מבי"ט חלק ב קיד

הדרכים בטוחים שאין הסוחרים נמנעים מללכת ולבא באותם הדרכים ונפרש כי בכל מלכות עוטמאן ירה מאבילונה עד ארץ ישראל ומשאר מקומות של רומילו ונטולי גם כן עד ארץ ישראל הכל מלכות אחד וברוב הזמנים כל הדרכים משם לארץ ישראל הולכים ובאים שיירות ויכולים בעל ואשתו לכוף זה את זה לעלות וכל שכן ממצרים וסביבותיה שיכולים לכוף זה את זה ואפילו ממלכות למלכות כמו מויניציאה וכל איטלייא כשיש שלום בין המלכיות והולכים ובאים בני מלכות זה לחבירו יכולים לכוף הבעל ואשתו זה את זה ואפילו מסוף המערב לנוא אמון שכתב כ"ר שלמה ב"ר שמעון ב"ר צמח ז"ל שאין כופין היינו בזמן ההוא שהיו המלכיות מקפידות זו על זה והיה אז סכנה גדולה לבא משם לארץ ישראל אבל בזמן הזה שרוב אותם ארצות של מערב הן של מלכות עוטמאן של המלך האדיר סולטאן וסלים ירה לעולם הולכים ובאים ויכולים לכוף אם לא בשעת חירום אפילו שהוא מלכות אחד גם כי לפעמים יש סכנת שביה וסכנת נפשות לעולם כל הדרכים הם בחזקת סכנה וצריכים להודות לאל יתברך כמו הולכי המדברו' ואינו מעכב את הכפיה לעלות אלא באותם הימים שיש סכנה ידועה בדרכי' אבל כשכל הסוחרי' אינם נמנעים מללכת בדרכי' גם איש ואשתו יכולים לכוף זה את זה כמו שכתבתי: ולענין הכתוב' אם אין האשה רוצה לעלות שתצא בלא כתובה זהו כתובה מנה ומאתי' ותוספת אבל נדוניי' אינה מפסדת כל מה שיש בידה מנכסי נדונייתא או מלבושי' ותכשיטין שנתן לה בעלה עד כדי נדונייתא אבל אם נפסדו ותפסה מנכסי' אחרי' של בעלה אפילו חסר לה מנדונייתא שנפסדו מוציא מידה אם לא גרשה: שאלה ריז ראובן שהלך למדינת הים ולא רצה אשתו ללכת עמו ואחר כך נתחרט' ורצה ללכת וכתב הוא לבנו אם תבא עם אמך הרי היא באישות עמי כשהית' ואם לא תבוא אתה עמה קונם עלי נזירות שמשון עם כל תנאיו שתהא אסורה עלי ואחר כך נאנס הבן אונס ניכר ובאת היא ולא הלך עמ' דינא דאתתא מהו אסורה או מותרת: תשובה לשון קונם שהוא כינוי קרבן אינו נופל בנזירות שמשון כי אין בו שום חיוב קרבן בטומאה שהוא מותר ליטמא למתים ובשתיית יין או תגלחת אין בהם שום קרבן אפילו לסתם נזיר וזה שאמר קונם עלי נזירות שמשון משמעות דברים אלו שהוא נשבע בקונם או קרבן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מנדרי' קרבן לא אוכל לך וכו' כל אלו מותרים שאין משמע דברים אלו אלא שנשבע בקרבן שלא יאכל לזה והנשבע בקרבן אינו כלום ע"כ וא"כ כאן גם כן משמע שהוא נשבע בקונם על נזירות שמשון אם יהיה נ"ש אם לאו ואין בזה שום קיום ונניח לשון קונם אלא שאמר אם לא תבא אתה עמה עלי נזירות שמשון עם כל תנאיו שתהא אסורה נראה שאין זה לשון קבלת נזירות אלא כשאמר הריני נזיר כלישנא דמתניתין הריני נזיר מן החרצני' וכו' הריני כשמשון בן מנוח וכו' ואשגרת כולה מתניתין הכי ריהטא ומתניתין קמייתא דתנן אהא הרי זה נזיר הוא כשעבר נזיר לפניו ואם אמר אהיה נזיר גם כן הרי זה נזיר מיד שמא ימות למחר אבל לשון נזירות שמשון אם לא תבא וכו' אינו קבלת נזירות שאם לא יבא עמה שתהא אסורה עליו או יהיה נזיר כיון שלא אמר בפירוש הריני נזיר אם לא תבא עמה שתהא אסורה עלי ואפילו היה אומר כך למה צריך נזירות שמשון לאסור אשתו במה שאמר אם לא תבא