מבי"ט חלק ב מד

וכ"ש בעזרה דאע"ג דמצטרף שם עם הצבור ולענו' קדיש וקדושה דאין מחיצה של ברזל מפסק בין ישראל לאביהם שבשמים אפילו הכי לא נדר הוא שלא להצטרף בתפלה עם שמעון אלא שלא יתפלל במקום ששמעון מתפלל והרי הוא במקום אחר ולא גזרינן דלמא יכנס לב"ה דהא אמרינן בנודר מן הבית דמן האגף ולחוץ מותר ולא גזרינן שמא ישכח ויכנס לפנים דאע"ג דאמרי' בנזי' סחור סחו' לכרמא לא תקרב היינו משום תאות ענבים שיבוא לאוכלם אבל הכא שידע שאינו יכול ליכנס לבית לא גזרינן וה"נ יודע שאינו יכול להתפלל עם שמעון בבית הכנסת ולא יכנס להתפלל כ"ש שיכול הוא ליכנס במקום ששמעון מתפלל אלא שלא יתפלל שם: והבנת לשון שאמר אם אומר תפלה במקום ששמעון יאמר נראה שהוא במקום טהור קבוע לשמעון שמתפלל באותו בית הכנסת בקבע ויוכל להתפלל בבית הכנסת אחר שאינו קבוע לשמעון בו אע"פ ששמעון מתפלל אז באותו בית הכנסת כיון שאינו אלא דרך עראי וכ"ש באיזו בית שמתפללים בו דרך עראי עם החתן או עם האבל דאע"ג שאמר במקום ששמעון יאמר תפלה אין הכוונה אלא במקום שהוא קבוע לו שיכול ליזהר מלהתפל' שם ולא יצטר' בכל עת שיתפלל במקום שיתפלל לחפש ולראות אם שמעון מתפלל שם כדא' גבי מי שנדר לישא אשה או לקנות בית וגבי אשה שנדרה לינשא לכל מי שיתבע אותה דלא נתכוונה אלא לכל מי שיתבע אותה מן ההגונים לה וכתב הרמב"ם ספ"ח דנדרים וכו' כל כיוצא בזה דמשמע דהולכים אחר הכוונה דמה שבטא בשפתיו אינו נגד כוונה זו ובנדון זה איכא טעמא אחרינא אע"פ שלא נתבאר בשאל' והוא כי ראובן זה נדר בנזירות שמשון לסבה שנתקוטט עם שמעון ויצא מבית הכנסת שהיה מתפלל בו שמעון וקבל נזירות שמשון שלא להתפלל במקום שהיה הוא מתפלל דהיינו באותו בית הכנסת שהוא קבוע להתפלל בו שמעון והוי כמי שנצטער מללבוש בגדי צמר ונדר שלא יעלה עליו צמר לעולם שמותר לטעון בגדי צמר ולהתכסות בגיזי צמר שלא נתכוון אלא ללבוש בגדי צמר והכא נמי לא נדר אלא מפני שהיה לו כעס עם שמעון ויצא מבית הכנסת שלו ינדר שלא להתפלל במקום שיתפלל והיינו בב"ה שיתפלל הוא בקבע כדא': וא"כ נראה דאין יכול להתפלל בבית הכנסת שמתפלל שמעון בקבע ששמעון אינו שם בב"ה שהרי נדר שלא להתפלל במקום ששמעון בו ובמקום הקבוע לשמעון להתפלל הוא שנדר ואסר עליו בנזירות דמשמע ואפי' שהוא לא יהיה שם באותה תפלה כיון שהמקו' הוא קבוע לו להתפלל כדאמר ואפ"ה יכול ליכנס לב"ה כשמתפללי' אפילו ששמעון הוא מתפלל שם והוא אינו מברכו שהתפלל כבר או יצא ויתפלל ויוכל ג"כ להתפלל עמהם מן הברכות של שחר עד יוצר וכן תחנונים מאשרי וסדר קדושה עד הסוף דלשון תפלה בלשון חכמים אינו אלא תפלת עמידה שהם י"ח ברכות ואפ"ה בנדרים משמעות תפלה בלשון בני אדם הוא ברכות ק"ש וק"ש ועמידה ואזלי' בתר לשון בני אדם בנדרי' כדאמר בנדרים וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ט הזהר בעיקר הגדול בנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן וכו' וכיון שזה אמר שי דישירי תפלה משמעות תפלה בלשון בני אדם הוא ק"ש וברכותיה וי"ח ברכות של עמיד' שבזה יצא ידי חובת מצות ק"ש ותפלה י"ח ולזה קורין בני אדם תפלה בכל מקום ואני מתפשט בטעם זה להתיר לנודר זה שיוכל להתפלל תפלת מנחה וערבית באותו בית הכנסת עם שמעון כי תפלה בלשון בני אדם אין משמעותה אלא תפלת שחרית וזה אמר שידישירי תפלה אין לוגאר קי שמעון דישירי ולשון בני אדם אינם קורים למנחה וערבי' תפלה ולפעמים אומרי' תפלת