מבי"ט חלק ב כב

ששאל את פי אחי האשה איך נעשה הענין והשיב לו כי כבר נתן לה גט זמן מהיום לכ' חדשים ושעל זה נעשה הוא לשליח הולכה והעד האחר העיד כמו כן שכפאו את הבעל ליתן גט ע"י הערכאות ושהוא נמצא לשם בפני החכם אשר כתב את הגט ושאל הוא לחכם זה הגט הוא גט זמן או גט כריתות והשיב שהוא גט זמן ואינו יכול לומר שום תנאי בכתיבת הגט שהוא גט זמן כי לא נתרצה הבעל ליתן גט מוחלט וגם אחר כך שאל את אחי האשה אשר היה שליח הולכה אם היה גט זמן לשתי שנים והשיב כי לא האריכו הזמן אלא לכ' חשים וגם אנשי השיירא אשר יצאו מהעיר העידו ואמרו שהגט לא היה אלא גט זמן ושכך שמעו אחר כך מפי אחי האשה שהגט זמן היה לכ' חדשים כל זה בא חתום מיד ד' אנשים שקבלו העדות בסינים: תשובה לכאורה היה נראה שהגט הוא גט לחלוטין אם מעצמו שכח או לא רצה להזכיר שום תנאי כיון שהזכירו מקודם שהרי הוא שהטעה את עצמו ועדיף נדון זה ממי שהתנה בשעת הגט ולא כפל תנאו שהתנאי בטל והמעשה קיים הרי שרצה להתנות ולא עלה בידו ואפ"ה המעשה קיים כ"ש בנדון זה שלא הזכיר שום תנאי בשעת נתינה כפי מה שבא כתוב במעשה ב"ד אעפ"י שהסכימו קודם שינתן בזמן לכ' חדשים כיון שלא הזכירו בשעת נתינת הגט נר' שנתרצה לתתו לחלוטין ואפי' ששכח הוא הוא שהטעה את עצמו ונמצאת תשובה אחת כיוצא בזה למורינו הרב כמהר' יעקב בירב ז"ל ראובן שבא לב"ד ואמר שהיה רוצה ללכת לארץ מרחקים ולהניח לאשתו גט זמן לב' שנים ובשעת הכתיבה לא הזכיר שום תנאי כמו שהוא דין לדעת הרמב"ם ז"ל וגם בשעת הנתינ' לא הזכיר שום תנאי בגט אלא שנתן לה גט כריתות ועתה אומר הבעל שחשב שאותן הדברים שאמר קודם נתינת הגט שבזה די כיון שגילה דעתו בתחלה שהיה רוצה ליתן גט לשתי שנים ולא היה צריך לחזור ולומר בשעת נתינת הגט והשיב הרב ז"ל שהגט הוא גט כריתות ואינה צריכה להמתין אלא ג' חדשי' ואע"ג דגילה בדעתו מתחלה שהיה רוצה ליתן גט לב' שנים גלוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא והביא מה שכתב הר"ן ז"ל בפ' האיש מקדש על עובדא דההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י ומה שכ' הרמב"ם ומגיד משנה על זה בפ' י"א מהל' מכירה וכן מה שכתב הרשב"א על זה בפ' האיש מקדש וכתב אחר כך מכל זה אנו למדין שאפי' במקום דסגי גילוי דעת ולא גילה דעתו בשעת המעשה אינו כלום ובשאלה זו שלא גילה דעתו בשעת המעש' לאו כלום הוא וכתב דלא דמי להא דאמרי' הקדש בטעות אינו הקדש כמו שכתב הרשב"א בפ' האיש מקדש וכתב בסוף הכלל העולה שכיון שזה המגרש הוציא בשפתיו מה שהיה בלבו להוציא אעפ"י שאמר שבדעתו היה שלא לגרשה אלא לב' שנים לאו כלום הוא והיא מגורשת לגמרי כיון שאמר בפיו מה שהיה בלבו לו' ואם הי' במחשבתו דבר אחר הוו דברי' שבלב וא"ד כדאמרן ע"כ קיצור לשון הרב ז"ל: