מבי"ט חלק ב מו

קיומם ועמדם בעיר והוי ככל מקום שנותנים זה כנגד זה וזה בזה כמשחק בקוביא ודדמי ליה דכתב ר"ת דלא הוי גוזמא וקני ועוד דמה שהיו חייבים היתומים לפרוע יותר מן הד' אלפים באלו השנים שעברו ובעתידים ידעו ממוני הקהל שהיה מגיע להם יותר בכדי אלו השנים ובשנים העתידי' ימחלו להם ומחילה אינה צריכה קנין אפילו ליחיד בשל רבים עוד נר' שנכלל בטענת קצת אלו הטועני' שהם בני קצת מאותם שהיו חתומי' בפשר' ההיא שלא נתפשרו אביהם אלא עליהם ולא היה להם כח לשעבד את הבאים אחריהם וגם זו אינה טענה שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשוב' שאלה שהביאה באדם וחוה נתיב י"ד שרשאין בני העיר בהסכמה לגזור גזרות וכו' והעובר על גזרתם ועל חרמם הרי הוא מוחרם ואם שמו בתקנתם עונש ממון נתחייב' בשניהם בחרם ובממון ואם הרוב הסכימו המיעוט נגררי' אחריהם בין שלא היו שם בין שהיה שם אפילו שמיחו וכו' עלינו ועל זרעינו ועל כל הנלוים אלינו וכו' גדולה מזו שהחרם חל על הבאים אחריהם כענין פלגש בגבע' בחר' שהדור הבא הוצרכו למצוא היתר ולדרוש אשר יתן ממנו וכו' וא"כ הסכמה זו קיימת ג"כ לבאים אחריה' שהרי כתוב בשטר שקימו וקבלו עליה' ועל זרעם כל הקהל יצ"ו בקנס נח"ש שלא יורשה שום א' מהם לערער על הדבר כל ימי עולם ושלא יבקשו מן היתומים כו' וא"כ החרם חל ג"כ על הבאים כמו שכתוב בתשובה הנז' ואפילו בדבר שבממון כמו שכתוב ג"כ עונש ממון ואם על עונש ממון שלא היו חייביין בו מצד הממון כי אם מצד העונש הם חייבי' כ"ש בממון שאינו ע"צ העונש שהסכימו בקנס נח"ש שלא יקחו מן היתומים שום ממון על ענין מיני מסים המלך יר"ה שאם יקחו אותו עוברים על החרם שאם להוציא ממון דרך קנס רשאים כ"ש להפקיע מהם ממון שחושבים הם שזוכים בו שיהיו עוברי' על החרם אם יקחו מהם ואצ"ל אותם הבאים אחריהם שהם בני אנשי הקהל שנתחייבו וירשו מאביהם ממון שאינם רשאים ליקח מהם כי אבותם מחלו להם ממונם מה שהיה נוגע להם אלא אפילו אותם שלא הניחו להם אביהם שום ירושה או אותם שבאו מחוץ אינם רשאים ליקח מהם ולומר אנחנו לא הגיע לנו תועלת מן הד' אלפים ולמה נניח זכותינו עתה במה שיגיע להם כי גם על זו חל החרם שלא יתבעו מהם כלום הגע עצמך שהיה לקהל נחלה א' שהיו מרויחים בה כל שנה ק' פרחים לתועלת הקהל ואחר כך כמה שנים בניה' שלא ירשו כלל מאביהם או אותם שבאו מחוץ ולא נתנו כלל מאותם המעות שלקחו ממכר אותו הנחלה היוכלו לומר אם לא היו מוכרים אותו היינו נהנים עתה ממנה כן בפשרה זו אינם יכולים לומר אם לא היית' לוקחי' הד' אלפים היינו לוקחים עתה מס מהם כי אז לא היה שם זכות לא