מבי"ט חלק ב מה

לפי המנהג היינו שישומו כל חפץ כמו שהיה שוה ויפרע הפחת שנפחת כיון שעושה עדיין מעין מלאכתו ואינו חייב לפרוע מה שהעלו על שווייו אלא א"כ כלה מכל וכל זהו מה שיש שינוי בין מה שאני דן ובין מה שדנים אחרי' לפעמים ואחר שדנו הב"ד שם שתקח האשה החפצי' כפי השומא הראשונה אין מחזירין אותו ולפי מה שאני דן לכתחלה היו יכולים לדון כך הנה כתבתי לכ"ת תוכן הענין ומה שנעשה עשוי נאם המבי"ט: שאלה עח בפנינו ב"ד חותמי מטה העיד הישיש כ"ר אליה ב"ר נחמיה נ"ע בתורת עדות על נפשו ועל יהודותו איך בעומדו בגואה ראה יהודי שבא שם והביא שבויים ערלים ממצרים שמו מאיר אשכנזי וספר לי שהיה הוא מתושבי קאפה ושהיה לו שם אב ואם ושהיה לו אח תלמיד שהיה לומד בישיבה של בריסק דיליטה בארץ רוסיאה ושהיה לו ג"כ אחר ונהרג וספר שספר לו עוד מאיר הנזכר שהוא נעשה שליח ממלך טאטאר למלך קראקו והעיד כ"ר אליה הנזכר שכ"ר מאי' הנזכר הלך מגוואה לדאכול דרך ים הוא לבדו עם ערלים לעשות סחורה ושמע שם מהיהודים שנהרג מאיר הנזכר עם כל אנשי הספינה ושמע ג"כ מהגוים שהיו בגוואה שאותה ספינה שהלך בה היהודי שללו אותה לסטים והרגו לכל אנשי הספינה ואיך אח"כ שופטי גווא' לקחו כל המטלטלים וכל הנכסים שנשארו לכ"ר מאיר הנז' בגוואה ומכרו הכל הוא מופקד אצלם עד שיבואו יורשי הנזכר וחקרנו ושאלנו אם היהודי והערלים ששמע מהם ידעו הדבר ע"פ השמועה או אם נתברר להם ע"פ רואים ואחר שלא ידע ולהיות לראיה שכך הועד בפנינו ביום ראשון ט"ו יום לחדש תמוז שנת השכ"ז ליצירה פה צפת תוב"ב חתמנו שמותינו פה והכל קים. תשובה גם כי השמועה תהיה עדות שלם וראוי לסמוך עליו יש עדיין לדקדק כי לא נשמע בפי' שנהרג מאיר אלא שנהרג עם כל אנשי הספינה ואיכא למימר דאמרי בדדמי שכיון שנשמע שנהרגו כל אנשי הספינה אומר כי גם היהודי שהיה ביניהם נהרג דומיא דמת במלחמה דאמרי' בדדמי דסלקא דעתיה כל הני איקטול והוא פליט אלא דאיכא למימר דלא דמי דהתם לא נהרגו כל אנשי המלחמה ואיפשר דפליט ליה עם שאר הפלטים אבל הכא ששמע שכל אנשי הספינה נהרגו אמרי' בתמיהא כל הני אקטול והוא פליט לא אלא כולהו איקטילו ויש סמך וסימן לדבר מדכתוב ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וכו' כי אמר ה' להם מות ימותו במדב' ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון ואע"ג דכתיב כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר דהוה משמע כולהו איצטריך למכתב ולא נותר מהם איש כיון דלא כתיב כלם בפירוש דהוה אמינא כמו שנותרו כלב ויהושע נותרו אחרים והיינו משום דלא כתיב כי אמר יי' מות ימותו כולם דאי הוה כתיב כולם לא הוה צריך למכתב ולא נותר מהם איש כו' ואי משום כלב ויהושע לא הוה צריך דהא כתיב בפר' שלח אם אתם תבואו אל הארץ וכו' כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון ואע"ג דהתם נמי כתי' במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם וכו' והוה ליה כמאן דכתיב גבי קרא דכי אמר ה' להם מות ימותו במדבר וכו' וכאלו כתיב הכא נמי ימותו כולם כיון דכתיב לעיל לכל פקודיכם וכו' אפ"ה הוא אמינא דכיון דכתיב בסיפיה דהאי קרא לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה אשר הלינותם עלי לא קאי לכל אלא אהני דהלינו ויפלו כולם אבל אי אשתארו מנהון דלא הלינו לא הוה בכלל הגזרה וא"כ הוה ליה כמא' דלא כתיב כל ולזה אצטריך למכתב ולא נותר מהם איש דכולהו דהוו בכלל פקודי ישראל מבן עשרים שנה ומעלה ימותו אע"ג דלא הלינו כלם אלא רובם משמע מיהא דהיכא דכתיב כל ליכא שיור והכא נמי אמרו כל אנשי הספינה והא דכתיב גבי אהוד כל שמן וכל איש חיל ולא נמלט איש לא איצטריך ולא נמלט איש אלא אמאי דכתיב העשרה אלפים איש כל שמן וכו' לא נמלט איש מאותם שהיו בעשרה אלפים איש ומכללם היו כל שמן וכל איש חיל דכלם הוו כדכתיב כל וכל ולא נמלט איש מאותם שהיו בי' אלפי' וכן גבי דוד ויכם מהנשף ועד הערב למחרתם ולא נמלט מהם איש כי אם ד' מאות כו' דהוצרך לכתוב ולא נמלט מהם איש משום דכתיב ויכם ולא כתיב ויכה את כולם ואי משום דכתיב כי אם ד' מאות איש נער אשר רכבו על הגמלים וכו' אותם דנסו לא הוו בכלל ויכם דוד מהנשף וכו' דלא קאי ויכם אלא אאותם שנותרו שם ומשום דלא כתי' כלם הוצרך לכתוב ולא נמלט דהא דקצת מאותם שלא נסו נמי נמלטו הא קמן דהיכא דליכא כל איפשר דלא הוו כלם ואצטריך לפרש ולמכתב דליכא שיור דכלם הוו אע"ג דלא כתיב בהדי אבל היכא דכתי' כל לא בעי קרא למכת' דהוו כולם והא דאמרינן בעלמא דגוי כולו רובו ככולו היינו לענין חשיבות דרוב חשיב בכל דאזלי' בתר רובא מדאורייתא כדכתיב אחרי רבים להטות ולענין שמיעה שמת כבר כתב הרמב"ם ז"ל והפוסקים ז"ל שמשיאין ע"פ השמיע' אפי' מעבד ונראה לי דשמיעה זו שמשיאין עליה את האשה היא שמיעה עומדת ואינה פוסקת יותר מקלא דלא פסיק דקלא דלא פסיק הויא קול בעלמ' דלא ידעי' ממי יצא אבל שמיע' היא ששמע מפלו' הראשון שאותו פלוני הראשון אמר שזה פלו' דמסתמא ידע בודאי שמת וזה שהעי' שמע ממנו שמת ונשארה אותה השמיעה בחזקתה ולא פסקה שלא היה שום אדם שכחש באותה השמיעה אבל שמיעה אחרת ששומעים לפעמים שמת פלו' היה קרוב למות ולא מת אעפ"י ששמעו קודם שמת כיון שאח"כ נתנו אי זו אמתלא לשמיעה אעפ"י שגם לא נתבררה לא סמכי' אשמיעה ראשונ' אבל כשלא נפסקה כלל השמועה הראשונה שהעידו ששמע מפלו' שמת, פלו' זה הראשונה שאמר שמת אם לא ידע בודאי שמת לא היה אומרו ולהכי השומע ממנו ומעיד ששמע שמת פלו' הויא שמיעה ומשיאין על פיו כדאמרן והיינו דאמרינן בעלמא מית חברך אישר ומי ששמע מא' דמית פלו' והעיד בב"ד ששמע מפלו' שמת פלו' כיון דאמר דמית חברך איש' מי ששמע ממנו נמי אישר ובמתני' פר' האשה בתרא נמי תנן אפי שמע מן הנשים או' מת איש פלו' והרמב"ם ז"ל כתב כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלו' אפי' שמע מהאשה ששמעה מעבד וכו' דמשמע שהעד שאמר שמעתי הוא שאמר ששמע מפי פלו' שאמר שמת אבל שמיעה בעלמא שאמ' א' שמעתי שמת פלו' ואינו יודע ממי ששמע אלא כך קול בעלמא לא סמכי' עלה ושריא אתתא דא לאינסובי לגבר אם יתברר שהיו בו כל הסימנים הנז' בשאלה נאם המבי"ט: שאלה עט ראובן יחיד מיחידי קהלה אחת שהיה פורע כאחד מיחידי הקהל בעולי המלכו' כגון פרחי' ושולטנין ואזפ' וקורקצי ופקשימיט שהם עולי המלך הנשלכי' על הקהל דרך כלל לבלתי השגיחם על הפרטים ואחר זמן מת ראובן הנז' וחיי למר ולכל ישראל שבק ושבק יתומי' אחריו מהם גדולים מהם קטנים והיו פורעים היתומים הנז' די שנה בשנה כל שנוגע לחלקם עד שמאסו לשאת העול הנז' ונתפשרו עם טובי הקהל ומנהיגיהם בסך ד' אלפים לבנים העוברים בתוגרמה וקבלו הקהל מהאחים הנז' ופטרום מכל עולי המלכות הנזכרים וכתבו וחתמו להם שם שטר על ההודאה ומסרו בידם להיות לראייה ולזכות בידם וזה לשונו בחמישי בשבת שמנה ימים לחדש שבט שנת השי"א לבריאת עולם נתפשרו הקהל הקדוש קהל פלו' עם הבחור יצ"ו בכ"ר פלו' נ"ע ונתפייסו ברצון נפשם ובנפש חפצה בלי שום אונס