מנחה תפלת ערבית ואינם אומרים תפלה סתם אלא לתפלת שחרית כשרוצים ללכת לתפלת שחרית אומרים נלך לתפלה סתם ולמנחה וערבית אין אומרים נלך לתפלה אלא נלך למנחה או לערבית וכשמזכירים בהם תפלה הוא בשם לווי תפלת מנחה תפלת ערבית והוי כנודר מן הדבש דמותר בדבש תמרים שיש לה שם לווי ובנדון דינן אמר בלשון לעז שי דישירי תפלה במקום קי שמעון דישירי ואין משמעות לשון זה אלא על תפלת שחרית ואפי' שזה שנדר ואמר שי דישירי תפלה לא נתכוון אז על תפלת שחרית בלבד אפ"ה אזלי' בתר לשון בני אדם שאינם קורים תפלה אלא לתפלת שחרית כדאמר במי שנדר מן הדבש דמותר בדבש תמרים ומן השמן דמותר בשמן שומשמין ומן החומץ דמותר בחומץ סתוויות ולירק דמותר בירקות שבה מפני שיש להם שם לווי ואפילו שהנודר לא כיון כשאמר דבש או שמן או חומץ או ירק לאלו לבד אלא סתם נדר והיה חושב שהכל בכלל אפ"ה לא נאסר אלא במה שמשמע בלשון כל בני אדם והכא נמי כל בני אדם בלשון לעז כשאומר תפלה סתם הוא על תפלת שחרית ואינם מזכירים תפלה במנחה וערבית אלא בשם לווי מנחה או ערבית וכחה דהתירא עדיף נאם המבי"ט: שאלה עו ראובן שעשה שותפות עם ג' אחים בתורת עסקא והניח ראובן משלו לקרן בכיס השותפות ג' מאות פרחי' והאחי' שלשתם הניחו מאה בלבד והיו ביד האחים כל ד' מאות פרחים קרן השותפות להתעסק בהם על שם השותפות והתנו ביניהם שכשיבואו לידי חילוק יקח ראובן בתחלה ממעו' השותפות במעות בעין מאתי' פרחים ושאר דמי השותפות קרן וריוח יחלקו ביניהם לחצאין החצי לראובן והחצי לאחים והלך אחד מן האחים עם קצת סחורה ממעות השותפות שבידו וביד אחיו למדינת הים ונשא שם אשה והניח קצת מהמעות שהוליך עמו שמה במקום שהלך ביד שמעון שיקנה לו מהם סחורו'. וישלחם לו וגם ראובן הלך שמה עם סחורות ארחות משלו שאינם מהשותפות והניח גם הוא ביד שמעון מעות משלו שיקנה לו ג"כ סחורות וישלחם לו ובאו ראובן וא' מהאחים שניהם למקומם עם האשה שנשא שמה א' מהאחים הנז' ואחר זמן מועט לחזרתם נפטר בעל האשה ואחרי פטירתו הגיעו קצת סחורות משמעון לראובן ולבעל האשה וכתב לה' שיקבל אותם הסחורות לחשבון המעות שהניחו שניה' בידו ואחרי כן ישלח להם השאר ומיד בואם לקח ראובן חציים כי הם מנכסיו שהני' ביד שמעון והחצי האח' רוצה ג"כ לקחת' באומרו שהם ממעות השותפות שהניח בעל האשה ביד שמעון ולו משפט הגאולה לקחת' מצד התנאי הנז' שהתנ' עם ג' האחים השותפי' והאשה מערער' עליו על החצי הבא בשם בעלה לקחתו לה מצד כתובתה יורנו מורינו הדין עם מי לקחת חצי נכסים אלו ששלח שמעון האשה או ראובן ושכרו כפול מהשמים: תשובה הדין עם ראובן לקחת ג"כ חצי הנכסי' ששלח שמעון הבאים בשם בעל האשה אם יתברר שאלו המעות שהניח בעל האשה שמה ביד שמעון הם ממעות השותפות שהוליך עמו בלכתו שמה ואין לאשה שום שעבוד עליהם לכתובתה דהלכתא כרבא פרק המקבל להכי קארו ליה עסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו וכתב הרי"ף ז"ל ולכך אי איכא סהדי דהני מטלטלין מחמת ההיא עסקא נינהו שקל להו בלא שבועה ואפילו מיתמי ואי איכא עליה דמיתנא כתובה או ש"ח לית ליה מהני מטלטלי דעסקא ולא מידי אלא שקיל ליה מריהו לחודי' וכו' וא"כ כיון שהוא ידוע בנדון דידן שזה בעל האשה שהלך שם הוליך ממעות העסקא שבידו ולא הביא את כולם הוא ידוע כי מה שנשאר שם הוא ממעות העסקא ואין לאשה לכתובתה שום זכות בהם ועוד כיון שזאת האשה נשאת שמה לזה האח אחר שקבל העסקא א"כ אפילו היה ש"ח