מבי"ט חלק ב מא

הרמב"ם ז"ל בתחלת פ"ו דזכיה ודינן בטלות לאלתר ושטר הברחה מייתי בתר הכי דלא בטילי אלא לזמן לכשתתגרש או ימות בעלה ואינו וי שטר הברחה אלא לגבי מקבל שלא יזכה בו לעולם אלא עד שיסתלק מעל הנותן מי שהוא נשמר ממנו שלא יזכה בו ואז המתנה מוברחת מן המקבל כמו האשה שנתנה כדי שלא יזכה בעלה ולגבי בעלה קרוי הברחה שפיר שהמתנה ההיא מועלת והיא מוברחת ממנו לעולם וא"כ לא יצדק בנ"ד הברחה שאם היו כאן דין שטר הברחה היה מועיל והיה מוברח ממי שהבריחו אותו והיינו ב"ח של בעל שגירש אשתו ולא הזכיר הרא"ש ז"ל לשון הברחה שם בנדון שלו שכוונת הנותן לא היה שתהיה המתנה קיימת כלל דאומד דעתא הוא שאין אדם נותן ממונו ויחזור בפתחי' אלא להברחה מכל וכל מן הב"ח הוא שעשה שהרי היה מוחזק בכל נכסיו ונושא ונותן בהם ולא נתנם כלל אלא בשטר שהיה מדמה לב"ח שכל נכסיו נתן במתנה ובנ"ד אינו כן שהרי האשה שנתגרשה מבעלה וגבתה כתובתה היא מוחזקת בבתים שגבתה ואין לבעלה שום זכות בהן וא"כ לא דמי כלל למה שכתב הרא"ש ז"ל שאין כאן אותה אומדנא כלל כי אפי' שנדע בפי' שהוא יותר מאומדנא שגירש אשתו כדי שלא יגבה הב"ח חובו גביותה הויא גביה שפיר דאפי' לא היתה גובה עתה שלא היה מגרשה והיה גובה הב"ח הבתי' לכשימות הוא תטרוף היא שהיא מוקדמת לב"ח בכתובתה אם היה שטר מקדי' בידה דאי אתינן משום אומדנא דהברחה אפי' בשטר כתובתה מקויי' בידה איכא האי אומדנא אלא קושטא דמילתא דבמגרש אשתו ויש עליו חוב או שמכר נכסיו קודם שגירש אשתו קודמת בכתובתה לטרוף וכ"ש כשגבתה כבר כדא' בהדיא בגמרא פרק גט פשוט דלוקח דידע דכל חד אית עליה כתובה אמאי זבן איהו דאפסיד אנפשיה וא"כ האי טעמא דאומדנ' והברחה ליתא כאן כלל ואין כאן אלא טענת קיום ב"ד של כתובה שהוא רחוק יותר משני שיטין ואפ"ה מהני להעמיד גבייתה בידה דאם הקיום פסול הכתובה כשרה כמו שכתב רבינו ירוחם השטר כשר אעפ"י שקיום פסול וכן בח"מ סימן מ"ו ובמ"מ פכ"ה וא"כ ליכא בכתובה זה זיוף כלל כמו שמראים בשאלה וכמו שכתבתי בפסק שכתבתי בזה עוד כתב טעם אחר שהדין עם הב"ח שאין לה חזקה עם טענה כי טענת גביית הכתובה אינה טענה מצד ההברחה וכבר נתבטל טענת ההברחה כמו שכתבתי למעלה וג"כ לא שייכא הכא חזקה בטענת או בלי טענת כי החזקה צריכה למי שנאבד שטר הקניה וכאן יש לה שטר גביה. עוד האריך כ"ת בספיקות הנופלות על ההברחה והאומדנא וחזרת וקיימת ההברחה והאומדנא ומבלי אלו הספיקות נדחו ההברחה והאומדנא כמו שמבואר למעלה כי על הספיקות יש ספיקות וגמגומים כמו שנראה מלשונם אלא שאין להאריך: ומה שכתב כ"ת על מ"מ דסבר דלאו בפירש אתמר דסבר הרמב"ם ז"ל דמלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת והנרא' דלא מיירי אלא במלוה בשטר מדכתב בין מהלקוחות דודאי לא מיירי אלא בשטר דאינו טורף מן הלקוחות אלא בשטר זהו הדרוש כי מ"מ סובר שטורף ג"כ בחוב ע"פ וכמו שסובר הרשב"א ז"ל בפירש וכן רבי' האי ז"ל בתשובה וכיון שסתם הרמב"ם ז"ל ולא חילק נראה שסובר כדבריה' עוד כתב כ"ת ולו הונח שסובר כך אינה מלוה ע"פ דאין כאן עדים על סך כתובתה וכולי וזה בנוי על קו תהו אשר כתבו בשאלה כי הכתיבה היתה מזויפת ואינו כי כתבו עדי הקיום נוסח הכתובה והסכום שלה ונעשה קיום פה על כתיבת ידם וגם כי אינו מועיל לקיום ב"ד מפני שהרחיקוהו מן הכתב עכ"ז אנחנו לוקחים ראיה מן העדים על סכי כתובתה כי ניכרו חתימת העדים והשטר של הכתובה כשר כמו שהבאת בשם רבינו ירוחם ז"ל כ"ש בהודאת בעל דבר וכמו שכתבתי בפסק שלי: עוד כתב כ"ת וא"ת נבדוק בכתובות קרובותיה סכום הכתובה ותגבה כמלוה על פה קודמת למלוה בשטר מאוחר כזה דסבר שתקדי' האי אומדנא דכתובות קרובות לשטר מאוחר ואני אומר דכיון דגובה מיתומים באומדנא דכתובות של קרובות אין להחליט דליכא מאן דסבר שתקדום למלוה מאוחרת דלמא תגרע ממלוה ע"פ למאן דסבר דקודמת דאם באומדנא זו סגי למגבי מאי דהוה ס"ד דלא תגבה כלל כיון שאין בידה כתובה למה יועיל להיות קודם למאן דסבר דמלוה ע"פ קדומה קודמת ואפילו למאן דסבר שאינה קודמת איפשר דחשבי' להאי סך כתוב' כמו אם היתה באה לפנינו לגבות כתובתה בשטר כתובה שבידה כיון שהיה בידוע שהיה לה כתובה ונאבדה והוא ידוע שנשאת קודם שלוה מן הב"ח וכ"ש הכא שלא נאבדה שהטופס ממנה שלחו משלוניקי ולא שלחו הכתובה עצמה משום אונסא דאורחא והיא גנוזה שם ביד מי שהפקידה בידו אבי האשה ואמה ומרוב השנים יותר ממ' אין האשה זוכרת ביד מי היא ונניח שנאבדה כתב הרמב"ם ז"ל פכ"ג אבד שטר שכתבת לי עתה אבד או נשרף אין כותבין לו שטר שני שמא פרעו או מחלה וכו' משמע שאם הוא ידוע שלא נפרע ולא נמחל כי נ"ד כותבין לו שטר שני וב"פ הגוזל גבי שורף שטר של חברו אמרינן אי איכא סהדי דחתימו עלה דידעי מאי הוה כתיב ביה בשטרא נכתוב ליה שטרא אחרינא והכא בנ"ד איכא עדי הטופס שהם ניכרים ואנחנו ב"ד יודעי' מה כתוב בה אפילו היתה הכתובה נשרפת או נאבדת ובנ"ד אינה נשרפת ולא נאבדת אלא שאין ידוע מקומה איה והאל י"ת יאיר עינינו שלא נשגה בדיני תורתו נאם המבי"ט: שאלה עא מארץ רחוקה באו אלי פסקי חכמים שלמים מורי' הוראות בישראל על ענין נ"מ אם חייב הבעל לשלם עליהם מס כיון שהוא אוכל פירותיהם או אינו חייב