כלל וקבלו ממנו ארבעה אלפים לבנים ועל ידי זה פטרו אותו ואת כל אחיו מכל עולי המלכות ר"ל מפרחי' ושלגין ואזפיריש וקרקיצים ופקשימיט וכל עולי המלכות הנשלכי' על ערך הפרחי' בכלל באופן שלא יקחו משום אחד מהם ר"ל מכל יתומים כ"ר פלו' אפי' פרוטה ולקיום כל הכתוב לעיל קימו וקבלו עליהם ועל זרעם כל הקהל יצ"ו בקנס נח"ש שלא יורשה שום א' מהם לערער על הדבר כל ימי עולם ושלא יבקשו כלום לא מהיתומים ולא מר' פלוני יצ"ו שהיה פורע בעדה כל השלכותיהם עד היום הזה וכדי להיות לראי' ולזכות ליתומים הנז' ולר' פלו' הנזכר כתבנו זה אנחנו חותמי מטה ברשות כל הקהל יצ"ו ובהסכמתם ובשליחותם ועל ידי חתימתנו זאת הרי הוא כאלו חתמו כל הקהל יצ"ו והכל שריר ובריר וקים עד כאן לשון השטר ועתה בניהם אשר קמו אחריהם וקצת מהחתומים מערערים על השטר הנז' באומרם שלא נזכר בו קנין ורוצים לכוף האחים הנז' לפרוע כיוצא בהם יורנו המורה צדק היש ממש בטענתם או אי זה צד הסותר הפיוס הנז' כי מאזנ' משפט בידו לסקל נתיבה מעוותה ולהסיר מכשול מביניהם לבלתי יכשלו כי אתך ילין משפט ואשר תברך מברך ושכרו כפולה ומכופלת מן השמים: תשובה הרא"ש ז"ל כתב בתשובה כלל ו' שבכל דבר שהקהל או טובי העיר נתנו מדעת הקהל ומסכימים בו אין צריך קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובים וכמסורים דמו ע"כ: והרי כתוב כאן קיימו וקבלו עליהם כו' כל הקהל יצ"ו בקנס נח"ש ושחתמו ברשות כל הקהל והסכמת' ובשליחותם וכו' וא"כ אין שום עיקר' בטענה הטוענים שלא היה כתוב קנין בשטר זה כי אפי' בלא כתיבה ג"כ היו קיימי' דברי הסכמת המסכימי' ברצון ורשות כל הקהל כמו שכתוב בתשובה כי אין צריך לא קנין ולא שטר אלא דבריהם ככתובים וכמסורים דמו וכ"ש שכתבו שטר על הסכמת' כי בכתיבת שטר באי זה חוב שיהיה משעבד את הקרקעות בלא קנין משו' דקלא אית ליה ואינו כמלוה על פה והכא נמי כיון שכתבו שטר על זה נשתעבדו כל הקהל כל מה שכתוב בו ובתשובת הרא"ש ז"ל לא היה בו קנין ולא שטר ואפי' הכי כתב שדבריה' קיימי': עוד אנ' אומר כי נראה מתוכן השאלה כי אלו הקמי' לערער על היתומים טענתם היא כי אחר ט"ו שנה כבר כלו הד' אלפי' לבנים אשר נתנו היתומים לקהל יצ"ו על כל מיני מסים הכתובים למעלה ושהם חייבי' עתה לפרוע עמהם כי אינם מרוצים במחילתם שמחלו להם על אותם הד' אלפי' כל מה שיעלה להם מכל מיני מסים כל ימי עולם כל ימי חיי היתומים וזו אינה טענה שאם היה עולה ליתומי' בכל ימי חייהם יותר מאלו הד' אלפים לבנים נתפשר' ונתפייסו כל הקהל אז על הסך הנז' מפני שהיו אז צריכים למעות ואולי כי נהנו אז לפי צרכם באותם המעות כאלו סיו ח' אלפים כי היו צריכים אולי לקחתם ברבי' או באופן אחר ונר' להם שהיה תועלת לקהל בכדי מה שיעלה לאלו היתומי' בכפלים מאלו השנים שעברו ואפי' לא היה להם תועלת באלו הד' אלפים כי אם בהם בעצמם והיו יודעים שאם לא יקחום יגיע להם יותר ויותר בכל השנים עכ"ז נתפייסו לקחתם לפי צרכם והוי כמי שמוכר חפציו או ביתו בחצי מה ששוה כדי למלאת חסרונו לעת צרכו שהמכר קיי' כי אולי היה צורך הקהל אז רב ועם זה גדרו פרצה הקהל או מה שהיו צריכים אז ועסקיהם ופשרתם קיימת כי איפשר היה ג"כ כי ח"ו יעדרו היתומים קודם זה הזמן או היו הולכים להם מן העיר קודם הזמן ולא היו חייבים לפרוע שום דבר והיו הד' אלפים שנתנו יותר ויותר מכדי מה שהיה מגיע להם באופן שכל כך היו יכולים להרויח הקהל באלו הד' אלפים אם היו הולכים להם היתומים מן העיר כמו שמרויחי' היתומי' בזמן