במה שלקחו ולא במה שמחלו: עוד הוסיפו בשאלה כי ראובן זה אבי היתומים היה מעתיק דירתו מאותו העיר ולא היו מניחים אותו בני הקהל עד שהעמיד איש תחתיו להיות פורע כל הדברים הנז' במקומו ובזה נעתק ראובן אל עיר אחרת ואחר זמן מת והיו פורעים היתומים מדי שנה בשנה כל מה שהיה מגיע להם ע"י הערב עד שקצו לסבול העול ועמד א' מן היתומים והלך שם ונתפשר עם טובי העיר בסך ה' אלפים לבנים וכתבו לו טופס השטר הנז' למעלה ואחר זמן קמו ביניהם אחריהם וקצת מן החתומים בשטר ומערערי' על היתומים ורוצים ליפרע מהם כבראשונה ובזה יש יותר תימא על המערערי' כי אחר צאתו מן העיר לא היה חייב כלל לפרוע עמה' וכ"ש אחר שמת כי היתומי' לא הי' בדין לפרוע ואפי' היו בעיר וכ"ש שלא היו בעיר אלא שאיפשר לומר בזה כי היה ביניהם אי זה תנאי שלא יוכל שום א' מהם להעתיק דירתו משם אלא שיפרע עמהם וגם על היתומים נראה שנוהגים שם שגם היתומים פורעים מס על מה שיש להם בפרט אם יש להם שום אפוטרופוס או מתעסק בנכסים מה שאין מנהגינו בכ' אלו המקומות שיפרעו היתומים מס עד שיגדלו אלא שענין המסי' רובם הולכים על פי המנהג כמו שכתבו הפוסקים ונראה כי מנהגם הוא שיפרעו היתומים אבל לפי סדר שאלה זו יש יותר פיטור ליתומים מן המערערים כי עם היותם חוץ מעירם היו פורעים וכשלא יכלו לסבול שלחו א' מהם ונתפש' עם ראשי הקהל כמו שכתוב בשטר שביניהם ואיך יקומו בניהם אחריהם וקצת מהחתומים איך עולה על לבם לערער על מה שקיימו וקבלו עליהם כי כבר כתבתי שבלא קנין קיימת הפשרה ההיא וגם על בניהם מצד החר' וגם על מה שכתוב למעלה אין להם שום דין לערער על היתומים כל ימי עולם כמו שכתב בשטר וכ"ש בסגנון שאלה זו שאינם דרים בעירם מימי חיי אביהם כמו שנז' וראוי להם לחוש על החרם כי הוא כנגד רמ"ח אברים של אדם וכל ישראל והם ברוכים יהיו אמן נאם המבי"ט: שאלה פ נשאלתי על מתנות שנותנים לחתן ולכלה קרוביהם אם תתאלמן האשה אם יחשבו לה אותם המתנות בסכום כתובתה או לאו ומצאתי כתוב בתקנות אלגאזיר שנתקנ' על יד הרב בן צמח ז"ל בהסכמת הר"י ב"ר ששת ז"ל וכמה חכמים אחרים בשנת הקנ"ד תקנה ב' על ענין שומת מלבושי האשה כתב ומזה הטעם עצמו המוזכר שם בגמרא אם קרוביה בשעת הנישואין או לאחר מכאן נתנו לה תכשיטין נוטלתן אם הם בעין דאדעתא דהכי ניתנו לה שתתקשט בהן ודבר זה אין בו ספק דומה למה שאמרו פ' מי שמת בין מת הוא בין מתה היא בין נתגרש' סבלונו' הדרי ופי' הרמב"ם ז"ל הטעם פי' מהלכות זכיה שהטעם הוא לפי שלא שלחם אלא שתתקשט בהם וה"ה לקרוביה וכן נר' מדברי הריא"ה ז"ל בענין מורדת וכן כתב הרמב"ן ז"ל ס"פ אעפ"י בשם