כיון הקרן שלו ושהם ישמרם צורם כתבו והורו בארצות' שאינו חייב וגם אני מסכים עמהם לענין הדין ולהם שומעים שאמרו כהלכ' וגם בראיותיהם פתח פתוח מצאתי לחדש איזו א שלא הביאו הם כדי לחזק בדק איזו ראיה שהביאו שאינה מספקת לדעתי למה שעליו הראי' ראשונה כתב החכם הה"ר משה אלמושנינו שהיה ראשון בהוראה זו שאינו חייב דאין לו בהם רק אכילת פירות שאפי' באחריותן אינו חייב וכתב דגרע טפי מפקדון אשר הפקד אתו והריוח לעצמו דפקדון אשר פשע בו ונאבד בפשיעה חייב אמנם נ"מ אפי' פשע בהם ונאבדו פטור משו' דהוי פשיעה בבעלי' ויש תימא בדבר זה כי בפקדון אין בו כח לא לעצמו ולא לבעלים ואם הוא עבר ונשא ונתן בו יש ריוח לבעלים והאחריות עליו ואם היה לו רשות מבעליו להשתמש בו ושיהיה הריווח לעצמו פשיטא שחיי' ביותר בפשיעה דבלא רווח נמי חייב בפשיעה בפקדון ובנ"מ מה שפטור בפשיעה משום דהוי כשלו ודמי לפשיעה בבעלים אע"ג שאין אשתו משמרתו ואין הפיטור מהאחריו' שום טעם לפוטרם מן המס אדרבה נראה שהם כשלו ולמי יפרע מה שנאבד והרי אינו חייב לפרוע לאשתו הקרן של נ"מ שהוא בידו כל זמן שהיא בחיים והחכם נר"ו עצמו כתב אח"כ על מי שיש בידו של אחרים אהובו או קרובו שהדבר ידוע שלא יכריחוהו דהוו כנכסיו ממש וחייב במס ואם כן נ"מ אלו הם כמוהם לפי טעם זה דאף שתכריחהו הוא אינו חייב מן הדין לפרוע לה אלא הוא אוכל פירות כל ימי חייה גם אחר כך כתב כי להיות שנ"מ אינו חייב באחריותם לפי שאינם שלו דאין לו בקרן כו' על כן אינו ראוי שיפרע מהם מס ע"כ ואדרבה מפני שהם כשלו בחייה הוא שאינו חייב באחריותם גם החכם הה"ר שמואל מדינ' בכתב אמת שלו הוסיף להביא ראיות דממה שכתב מהר"ר איסרלן שכתב האש"רי דכל מלוה הבאה ברבית כשמביאה לידי פרעון חשיבא כמציל מידם נהגו שלא לתת מס מן הרבית ואפי' מכל מלוה של רבית היתה הסברא נותנת שלא יפרע מס דספק אתי ספק לא אתי דכל כוונות הגוים להפקיע הכל ומה שכתב שם דבאותו זמן דרוב המחיה הוא ברבית ממה יותן מס וכו' וכתב הוא הרי אתה רואה דאי לאו האי טעמא היינו אומרים דגם מן המלוה בעצמה לא היה הדין נותן לתת מס מטעמא דספק אתי וכו' על אחת כמה וכמה ממון שבעלים לא היה שלו שאין ליתן ממנו מס שהרי אין כאן טעם דממה נותן המס וכו' דנ"מ לא שכיחי כולי האי וכו' ואני אומר דבמלוה של רבית היתה הסברא נותנת שלא ליתן מס ממנו משום ספק אתי לידיה ספק לא אתי לידי' דכל כוונתם להפקיע הכל ואין בידו שום דבר מאותו המלוה לפרוע עליה מס וגם שיהיה משכון בידו הוא ירא שמא יוציאוהו מידו ואינו נהנה ממנו כמו שכתב דכל כוונתם להפקיע הכל אבל נ"מ שהם