מיג"ש ז"ל לפי שיש לומר שמא הפקידו אצלה ואינו שלה הרי שיזכה בו בעלה ע"כ וכן כתב גבי יחזיר לעבד וכמו שכתב הרב מ"מ פ"ז מהלכות שאלה ופקדון ואם אנחנו טוענים בשמא הפקידו אצלה שלא יתן לבעל כ"ש כשהיא עצמה טוענת ליורשים שהוא פקדון שהיא נאמנת אפי' בלא שבועה ולדעת הרמב"ם ז"ל שנראה ממה שכתב שם מכל מקום שהוא סובר שמא משל בעלה גנבתם היינו לענין שאין מקבלין מהן פקדונות לכתחל' אבל אם קבל למקום שנטל יחזיר לאשה ולעבד ואפי' נאמר שלא תהיה נאמנת אחר כך לומר לבעלה של פקדון הן היינו להפקיע מפירות אלא שיהיו כנכסי מלוג והשתא שהוא מת הם ברשותה ואין ליורשים זכות בהם כלל כמו מה שכתב שאינה נאמנת לומר ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ניתנו לי אלא יאכל פירות וה"נ אינה נאמנת לומר פקדון הוא להפקיע פירות וכשמת חזרו לרשותם נאם המבי"ט: שאלה צ מי שהקניטתו אשתו ואמר אני מקבל נזירות שמשון בר מנוח בר דלילה שלא אשב תחת גג א' עם אשתי יורנו רבי' אם חל נזירות זה עליו כשישב עמה תחת גג אחד. תשובה. מה שאמר בר דלילה הוא שנכשל בלשונו מחמת הכעס והוי ככינויי נזירות נזיר פזיח נזיח וכו' אבל מה שיש להקל בנזירות זה הוא שהוציאו בלשון שבועה שאמר שלא אשב ולא אמר אם אשב ויש כמה פוסקים שסוברים שאינו חל בלשון שבועה אלא בלשון נדר כמו שכתבתי בארוכה בתשובה אחר' זה כמה שנים אלא שאיני סומך על טעם זה לבדו מפני שיש חולקים על זה ואומר שאין להקל כשנדר בלשון שבועה ובהצטרף טעם אחר אני מיקל ומה שיש להקל בנזירות זה הוא שנראה כי נדר כזה לא חל אלא מדרבנן ובנזירות שמשון דלית ביה התרה במידי דלא צריך התרה אלא מדרבנן אם היתה שבועה או נדר הכא בנזירות שמשון לא בעי התרה ומה שלא חל נזירות אלא מדרבנן הוא מפני שיש לו פתח שנעקר הנדר מעיקרו והוי כעין טעות דהני ד' נדרים שגגה ואונס וכו' דלא בעו התרה אלא מדרבנן וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה בדפוס הראשון על מי שהקניטתו אשתו ומתוך כעסו קפץ ונשבע ואמר ואני מקבל בנדר ע"ד המקום ב"ה וע"ד רבים בלי שום פתח וכו' שלא אבוא עם אשתי בבית א' עד אחר חג הסוכות כתב דמסתברא שנשאל ומתירין לו אעפ"י שנשבע ע"ד רבים שאין עיקר זה נדר שהרי הוציאו בלשון שבועה שאמר שלא אבוא עמה וכל אעשה או לא אעשה הרי הוא כדבר שאין לו ממש כמו אישן וכו' אלא שאסור משום בל יחל דרבנן וכו' ומשום הכי פותחין לו וכו' אפי' לדעת ר"ת ז"ל וכו' כאן אנן סהדי דמסכימים רבים לפתחו של זה שלא עשה אלא מחמת כעסו וכיוצא בזה וכו' ועוד שהדבר קרוב כתשמישי עליך אעפ"י שיש לחלק קצת עכ"ל ובנ"ד נמי הוי כיוצא בזה שמתוך כעסו נדר ואמר בלשון שבועה וגם שזה נזירות שמשון הוא