מבי"ט חלק ב מ

ואף אם הרא"ש חולק עליה' וכתב על זה הר"ש חכים במחילה אין פי' דברי הטור כן שאינו מדבר אלא בהזמנת העדים בשעת המעשה לראותו להעיד עליו אח"כ וזה פשט המדוקדק בדברי הרא"ש ורבי' ירוחם ונמוקי יוסף עכ"ל ב"י ולא ידעתי על מה שאל מחילה הר"ש ז"ל מהרב ז"ל דכתב שאין פי' דברי הטור כן שאין מדבר אלא בהעדאת העדים בשעת מעשה לראותו להעיד עליו אח"כ וזה פשוט וכו' ומי הכחיש לו זה שהרי הרב ז"ל הביא לשון הרי' ז"ל כלשונו ולא פי' בו שום דבר ועם הפי' הזה בדברי הר"י ז"ל הביא ראיה שאם זימן עדים בערבוביא שלא כיוון אלא לכשרים ממה שכתב מי שצוה להחרים וכו' שאם העידו כשרים ופסולים לא נתבטלו הכשרים כי גם שהכרזה זו היא אחר המעשה אפי' באו אח"כ להעיד ביחד ואמר שלא בטלו הפסולים את הכשרים וכן בתשובת הרב ז"ל ממקום שהובא לשון זה כתב יותר בארוכה כי לשון זה הוא בשעת מעשה שכתב שם ומה שכתבו כל הפוסקים הרא"ש ורבי' ירוחם זצ"ל ודאי שמדברים בשע' מעשה חוץ מבענין מצוה להחרים וכו' וכתב אח"כ ומה שכתב הרא"ש ורבי' ירוחם ז"ל ואם הזמין התובע עדים וכו' מתחלה הוא כותב מציאות הדין שמי שמיחד עדים כשרים בשעת מעשה אעפ"י שנתכוונו הפסולים להעיד לאו כל כמינייהו לפסול את הכשרים ואחר זה כתב הדין שמי שמצו' להחרים כו' אין כוונתו אלא לכשרים כן כתבנו למעלה דהמיח' לכשרים אין הכשרים נפסלים בעדות הפסולים כן מי שמצוה להחרים אין כוונתו אלא לכשרים וכו' ומכאן שאם הזמין אפילו בשעת מעשה בערבוביא שלא כיוון אלא לכשרים ובזה יובן לשון רבי' ירוחם כי מקודם כתב מציאות הדין שהמזמין את הכשרי' אין עדות הפסולים פוסלין אותם אח"כ כתב שאפילו הזמין בערבוביא לא היה דעתו אלא לכשרים דומה למצוה להחרים עכ"ל הרב ז"ל באות' תשובה הרי שידע הרב ז"ל שפי' דברי הר"י הם בשעת המעשה ועכ"ז מביא ראיה נכונה לדבריו ואיני תמה על הר"ש חכים ז"ל שחשב שנתעלם מעיני הרב ז"ל פי דברי הר"י ז"ל אלא מה שאני תמה הוא מבעל ספר ב"י תלמיד הרב ז"ל שהביא דברי הר"ש ז"ל על דבר הרב ז"ל כאלו היא קושיא גדול' שהוצרך לשאול מחילה עליה והניחה במונח פשוט ומדוקדו' ולא השיב עליה מה שראה כתוב בפי' באותה תשובה כמו שכתבתי למעלה כי הלשון שהביא הוא למעלה כתב מורי הרב הגדול וכו' הוא בזאת התשובה עצמם שהבאתי ועל כיוצא בזה נאמר יאמרו רבן דקרו שאלה סח ילמדנו רבי' בני ישיבה שנשבעו בש"ח על דעת המקום ועל דעת כל הנשבעים באמת וכלם על דעת כל אחד מהם ושלא להתיר השבועה כי אם מרצון כולם ואם אחד יעכב אין ההתרה כלום והוא שלא לקרא בחבר' חבר א' שיצא עליו קול והנה החבר ההוא שב בתשובה לעיני אלהים ואדם ועבר מן הזמן שנה אחת ועתה נחמו בני הישיבה על אשר הרעו ובקשו להם מתירים והתירו שבועתם ושני חברים לא התירו להם כי האחד איננו פה עמהם היום והאחר ישנו ומונע ומוחה בידם יורנו רבינו אם ההתרה כהוגן או לא: תשובה נ"ל דמה שנשבעו כולם על דעת כל א' אינו נקרא זה נדר ע"ד רבי' שלא יהיה לו התרה כי אם לדבר מצוה גדולה שאם היו נשבעים כל א' על דעת כלם היה נראה ע"ד רבים אבל לא אמרו אלא שנשבעו כולם על דעת כל א' ולא היתה אלא שבועה א' ולא הוזכר אלא כל א' ואין כאן דעת רבים כי אפי' שהיו אומר על דעת רבים יש לו התרה לדעת רבים מן הפוסקים עד שיפרש אותה ואפילו היתה שבועה זו ע"ד רבים יש מצוה בהתרתה אעפ"י שלא תהיה מצוה ידוע' לכל דיש מי שכתב שבכל מצוה דעלמא אמרו כן כמו שמוכיחין