בידו וברשותו והוא אוכל פירותיהם ליכא ספק אתי וחזו דאתאי מיקרו והאי ממון רבית לא הוה דמי אלא למה שכתב שם שהיו לקצת עשירים חובות גדולים על שרים ועברו כמה שנים וכו' ולא היה איפשר לידע סופן והיה נראה להם חוץ מן הסברא שיתנו מס מהם ויוציאו הודאי על הספק וכו' מ"מ לא חשיב ממון אעפ"י שאם היו נותנים לו סך מעות לא היו מוכרים אותו ודמי לממון של רבית שהיתה הסברא נותנת שלא יתנו מס אם לא מטעמא רוב חיותם היה ספק כמו שכתב למעלה אבל נ"מ לא דמו להני כדא' ולא הבנתי מה שכתוב אח"כ וכתב שאני התם דממון מוריש אין לה כלום אבל בנ"מ הוא אוכל הפירות משום הא היה נראה ודאי שהפירות חייבים במס לא הקרן וכו' ועל מה שכתב שממה שנתחדש לו מבעל התרומות שאין ב"ח גובה חובו מפירות נ"מ שהדברים ק"ו שאין ליפרע מפירות נ"מ שום מס דאפי' ב"ח דשעבודא מן התורה גובה מהם כ"ש אלו וכתב שזה ברור לא יחלוק עליו אלא מי שאין לו מוח בקדקדו נראה לי שיש לחלק בין פירות לפירות דהאי דכתב בעל התרומות היינו שאינו גובה ב"ח מפירו' עצמ' של נ"מ משו' דבעי רווח ביתא וליכא וכמו שפי' רש"י ז"ל שיכניס הפירו' לביתו ויהא מזון הבית מצוי ויטיב לה אבל מי שהי' לו פירות נ"מ מרובים ומכר מהם או אפי' מעוטי' ומכרם וצרפם לממון הקרן שלו ויש לו משלו ריוח מזון בביתו למה לא יפר' לב"ח מכל מה שיש לו ואפי' אלו הפירו' שהרי נעשו לו קרן בכלל מעותיו ואפי' לא היה לו ממון אחר כבר נעשו קרן אצלו וגובה מהם כו' ופורע ג"כ מהם מס דליכא הכא טעמא דריוח ביתא כיון שאין הפירות בעין דאם הפירות בעין פשיטא דלא יפרע מהם מס' דאפי' היו פירותיו שקנה ממנו למזונות בני ביתו כמו חטה וזרעוני' ושאר דברים העומדים ליאכל בבית הרי הם כשאר מטלטלי הבית שמשתמשים בהם והם הולכים וכלים שאין פורעים עליהם מס וכמו שהוא מנהג בכל העולם שלא לפרוע מס על דברים אלו ואפ"ה מדברים אלו ב"ח גובה מהם אחר שיסדרו לב"ח ואני חלקתי בענין זה ות"ל יש לי מוח בקדקדי ונחזור עתה לענין הדין שנראה לי שהדין עמהם שלא לפרוע מס על קרן נ"מ דהוי כממון אחרים שהוא בידו להרויח בו שהשיב כ"ת שמן הדין אין נותנין כלום משל אחרים שכל דעדיפי נ"מ מנכסי אחרים שלא לפרוע מהם מס דממון אחרים על הסתם יכול לישא וליתן בהם בעת שירצה ונ"מ צריך ליקח מהם קרקע ויאכל פירותיו ממון אחרים גובה ממנו ב"ח הקודם שהם שלו ומלוה בעלמא ק"ו שחייב ולהוצאה ניתנה נ"מ אינו גובה שום ב"ח מהם ממון אחרים שבידו שנתנם ביד אחר אינו צריך הרשאה לגבותו מאחרים וממון הידוע שהיא של נ"מ צריך הרשאה מאשתו לגבותו ממון אחרים יכול להשתמש בהם כקרן