רבי' יהוסף ן' מיגש ז"ל ובשם רבי' האי והריא"ף ז"ל דוקא מה שעליה אבל אם כתבה לה מתנה שדרו ממתיבתא דלא אמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמי' אדעתא למשקל ולמיפק לא אקנו אלא מעתה וכו' ע"כ עוד כתב אח"כ בסוף תקנה זו ולענין תכשיטין שנתנו לה קרובותיה נוטלתן לעולם דאדעתא דהכי נתנום לה כנז' למעלה ובפ' מי שמת אסקי' דאפילו הדרה בה איהו קידושי לא הדרי וכו' וכתב אח"כ בתקנה ד' ולענין מתנות שנתנו לה בעת הנישואין או אח"כ מסתברא שנתנו לה קרובותי' לזרעה שלא תתקשט אשה אחרת בתכשיטי' וכו' עוד כתוב בתקנ' ד' על ענין מיתת האש' בלא זרע ולענין התכשיטין. שנתנו לה קרובותיה והם בעין יחזירם הבעל ליורש ע"כ ובתשוב' הריב"ש ז"ל סימן ש"א כתב אמנם אם נתנו לה אחרים תכשיטין או מעות בשעת, נישואין כמו שהוא נהוג בקצת מקומות שהקרובי' לחתן או לכלה נותנין לה בשמחו' וגיל איש נזם זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל אלו בודאי הם שלה שהרי למתנה גמורה נתכוונו דק"ל קנתה והבעל אוכל פירות והוו להו כנ"מ וא"כ בין באלמנו' בין בגרושין אין שמין אותה לה ע"כ ועתה נבא לדין הנשאל שאם נתנו לה אבוה או אמה או שאר קרובותיה אי זה דבר של תכשיט שהוא מיוחד לתכשיט אשה והוא בעין אין שמין אותו בכתובת' אלא הוא שלה מלבד סכי כתובת' ואפילו נתנו לה קרובי החתן כיון שהוא תכשיט מיוחד לה אין שמין אותו וכמו שכתב הריב"ש ז"ל שהקרובים לחתן או לכלה נותנים לה בשמחה וגיל איש נזם זהב וכו' הם שלה דכיון שהוא נותן לה והוא תכשיט מיוחד לה מה לי מקרובותי' מה לי מקרוביו או מאחרי' שנתנום לה והוא תכשיט לה אבל מה שנותני' אפילו קרובותיה אם הוא כלי שמשתמשים בו בבית הוא שלו ושמין לה בנדונייתה וכן אפילו תכשיטין שנתנו לה ומכרם הבעל כיון שאינם בעין אינו חייב לפורעם לה דוקא תכשיט שלה וניתנו לה והם בעין הוא שלה וא"כ בנ"ד קילים א' וכיוצא בו שאמרה האשה שנתן לה אביה אינו תכשיט שלה אלא מכלי תשמיש הבית הוא ושלו הוא ויכולים לשומו לו בפרעון כחובתה והרי הוא דורון לו כמו מלבושים שנותן אבי הכלה לחתן דכל שאינו תכשיט לה על הסתם הוא מתנה לחתן על הכלה שישתמשו שניהם בו בבית והרי הוא ככל כלי הבי' שהם שלו אם לא. שיפרש אביה בפי' שהו' נותן אותו החפץ לבתו אז יהיה לה כנ"מ ולא ישומו אותו לה בכלל שומא נדונייתה וכן כלי הכסף שאמרה שנתנו לה אביה ואמה הסל של כסף הוא מיוחד לתכשיט שלה להניח בו תכשיטי זהב שלה אבל הקערה של כסף ומגרפה כסף וקופא א' כסף הם תשמישי הבית וכיון שניתנו דורון על הסתם הם שלו אם לא שיפרש בפי' שנותנים אותו לה וכן י"ב