מבי"ט חלק ב לח

זה נוכל לומר דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע הגוי אפילו מדרבנן והא דתנן בפרק הניזקין אין עודרין עם הגוי בשביעית יסבור קדשה לעתיד לבוא וכו' יתיישב בכך פירש רש"י ז"ל פרק זה בורר כהן וחריש כול' אגיסטון אני בתוכו ופירש שכיר עכו"ם אני והא דמכריז רבי אמי פוקו וזרעו משום ארנונ' כדי לשלם למלך וכולו היינו אפילו בקרקע ישראל כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן הילכך משום ארנונ' שרי לגמרי ולא נצטרך לומר משום סכנת ארנונא וכולי אבל בקרקע דעכו"ם בלאו הכי מותר לחרוש ולזרוע עכ"ל ואע"ג שהלשון קצת מגומגם בספר הנז' הרי בספר כפתור ופרח הביא פ' מ"ז וז"ל והב"ת כתב דבשביעית מותר לחרוש ולזרוע בקרקע העכו"ם ואפילו מדרבנן ולא הסכי' בזה טהור קדש מדרבי אלעזר כולי ע"כ ובספר התרומה האריך להוכיח דקדושה שניה נמי בטילה כרבנן דרבי יוסי ותרומה ומעשר הוא מדרבנן והביא ראיה מב' קופות אחד של חולין ואחד של תרומה וכולי שאני אומר חולין בתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה אעפ"י שלא רבו חולין על התרומה כרבי יוחנן דסבר תרומה בזמן הזה מדרבנן ופליגי אליבא דרבנן דרבי יוסי והלכה כרבי יוחנן לגבי ר"ל ובפרק עוברין נמי אמרינן הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן משמע דהכי הלכתא והא דמשמע בדוכתי אחריני דתרומה בזמן הזה דאורייתא לא אתי אלא כרבי יוסי וכתב אח"כ בההוא דהקומץ גבי טבל שנתערב בחולין דאמר ליה רבי טרפון לרבי שמעון שיזורי לך וקח מן הגוי ועשר עליו דהוי מדרבנן דקסבר יש קנין לעכו"ם וכולי משמע דבישראל חייב מדאורייתא שמא סבר כרבי יוסי דקדשה לעתיד אבל לדידן דלא קדשה ואפילו מקרקע ישראל אין מן התורה אם כן מפירות גוים אפילו מדרבנן פטור ובסמ"ג הלכות תרומה קל"ג הביא ענין אל ספר התרומה וכתב למעלה מזה וכתב רבי שמשון דשמא אפילו מדרבנן פטורין בתבואת העכו"ם בזמן הזה הואיל דבתבואות ישראל אין שם חיוב מן התורה לרבנן דרבי יוסי והא דגזרינן משום בעלי כיסין בעכו"ם שלקח מישראל וכן כתב מורי ר' יהודה וכן הלכה ע"כ וכיון דכל הני רבוותא דסברי תרומה בזמן הזה מדרבנן נראה דהוי מטעמא דלא קדשה לעתיד לבא כרבנן דרבי יוסי א"כ ה"ה נמי בשביעית לא קדשה והויא מדרבנן ויכולים לחרוש ולזרוע כשיש קצת אונס אעפ"י שאין אונס גמור אלא משום ארנונא כדפירש רש"י ז"ל ובספר החינוך כתב שמיטת קרקע בשביעית נוהג' בארץ מדבריהם וכן שמיטת כספים בכל מקום כולי ע"כ וכל הני נראה דסברי כרבי דמייתי פרק השולח בשביעי' בזמן הזה ורבי היא דתניא רבי אומר דבר השמטה שמוט בשתי שמטות הכתוב מדבר בזמן שאי אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים ולפירש רש"י ז"ל דאי שמיטת קרקע הויא שמט' עבוד' קרקע בשביעי' וכדא' בירוש' מנין שאין שמיטה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג כו' א' שמיט' יובל וא' שמיטת שביעי' כו' ובסמ"ג סי' קמ"ו הביא ירוש' זה וכתב דשמיטה נוהגת מדבריהם וכן פירש רבינו יעקב והלכה כרבי שהרי הלל תקן פרוזבול דסבר כרבי וכן ריש מ"ק אמרינן בשביעית בזמן הזה ורבי הוא דאמר דהוי מדרבנן ומלתא דפסידא שרו רבנן דהיינו השקאת בית השלחין ובפירות דשביעית כתב רבינו שמעון כפירושיה דבירושלמי סוף מכלתין אפילו למ"ד מעשרות דבר תורה מודה שהשמיטה היא מדבריהם ובימי הלל איירי התם וכולי וכן בסוף פ"ח אמר בירושלמי גבי חד בר נש דחשיד על שמיטתא ואמר לאיתתיה אפקין חלתא אמרה ליה ההוא גברא חשיד אשמיטתא