והיה נראה כי בנדון זה ג"כ שלא גילה דעתו בשעת המעשה לאו כלום הוא אבל אחר העיון נראה שאין זה גט מוחלט אלא שצריכ' להמתין כ' חדשים שהסכימו קודם כתיבת הגט דלא הוי גילוי דעת לחודיה אלא תנאי גמור שהתנו שלא ינתן הגט אלא לכ' חרש ונטלו קנין ושבועה על זה ועל דברים הללו סמך הבעל ולא הוצרך לחזור ולהתנות בשעת מסירה וראיה לזה מהא דתניא בפ' מי שאחזו ת"ר אמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך ע"מ שתשמשי את אבא לב' שני' וחזר ואמר לה בפני שנים הרי זה גיטיך ע"מ שתתני לי מאתי' זוז לא בטלו דבריו האחרונים את הראשונים רצתה משמשתו רצתה נותנת מאתי' זוז ופרש"י ז"ל הרי זה גטיך ולא מסרו בפניהם דאי מסרו לה אגרשה לה בהאי תנאה ותו לא מצי לאתנויי תנאה אחרינא אלא כך אמר בפניהם כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא ע"מ כן וחזר ואמר לה בפני שני' וכו' ומסרו לה לא ביטלו וכו' שלא בא זה להוסיף מדלא אמר לכשתתני מאתים זוז תוספת על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא בטל דברו הראשון בפני אלו אלא ה"ק או תנאי ראשון או מאתים זוז עד כאן פרש"י ז"ל נראה שאם רצתה האשה לשמש את אביו הוא תנאי ראשון ולא לתת המאתים זוז הרשות בידה הרי שלא הוזכר תנאי שימוש אביו אלא קודם מסירת הגט ובשעת מסירה הוזכר תנאי אחר ואפ"ה אם מקיימת תנאי הראשון הגט גט אפי' שלא תקיים תנאי שני שבשעת מסירה דהכי קאמר לה או תנאי ראשון או מאתים זוז והרב ז"ל הביא פירוש רש"י ז"ל וכתב ועל דרך זה שנויה בתוספתא דתניא התם אמר לשנים תנו גט לאשתי ע"מ שתמתין לי ג' שנים וחזר ואמר לשנים תנו גט לאשתי ע"מ שתתני לי מאתים זוז לא בטלו דבריו וכו' אלא הרשות בידה רצתה תמתין רצתה תתן שנראה דלאו כשנתן לה גטה בתנאו הראשון עסקי' ע"כ וכתב עוד לפי דרכו של רש"י ז"ל כך יש לאומרה שאמר בפני שנים ראשונים ע"מ תתן ולא מסר לה וכן בפני האחרונים ולא מסר לה וכשמסר לה אח"כ מסרו לה בפני כלם סתם על תנאים הראשונים מסר והא דקתני הרי זה גיטיך ע"מ לאו דאמר הכי בפי' אלא דהוא כמאן דפריש וכן העמיד' בר אחא משבחא ז"ל בדלא מטא גיט' בתנא' קמא עכ"ל הרי שלפי דרכו של רש"י ז"ל כשהתנ' שני תנאים בפני ב' כתי עדים ולא מסר לה הגט בשעת התנאים ואח"כ מסרו לה בפני כלם סתם שעל תנאים ראשונים מסר והכא נמי בנדון זה שהתנה קודם מסירה כשמסר אח"כ הגט על תנאי הראשון מסר דלא הוי גילוי דעתא אלא תנאי גמור כיון שלא רצה למסור אלא על הזמן שיאמרו הברורים שאמרו אח"כ שהוא כ' חדש הרי זה כמי שאמר כשאמסור אותו לא אמסור אלא על תנאי זה וכמו שכתב רש"י על פי' הברייתא כשאמסור אותו לא אמסור אלא ע"מ כך וכו' ועדיף מינה שנטלו קנין גמור הוא ואחי האשה מצד האש' שינתן הגט לזמן כ' חדש דלא הוי גילוי דעתא