ולא עסקא הוא קודם לגבות כי זמנו קודם לזמן הכתובה וא"כ אפילו לא היה ידוע כי מעות אלו שהניח בעלה ביד שמעון היו של מעות עסקא כי אם מנכסיו עכ"ז הוא קודם לגבות כיון ששטרו קודם לשטר כתובתה ועוד אפילו היתה נשא' קודם החוב כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שיכול אדם לפרו' חובותיו ממעות שקבל מנדונית אשתו ואינה יכולה לעכב עליו בחייו אפילו היה ידוע שהיו מעות אלו ממעות שהכניסה בנדונייא עמו ובנדון דידן הוא ברור שהם ממעות העסקא ואפילו היו שלו הוא קודם כמו שכתבתי נאם המבי"ט: שאלה עז כאח לי החכם ה"ר יצחק יצ"ו ראיתי שאלתך על אשה שהית' מפסד' מלבושי' ותכשיטי' ומאבד' אות' ובעלה היה מונע ממנה שלא יהיו תחת רשות' ואח"כ נתפשרו האיש ואשתו שיהיו תחת ידה לאחריות' ושמו אות' כפי השומת שנישומו בזמן הנישואין וכתבו שטר בפני ב"ד כי מהיום ההוא יהיו אות' החפצים ברשותה ובאחריות' אם יאבדו על השומא הראשונה ואבדו קצתם ואח"כ באו לידי גירושין ופרע לה שאר כתוב' וכל החפצי' שהיו כתובים באחריותה חסרו אות' מסך הכתוב' בשומא הראשונה כמו שהי' כתוב ביניהם בפני ב"ד וגם החפצים שנתן לה עתה לתשלום כתובתה אותם שהיו מחפצי' שהביא בנדוני' שמו אותם לה כפי השומ' הראשונה ואחר שגרשה כמה ימים חזרה לערער על גביי' כתובתה ואמרה כי שמו החפצי' שנמצאו בעין בשומא הראשונה בין מאות' שהיו לאחריות' בין האחרים שהיו לאחריות בעלה ואינה רוצה לקבלם כי אם בשוויה בשעת הגביי' כי אות' שנאבדו כבר קבלת' בשומא הראשונה אבל אלו שגובה עתה לא ישומו אותם אלא כפי מה ששוי': ואני משיב כהלכה כי כבר ראית בהרמב"ם ז"ל פכ"ב מהלכות אישות שכתב על ענין זה הורו הגאונים כו' שאם היו עושים מעין מלאכת' נוטלת כליה כמו שהן וכו' והרי"ף ז"ל חלק על זה וכת' שהו' חייב לפרוע בשומא הראשונה ולא ישומו כלים אלו אפי' עושים מעין מלאכתם כי אם כפי מה שהם שוים עתה וישלי' לה כל מה שהיו נישומי' קוד' אלא שכתב דאע"ג דדינא דגמר' הכי לא מחייב' לבע' השתא בכחיש' ובפחית' דמים דכיון דלא נהיגי עלמא הכי כל מאן דמקבל וכו' אדעתא דמנהגא מקבל הלכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא וכמו שהבי' בעל מ"מ שם: ובאלו הארצו' נוהגו' כהרמב"ם ז"ל שהוא מארי' דאתר' וכן נהגתי אני פה צפת בפרעון כל כתובו' אשה שקצת מחברי היו חלוקי' עלי לומ' כי זה המנהג הוא למוסתערבי' שהם כותבי' בכתובה עצמה כל חפץ וחפץ כמו ששמו אותו אבל הספרדי' שאינם כותבים כן לא ואני כתבתי זה כמה שני' הכרח כי גם לנו שאנו נמשכי' בתנאי הכתובה שלנו הנהוגים בין המוסתערבים גם בזה אנו נמשכי' אחריהם וגם אנחנו כותבי' בפנקס שומת כל חפץ וחפץ ומוציאי' אותו לעת גיבוי הכתובה ואפילו לדעת הרי"ף ז"ל כתבתי אז כי אעפ"י שיתחייב לשלם פחיתת החפץ אפי' שהוא עושה מעין מלאכתו דוקא מה שפיח' אבל מה שעלו בשומא בשעת הנישואין יותר מכדי שוויין אינו חייב לשלם ד"מ שמו חפץ א' בעשרה פרחים ולא היה שוה כי אם ח' אלא שהעלו אותו כפי המנהג ועתה בשע' גבוי הכתובה איננו שוה אלא ה' יפרע ג' שהוא פחיתת החפץ ממה שהיה שוה לא ממה ששמו אותו בשעת הנישואין ואינו מועיל השומא של נישואין אלא כשכלה מכל וכל ואינו ראוי להשתמש בו מעין מלאכתו כלל אז יפרע כל מה שהעלו אותו בשעת נישואין ועתה בנדון זה ששאלת לפי מה שאני דנתי בכל השנים יפה דנו להחזיר לה כליה בשומא הראשונה ולפי מה שדנים פה אחרים לפעמים כמו שהוא הדין להרי"ף