כוסות כסף וב' תכשיטי כסף ומגרפה כסף. וטבעת זהב שהיה משקל ט' מתקלי שאמרה שנתנו לה אביה ואמה ושנמכרו ע"ש שהיא תטול ריוח דמיהם כל שנה אם יתברר כך יהיו שלה ולא יכנסו בשומא ואם לאו הם שלו אפילו שלא נמכרו והיו בעין כ"ש שכבר נמכרו ואפילו הטבעת שהוא תכשיט שלה אם נמכר אינה יכולה עוד לתובעו אם מכרו בעלה על הסתם שלא פירשה היא לו שיפרענו לה אבל שאר הכלי' אפילו לא נמכר ועל הסתם הם שלו אלא כשפירשו בפי' שהיו נותנים לה וגם אם בשעת מכירה הודה הבעל שהיו שלה ונמכרו על שמה ושיאכל הריוח אם יתבאר כן יהיו שלה ולא ישומו אותם בפרעון כתובתה ובלאו הכי הם שלו כדאמר שאלה פא גרסינן בפ' השולח אמר שמואל האי פרוזבול עולבא דדייני הוא אי איישר חילי אבטליניה שנוטלין ממון שלא כדין בחוצפה וחזקה וכתב הר"ן ז"ל דמדכתב הרי"ף ז"ל אי איישר חילי יותר מהלל משמע דסבירא ליה דלדרי עלמא תקון אפילו אי הוו אכשור דרי שלא היו נמנעים מלהלוות והרמב"ן ז"ל סמך דבריו משום דמשמע דלא ק"ל כשמואל דאמר דלא כתבינ' פרוזבולא אלא בבי דינא דסורא או בבי דינא דנהרדעא דשמואל לטעמיה דמהדר לבטולי דאמר אי איישר חילי אבטיליני' ואנן קי"ל כרב נחמן דאמר אוקמו' ועוד דחזינן לרבנן דבי רב אשי וכו' אלמא אפילו בי דינא אחרינ' דלא אלים כולי האי מצי כתב והר"ן ז"ל דחה ראיותיו וכתב דאין ראוי לדחות מימרא פשוטא של שמואל בלא מחלוקת דאמר דלא כתבינן פרוזבול אלא בכגון בי דינא דר' אמי ור' אסי בדברים שאינן מכריעים אלא כדברי הרמב"ם ז"ל עיקר שכתבה ומ"מ בי דינא דר' אמי ור' אסי לאו דוקא אלא הוא הדין לכל ב"ד חשוב שבדור וכן כתבו בתוספות שר"ת ז"ל כתב פרוזבול מזה הטעם ע"כ ונראה דאף למה שכתב הרמב"ן דלא קיימא לן כשמואל ולא בעינן כגון בי דינא דסורא וכו' אפילו הכי ב"ד חשוב בכל דור בעינן וכמו שכתב אלמא אפילו בי דינא אחרינא דלא. אלים כולי האי מצי כתב דמשמע דאלים קצת בעינן אלא דלא בעינן כבי דינו של ר' אמי ור' אסי חכמים גדולים ביותר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל דבשאר בתי דינים אין כותבים דהא דחזינן דמסרי רבנן דבי רב. אסי מילי להדדי קל הו' שהקלו בתלמידי חכמים שהלוו זה את זה מפני שהם יודעים שהשמטת כספים נוהגת בזמן הזה מדבריהם ובדברים. היא נדחית דומיא דמאי דאמרינן דתלמידי חכמים מותרין להלוות זה את זה ברבית וכו' וכמו שכתב הר"ן ז"ל שם ושכן היתה כוונת הרמב"ם ז"ל שהביא זה ג"כ ולא דחה זה מפני זה כו' בתשובת הרשב"א כתב אבל אנן דקיימא לן כרב נחמן וכו' ותדע לך דהא רבנן דבי רב אסי מסרי מילי להדדי וא"א דכולהו רבנן דבי רב אשי אלימי כב"ד דר' אמי