ואת אמר' אפקין חלתא אמר ליה חלה מדברי תורה שביעית מדרבנן גמליאל וחביריו והרמב"ם ז"ל פ"א דתרומות כתב בתרומה בזמן הזה מדבריהם דכתיב כי תבואו ביאת כלכם כמו שהיה בירושה ראשונה לא ביאת מקצתן כמו שהיתה בימי עזרא וכתב שכן נראה לו שה"ה במעשר שהוא מדבריהם כתרומה והביא דבריו בסמ"ג וכתב דראיתו מההיא דב' קופות דאמרינן בפסחים ובנזיר הנח לתרומה מתבואת א"י בזמן הזה מדרבנן ואינו אומר קסבר משמע דהכי הלכתא וכן מדרבי יוחנן לגבי ר"ל דהלכתא כוותיה דקאמר בתרומה דרבנן ושכן פוסק כרבי יצחק רק שאומר שבזמן עזרא היתה מן התורה ע"כ וא"כ כיון דטעמא תלו הרמב"ם משום דכתיב גבי תרומה כי תבואו ביאת כלכם ולא מקצתכם משמע דקדושת הארץ תליא בביאת הכל ומה לי לתרומה או לשביעי' וכמו שכתב הוא דה"ה למעשר אע"ג דלא כתיב ביה כי תבואו דהוי מדרבנן ה"ה נמי בשביעית דכולא חד טעמא הויא דלא קדשה לכל מילי בביאת הכל ויצא לנו מכל זה כי ישראל שיש לו שדה שחכר אותו מן הגוי או אפילו הוא שלו ממש ויש למלך או לעבדו חק על כל מה שיצא מן הזריעה חלק ידוע ואפילו לא יזרע אותו יכריחנו לתת לו החלק שהיה מוציא הקרקע אם היה זורע אותו שהוא מותר לחרוש בו דהוי כמו ארנוני לפירש רש"י ז"ל וכל הני רבוותא דסברי דשביעית בזמן הזה מדרבנן יכולים לפרש פירוש זה ואינו צריך שיהיה אונס גדול וכן יכול לחרוש בבקרים שלו כמו שהוא זורע בקרקע שלו וכ"ש אם השדה שאינו שלו אלא שחכר אותו מן הגוי דהיינו כמו שכירות שאם יכריחוהו לפרוע חק המלך אם לא יזרענו שמותר לו לזרעו ולחרוש בבקרין וישראל שמשכיר לגוי שדה שלו או שכר מגוי שדה והשכירו לגוי קודם שנת שביעית לכמה שנים מותר דהוי כשוכר לגוי לכמה ימים לעשות מלאכה דיכול לעשות אפילו בשבת אבל להשכיר שדה לגוי בשביעית אסור אבל שורו מותר להשכיר בשביעית דאינו מצווה על שביתת בהמתו בשביעית כדאיתא פ"ק דע"ז וכתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו שם וז"ל אעפ"י שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית ויכול להשכיר לגוי לחרוש בו בשביעית אבל לא ישכירנה לישראל החשוד לחרוש בה בשביעית מפני שעובר על לפני עור וכולי ולא ישכור שדהו בשביעית אפילו לגוי שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית שנא' שבת שבתון יהיה לארץ עכ"ל ונראה מכאן דדוקא בשנת שביעית עצמו או מקודם לצורך שביעית הוא דאסור להשכיר לגוי אבל בהבלעה כמה שנים שרי אפילו עובדה בשנת השמיטה דאיפשר שלא יעבוד בה שנת שביעית אפילו שדה ששכר ישראל מגוי נראה דלא שרי להשכירה לגוי אחר בשנת שביעית עצמה או לצורך שנת שביעית נראה דה"ה בזרעים שיכול למכור או להשאיל לגוי שיזרע בשביעית כמו בשור דאינו מצווה אלא על שביתת קרקע לחוד וכשמשכיר לגוי בהמתו בשנת שביעית יזהר בדין שבת: ולענין השקאת ירקות ועשבים כמו חבצלת השרון ודומיהם הא תנן ריש מ"ק משקין את בית השלחין במועד ובשביעית וכיון דתני להו בהדי הדדי משמע דכל מה שמותר להשקות במועד מותר להשקות בשביעית וכל הני מותר להשקות בח"ה דאיכא בהו פסידא וכן בשביעית ולא שני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא דכל מה שיפסד אם לא ישקנו הוי פסידא דהא לא חלקו בין פסידת ירקות דהוי דבר מועט לפסידת אילנות דהוי הפסד מרובה דכיון דיפסד הכל אם לא ישקנו לא מפלגינן ביניהו והתר זה לכ"ע אפילו למאן דסבר דשביעית בזמן הזה דאורייתא והוא היתר שכירות בהמה לגוי לחרוש בשביעי' ונתינת זרעים לזרוע בשביעית והשקאת הירקות ועשב ועצי הבשמים הנפסדים אם לא