משמעתא דקיימו ולא קיימו במכות: גם על ענין מה שאמרו שלא להתיר שבועה כי אם ברצון כולם ואם א' יעכב אין ההתר' כלום צריך לדייק בלשון זה שאם התנה כך בשעת השבועה אין תנאי כלום כמו שכתב הריב"ש ז"ל סי' קנ"ב דכדברים בעלמא הן כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל וכו' ואם הבנת לשון זה הוא שכלל בשבועה שלא להתיר א' כמו שנראה שכתוב בשאלה שנשבעו בש"י וכו' וכלם על דעת כל א' ושלא להתיר השבועה, וכו' מדכת' ושלא להתיר נר' דקאי אשבועה שנשבעו כולם ע"ד כל א' וג"כ נשבעו שלא להתיר הוי כמו שנשבע על דבר א' ונשבע שבועה אחת שלא יקבל התרה שמתירין לו שבועה שניה ואח"כ מתירין שבועה ראשונה ולא תימא דוקא כשנשבע ב' שבועות זה אחר זה אבל כשכלל הכל השבועה א' אם ישאל על האחרונה הויא כמי שהותר מקצתו הותר כולו דלא אמרי' הותר מקצתו אלא כשהמקצ' הוא דומה לכל כמו שנשבע על ב' דברים שלא לדבר עם פ' ופלו' וניחם על הא' אבל הכא מה שאמר שלא להתיר היה דבר אחר שלא מעין זה שנשבע קודם וכיון שכללו בכלל השבועה הראשונה הויא בשבוע' אחרת וכמו שנר' ג"כ מאותה תשובה שכתב כיון שלא כלל בשבועתו שלא ישאל וכו' שאם כלל מתירין לו תחלה השניה וכו': שאלה ס"ט ראובן ואשתו שמכרו בית לבניהם בשטר בסך ידוע והודו איך נטלו וקבלו מהקונה הנז' הסך הנז' ובאותם המעות מכרו לקונה הבית הנז' בקנין גמור ובאחריות גמורה עליהם ובכל לשון של זכות ויפוי כח מכירת פרהסיא גלויה ומפורסמת לכל בכל חזוקי שטר בלי שום הברחה וטענה וקנוניא כלל וכו' והקונה שעבד הבית לאשתו בכתובתה בפני המוכר וייחדה אפותיקי לכתובתה ותמיד אחרי המכירה היו עומדים בבית הנז' המוכרים והקונים וכשם שכתבו עליהם שטר מכירה בדיני ישראל כמו כן כתבו שטרי גוים ועתה אחרי כמה שנים מפני קטטה שנפל בין המוכרים והקונה גם שהקונה הלך לארץ מרחקים מבקש המוכר תואנה ועלילות דברים לבטל המכירה ולהוציא הבית מחמת שעבוד האשה וטוען איך המכירה היתה דרך הברחה וקנונייא ועוד טוען שהוא לא קבל שום מעות מהקונה הנז' על הבתים הנז' ואם הודה בשטר המכירה שקבל דברים בעלמא ועוד טוען שבנו הקונה חייב לו סך מעות הם רב כדי שווי הבית והותר והאשה העלובה טוענ' שיש בידה שטרי יהודים ושטרי גוים איך מכרו הבית לבניהם בעלה ואיך קבלו המעות ובניהם שעבדה תחת ידה בשטר כתובה ויחדה אפותיקי והבית לבעלה ורוצה בפירות הבית: וכמו שכתוב בשטרי יהודים כך כתוב בשטרי גוים ואם בעלה חייב לאביו כפי דיבורו מלוה בשטר או בעל פה יתבע ממנו: ועל פי הטענות הללו ילמדנו רבינו הדין ואם האשה תזכה בדינה והטוען יצא והלך לערכאות הגוים שלא כדין ולא ציית דינא וילך לערכאות מהו עונשו וכן אם יתחזק בפני הגוים כפי דתם אשר לא כדת ישראל אם חייבים אנשי שם להחזיק משפט התורה ולהעיד כנגדו לפני ערכאותיהם בכל אשר יזמו להעיד להציל עשוק מיד עושקו יושב על כסא המשפט מורה צדק צופה ומבי"ט ילמדנו ויורנו כל הפרטים הללו וממכון שבתו יעניש לאשר לא ציית דינא סתם להחזיק משפט התורה ואל תפיג תורה מישראל תורה צוה לנו משה: תשובה הדבר פשוט שאין לו זכות לראובן בבית הנז' אחר שמכרה בשטרי ישראל וגוי' והחזיק בה שדר בה הוא ואשתו ומפני שדבר פשוט צריך לדקדק אם אפשר שיהיה שום זכות או טענה לראובן בזה והוא מצד מה שכתוב בשאלה ותמיד אחרי המכירה היו עומדים בבית הנז' המוכרים והקונים ע"כ שאם עמד בבית א' מהן בפני עצמו ג' שנים והיה יכול