אלא תנאי גמור וכן פי' רבי' ישעיה מטראני פי' ברייתא זו שלא מסרו לה בפניהם אלא כך אמר בפניה' כשאמסרנו לה לא אמסרנו אלא ע"מ כך והרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' מי שאחזו הביא הברייתא. ופי' רש"י ז"ל וכתב וכן כתבו רבותי' בעלי התוספות שאם מסרו לה בתנאי הראשון שוב אינו יכול לבטל דבריו הראשונים וכתב שבתוספתא מוכיח כן: וקרובי' דברי התוספות לדברי רש"י ז"ל וכו' דמשמע לפי' זה דאם אמר כשאמסו' הגט אמסור על תנאי זה ואח"כ מסרו סתם דעל תנאי ראשון מסר וכמו שכתב הר"ן ז"ל לדעת רש"י ז"ל ואעפ"י שלא כפל התנאי ולא אמר ע"מ בפי' הוי כמאן דפריש והכא נמי בנדון זה הרי הוא כאלו אמר בפי' אחר כתיב' הגט כשאמסרנו לא אמסרנו אלא לכ' חדש כיון שהוא לא היה רוצ' אלא לג' שנים ונכנסו פשרנים ביניהם בקנין ושבוע' והשליח לא הי' יכול לקבלו אלא על התנאי שהתנה עמו מקודם בקנין ושבועה ולהכי הוו כתנאי גמו' ולא גילוי דעת וכיון שהסכימו על זה מקודם ולא הוי כההוא עובדא שהשיב עלי הרב ז"ל דהתם לא אמרינן אלא שהיה רוצה לכתוב גט לאשתו לזמן ב' שנים ובשעת הכתיבה לא הזכיר שום דבר האי הוי גילוי דעת וכיון שבשע' מעשה לא חזר והזכיר לאו כלו' הוא אבל הכא. שהסכי' שלא לתתו כי אם לזמן כ' חדשים הוה ליה כמתנה בשע' מעשה ולא דמי למי שהתנה בשעת מעשה ולא כפל תנאי דתנאו בטל ומעש' קיים דהתם נמי כיון שלא התנה כראוי לאו מודי הוי וכאלו לא הזכי' שום תנאי אבל כשהזכי' מקודם שלא יהא גט אלא על תנאי כך אפי' נתנו אחר כך בסתם על תנאי ראשון הוא שנתן וכמו שהוכחנו מן הבריי' וכן נרא' ג"כ ממה שאמר רבא פ' המגרש שתיקו ליה לבעל דלדעת רש"י ז"ל והתוספו' ולדעת הרמב"ם ז"ל שתיקו לבעל הוי כדי שלא יזכי' שום תנאי דאפי' על פה מפני התורף אין להכשיר שום תנאי והוי ספק גירושין לדעת הרמב"ן ז"ל פ"ח משמע דהזכר' תנאי קודם כתיבת תורף הגט פוסל הגט להיותו מוחלט ואפי' לדעת הראב"ד והר"ז והרמב"ן דסברי דאי בשע' נתינה לא אמ' כלום אפי' התנה בשעת כתיבה ע"פ הרי זה כשר אפי' שהתנ' בע"מ וכמו שהביא שם בעל מ"מ היינו משום שלא הזכיר התנאי אלא בשעת כתיבה ולא בשעת נתינה ואם היה סומך על התנאי היה לו להזכירו בשע' נתינ' אבל בברייתא שאמ' כשאמסרנו לא אמסרנו אלא ע"ת זה הוה ליה כמזכירו בשעת נתינה וכן בנדון זה וכמו שפי' ואפי' לדע' הרמב"ן ז"ל שמפר' הברייתא שכשהתנה עמה נתן לה הגט בפני הראשוני' דאי לא מס' לה אלא שאמר כשאתן גט לאשתי ע"מ כן אתננו לה ובשעת מעש' נתן ע"ת אחר שדבריו הראשונים אינם כלום היינו משום דאתנה תנאי אחר אבל לא התנה תנאי אחר אלא שנתנ' לה אח"כ בסתם על תנאי הראשון הוא שנתן וכמו שכ' הרשב"א ז"ל ושם במה שתירץ לדע' הרמב"ן ז"ל ההיא דזה אומ' במנ' כו' וכן בעל מ"מ פ"ח ואע"ג דבריי' משמ' דמיירי