ישקום אבל היתר זריעת ישראל שדהו או שדה המושכר לו מפני ששואלים ממנו חלק מה שהיה יוציא אפילו לא היה זורעה אינו אלא להני רבוותא דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן דלמאן דסבר דאורייתא אינו מותר אלא כשאונסים אותו לצורך חיל המלך דהוי אונס גמור וכדאי הם הסוברים דשביעית דרבנן לסמוך עליהם כ"ש בשעת הדחק ומענין פירות שביעית שגדלו בשדה הגוי בא"י כתבתי בשמטות שעברו משנת הר"צב שהיתה שנת שמטה עד עתה כמה פעמים שהם חייבים בביעור כמו שהוא כתוב אצלי בארוכ' נאם המבי"ט חשון השכ"ז שנת שמטה: שאלה סה ראובן נתן לאשתו תוספת על עיקר כתובתה הבית שהיה דר בו עתה והבי' אשר תחתיו עם הבור אשר לפני הבית וגם בית התבשיל ואח"כ בשעת מיתה נתן לקרובתו הבית האמצעי שבין שתי העליות הידוע ובצוואה זו ג"כ כתב לאשתו מה שהיה כתוב בכתובה וכתוב כך ועוד הוסיף לה הבית אשר הוא בעצמו דר בו הידוע וגם הבית שתחתיו וגם הבית תבשיל והסיסטירנ' שבאותו החצר עתה טוענת קרובתו כי זה הבית שנתן לה ראובן קרובה היא בין הבית שנתן לאשתו ובין בית אחר שהוא לצד האחר שהוא צד צפון והבית אשר נתן לאשתו הוא לצד דרום מזה הבית אלא שיש בין הבית שנתן לאשתו ובין הבית שנתן לה החצר אשר בקצתו בנוי בית התבשיל ובאמצעיתו הוא פתח הבור ובצד האחר התנור ובית הכבוד לצד הפתח שיוצאים ממנו לסולם ולגג ופתח הבית הוא פתוח באמצע החצר נגד הבור וגם הבית של קרובתו יש לו פתח פתוח לחצר זה נגד פתח הבית של אשתו ויש לבית זה של קרובתו פתח פתוח לעלייה האחרת שבצד צפון ומעבר אחר דרך הבית צפונית ודרך מוציף אחד וסולם שיורדין בו לחצר החיצון של כל הבתים וטוענת שרוצ' שיהיה לה מעבר גם דרך פתח זה מן החצר שלפני בית אשתו ושהוא רוצה להשתמש ג"כ בתנור ובבית הכבוד אשר תוך חצר זה כי לא הוזכר במתנת אשתו אלא בית התבשיל והסיסטירנ' שבחצר ואשתו טוענת שבית התבשיל הוא בקצה הא' של החצר לצד מזרח והסיסטירנה ופתח הבית באמצע החצר ולכן כל החצר נכלל בכלל מתנתה ואין לקרובתו זכות בתנור ולא בבית הכבוד ולא במעבר מאותו פתח דרך החצר כי כבר יש לה פתח ומעבר אחר לחצר החיצון מיוחד לאותו הבית כי זה הפתח לא נפתח כי אם מפני שהיה דר בעלה בבית אשר נתן לה עם החצר והיה משתמש באותו הבית שנתן לקרובתו ג"כ וכדי שלא לסבב דרך החצר החיצון פתח זה לחצר זה אבל פתח המיוחד לה הוא הפתח של העליה של מעבר הסולם לחצר החיצוני יורינו רבינו הדין עם מי: תשובה אפילו לא היה לבית זה של קרובתו פתח מן הצד האחר אין לו זכות בפתח זה כי לא נתן לה אלא הבית והוי כשני בתים זה לפני זה שאם מכר שניהם לשנים או נתן שניהם לשנים אין להם דרך זה על זה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ה מהלכות מכירה וכ"ש שנתן קודם לאשתו הבית אשר הוא בעצמו דר בתוכו והבו' ובית התבשיל ובכלל זה הוא כל החצר שכתוב הבית אשר הוא דר בתוכו והחצר זה הוא ג"כ דר בו דבחצר נמי שייך לשון דירה דאפילו בעיר שייך לשון דירה וחצר שהוא משתמש בו לבית התבשיל שבקצה החצר ולבור שבאמצע החצר ולתנו, ובית הכבוד והפתח של הבית שהוא פתוח לאמצע החצר וכיון שכן כל החצר הוא בכלל המתנ' עם התנור ובית הכבוד שבתוכו אשר הם טפלים לו ולכך לא הזכירה וכשנתן אח"כ הבית האמצעי לקרובתו הוי כמי שנתן קודם בית חיצון שים בתוכו בית אח' והוא זה האמצע שאין לו לבעל הבית הפנימי דרך על הבית החיצון שמכר כרבי עקיבא דקי"ל כוותיה דמשייר בור ודות צריך ליקח לו דרך ואם נתן או מכר אח"כ הבית הפנימי אין למקבל המתנה או לקונה