לטעון טענת חזקה היה יכול ג"כ לטעון טענה אחרת אבל כפי הנראה אין יכול לטעון טענת חזקה כי אולי לא שכן בה ג' שנים שלמים או היה ידוע שהיה פורע שכירו' לבנו או שברצונו היה דר בה בחנם או היה יושב עמהם בבית א' ולא היה לו חזקה בזה כמו שנראה מלשון הכתוב היו עומדים בבית הנז' המוכרים והקונים ואם היה עומד בבית א' בפני עצמו ויש לו חזקה בה כראוי יוכל לטעון על אותה הבית וישמעו טענותיו בב"ד אם יהיה לו זכות או לאו גם במה שכתו' ואם בעלה חייב לאביו כפי דיבורו מלוה בשטר או על פה יתבע ממנו ע"כ אם יהיה לו שטר חוב עליו מקודם המכירה וקודם הנישואין יוכל לטעון עליו וב"ד ישמעו טענותיו אם יהיה לו זכות ובלאו הכי אין לו שום טענה וחייבים ראשי הקהל יצ"ו לעמוד נגדו ולשבר מתלעותיו אם ירצה ללכת שלא כדין: שאלה ע החכם השלם כאח לי כה"ר אלעזר יצ"ו בן יוחאי ראיתי מה שכתב כ"ת על השאלה ששאלו ממך על דבר הכתוב ולא היתה השאלה כהוגן כי לא נכתבו בה הדברים כהוייתן ועל זה היה נקל זאת בעיניך לבטלה וכתבת מכמה טעמים הא' הוא דאנן סהדי שלא גרשה בעלה והחזיקה בבתים כי אם להבריח הבתים מבעלי חובות כי בודאי לא היה לו לבעל שום סבה לגרש אשתו כמו שבא בשאלה ואנן הולכין אחר אומדנ' כמו שכתב הרא"ש ז"ל כלל ע"ט בדין מבריח נכסיו מב"ח דאזלינן בתר אומדנא וכו' ע"כ ואני אומר כי אין אנחנו הולכים אחר אומדנא דכל דעתא אלא אחר אומדנא דמוכח טפי וגבי מי שהלך בנו למ"ה והני אחריני מתנות דהולכין אחר אומדן דעתא דומיא דשטר מברח' דאמרי' פר' מי שמת האי מלתא כהלכתא בלא טעמא ולית בה אלא מאי דאמרי רבנן וכמו שהביא מ"מ פ"ו הלכות זכיה שדקדק ר"ת ז"ל דדוקא מברחת דסגי לה בהכי אמרי' דלא קנ' לוקח שלא היתה מתנה אלא כדי להבריחן מבעלה הא כמבריח נכסיו מחמת שהיה רוצה ללות או שרוצה לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו לכן קנה לוקח שהרי אי איפשר שלא יקנה לוקח ולא ישתעבדו לב"ח של נותן עכ"ל וכ"ש כשהוא מגבה לאשתו הקודמת בכתובתה אעפ"י שמכוין להפקיע מב"ח אחרים המאוחרים אין כאן הערמה דבדין הוא עושה שפורע למוקדם ואפי' למי שחולק על סברת ר"ת ז"ל כמו שהביא הרא"ש ז"ל כלל פ"ט היינו בנותן מתנה שיש כאן טעם שנותן מה שלא היה חייב להן ואינ' מתנה גמורה אלא כדי להבריח מב"ח אבל פורע חוב הכתיבה אע"ג שלא היה חייב לפרוע אם לא היה מגרשה לא מקריא הברחה דחוב גמור הוא אחר שמגרש אותה ובדין הוא פורע לה ואין כאן שם הברחה כלל ולא אומדנא אלא חשש קינונייא ולהכי תנן גבי הקדש וערב ידירנה הנאה אם גירש וגבי לוקח כשמכר נכסיו וגירש אשתו לא תנן ידירנה הנאה והיינו טעמא דהקדש משום רווחא דהקדש וערב משום דמצוה קעביד ולאו מידי חסרי' אלא לוקח מיכדי מידע ידע בכל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ניזיל ונזבון איהו הוא דאפסיד אנפשיה וכדאמר פר' גט פשוט בנהרדעי דקי"ל כותיהו ורב שרביא מפר' טעמיהו: הרי זכינו לדין נ"ד בהדיא דמכל שכן בלי דימוי מלתא למלתא דמיא או לא דמיא דמי שמגרש אשתו טורפת מן הלקוחות וליכא בה הברחה כלל ולא חיישי' נמי לקינונייא דמידע ידיע דכל חד איכא עליה כתובה ואיהו הוא דאפסיד אנפשה דקנה מן הבעל בלי רשות אשתו וכ"ש הכא דכבר גבת' מבעלה והוד' בשטר הכתובה שכתבה ופרע לה דלא מצי ב"ח מאוחר דנפיק לה מינה לא בטענת הברחה ולא בקינונייא ולא באומדנא דכל חדא וחדא מלתא באפיה נפשה היא מילי דאומדנא מייתי להו