כשהגט הוא כתוב כבר כדתני' הרי זה גיטיך ע"מ שתשמשי וכו' ובנדון זה לא התנה אלא קודם כתיבה הרי בתוספתא תניא אמר לשנים תנו גט לאשתי דמשמע שלא היה כתוב ור"ל כתבו ותנו מדלא תני תנו גט זה לאשתי ואפי' תני לא בטלו דבריו וכו' וגם אברייתא דידן דהרי זה גיטי' לאו דוקא וכן מצאתי להרשב"א ז"ל פ' המגרש דהוי כאומר כתבו ותנו וא"כ משמע דלכ"ע כשאמ' קודם כשאמסרנו לא אמסרנו אלא ע"מ כך או אפילו לא אמר בלשון שלילה כמו שפי' רש"י ז"ל אלא שאמר כשאמסרנו ע"ת כך אמסרנו אם נתנו אח"כ בסת' ע"ד תנאי ראשון הוא שנתן שהרי מתחלה פי' שמסירה זו היא ע"ת זה והרי הוא כאלו הזכירו בשעת נתינה מה שאינו כן כשלא כפל תנאו בשעת נתינה או כשהזכיר התנאי בשעת כתיבה ע"פ לפני התורף דהוי גט כשר לדעת הראב"ד ז"ל וחבריו משום דלא הזכיר התנאי כמו שראוי בשעת נתינה או לא הזכירו אלא בשעת כתיבה ולא אמר שבאות' הזכרה תהיה הנתינה וע"כ צריכים אנחנו לחילוק זה דאי לאו הכי קשיא להרמב"ן מדידיה לדידיה דהכא כתב מ"מ לדעתו שאם הזכיר התנאי בשע' כתיב' קודם התורף ולא הזכירו בשעת הנתינ' שהוא כשר והרשב"א ז"ל כ' דלדעת הרמב"ן ז"ל אם אמר כשאתן גט לאשתי ע"מ כן לה ובשעת מעש' נתנו בסתם דעל דעת תנאי הראשון נתן מההיא דזה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו' אלא ודאי הכא משום דהזכיר שעת הנתינה כשהתנה קודם הוי קיים והתם שלא הזכיר שעת נתינה לא הוי קיים ואע"ג דלדעת הרמב"ן נראה דיק' ע"מ וכמעכשיו דמי הא אמרי' דע"מ לאו דוקא ואפי' הוי דוק' הכא נמי בנדון זה כשהיו חולקי' על הזמן זה אומ' ג' שנים וזה אומר שנה אי אפשר דלא נשתמט מפיהם או מפי הברורים שיאמרו בפי' שינתן על מנת אם לא יבוא תוך כ' חדש או אמרו בלשון לעז אה קונדיסיון די כ' מיזיש כי על זה היו עוסקים כ"ש דלא צריך שכל שאמ' כשאמסרנו לא אמסרנו אלא ע"מ כך הוי תנאי גמור כמפרש וע"מ לאו דוקא כמו שכת' הר"ן ז"ל וכמו שכתבתי ונרא' דאפי' לדעת הרמ"בם ז"ל ואחרים שפי' הברייתא כשמסר הגט מתחלה שלא כפי' רש"י ז"ל מודו לענין דינא דאם לא מסר בשעה שהתנה ואח"כ מסר בסת' דע"ת א' מסר כמו שכתבו ודע' הרמ"בן ז"ל שהוא מפרש ג"כ הבריית' כשמסר בשעת התנאי ובא"ה סי' קמ"ג פי' כפרש"י ז"ל וא"כ בנדון זה לדעת כ"ע כיון שהסכימו קודם על תנאי כ' חדש ואח"כ ניתן בסתם ע"ת הא' ניתן כמו שכתבתי וכל מה שכתב' הוא על הקדמ' שכל מה שבא כתוב במעשה ב"ד הוא אמת' ומה שכתבו הוא מדויק אבל כנראה מתוכן הדברים שמסדר הגט הטעה את הבעל שלא יזכיר עוד תנאי כיון שהזכירו קוד' והסכימו על כ' חדשים ואפשר שנראה לו שלא היה פוסל הגט בזה מפני שראה כוונת החכמי' שיהיה הגט מוחלט או על הרוב לשנה א' כמו שנכתב במעשה ב"ד וכן כתב שחלה פניו אחי האשה שאם בשעת נתינת הגט לא יזכור הבעל