עמה תהא אסורה עלי היתה אסורה עליו וכן נראה משמעות כוונתו שאם לא תבא עמו מקבל עליו שתהא אסורה עליו ומה שאמר באמצע עלי נזירות שמשון אינו מעלה ומוריד באיסור אשתו שאם הוא לתלות הנזירות באיסור שיהא נזיר אם לא תבא תהיה אסורה עליו הרי היא אסורה עליו בלאו הכי שאמר אם לא תבא עמך שתהא אסורה עלי אם כן אין כאן שום צד לקיום נזירות עליו אפילו היה אומר לשון נזירות אם לא תבא עמה הריני נזיר שמשון בכל תנאיו שתהא אסור' עלי כי האיסור תלוי על מה שאמר אם לא תבא עמה לא על הנזירות ולא הזכיר נזירות אלא לחזק האיסור אם לא תבא עמה שתהא אסור' והרי היא אסורה וצריך התרה כיון שלא בא בנה עמה ואפילו לא היה נוהג איסור עמה לא יהיה נזיר אלא שעובר על האיסור שאסר' עליו כמו אם היה אומר הריני נזירות שמשון כו' אם לא אאסור את אשתי ואסר' ואחר כך בא עליה אין בו שום צד נזירות שהרי קיים תנאי הנזירות שאסר' ומה שבא עליה אחר כך עשה איסור ולקה וכל שכן בנדון דידן שלא אמר הריני נזירות שמשון ואפילו היה' אפשר לומר כי עליו נזירות שמשון הוא לשון נזירות אין כאן עלי על נזירות שמשון כיון שאמר קונם מלת עליו חוזר לקונם שאמר קונם עלי וכבר כתבתי כי אין נופל לשון קונם על נזירות ואפי' היה אומר קונם עלי לבד היה כמו קרבן עלי והיה חייב להביא בזמן בית המקדש שמשמע לשון קרבן אבל בנ"ד תלה קונם עלי בנזירות שמשון ואין בו חיוב כלל וכיון שמלת עלי נראה שחוזר לקונם לא נשאר בלשון הנזירות כי אם נזירות שמשון עם כל תנאיו שתהא אסור' עלי ואין כאן שום צד קבלת נזירות שמשון עליו: עוד אני אומר כי לפי מה שבא בשאל' שכתב לבנו אם תבוא וכו' ואם לא תבא אתה עמה קונם עלי נזירות שמשון כו' כיון שהענין היה על ידי כתיבה אפי' כתב איש אחד הריני נזירות שמשון ב"מ ב"ד אינו חל עליו כיון שלא בטא בשפתיו כדכתי' גבי שבועה לבטא בשפתים: עוד אני אומר כי אפי' שהיה מבטא בשפתי' כשהי' כותב לבנו והיה כותב הריני נזירות שמשון ב"ד אם יודע שלא כיון אז לקבלת נזירות אלא שהיה מבטא בשפתיו מה שהיה כותב אין זה קבלת נזירות כמו סופר שכות' ספר תור' ומבטא בשפתיו מה שכות' שאם הוא כותב פרשת שמע בזמנה אינו יוצא ידי קריאת שמע אם לא יכוין כשמבטא בשפתיו לצאת ידי חובת קרית שמע כן זה הריני נזירות שמשון בעל דלילה אפי' שיבטא בשפתיו מה שהוא כותב אם אינו מכוון לקבלת נזירות לא חל עליו שום נזירות והוי כמו מי ששונה במשנ' הריני נזירות שמשון הריני כבן מנוח שאין כאן נזירות שאינו מכוין אלא לקריא' בעלמא נחזור לנ"ד שאין כאן שום קבלת נזירות שמשון אלא שצריך התרה למה שאסר אשתו עליו אם לא יבא בנה עמה: ריח על דבר ההטבות הנהוגות לעשות בעיר הזאת על מכירת הבתים ראיתי רובן שהיו נעשות באיסור כי קודם המכיר' היו מתנים מהם על ידי הסרסור ואפילו על ידם שאחר המכיר' כמה ימים שיעשו להם הטבה שבכל זמן שיחזרו להם המעות שיחזרו וימכרו הבית והרי זה תנאי גמור שאם לא היה מרוצ' הקונה בתנאי זה לא היה מוכר לו הבית ויש בזה משום רבית ועל זה אני נוהג לסדר ביניהם שלא ימכרו אלא לאיש מאמן לא ישנה את דברו ואעפ"י שיאמרו לו בשעת המכר אני סומך על טובתך שכל זמן שאחזור לך המעות תחזור למכור לי מותר כיון שאינו מתנה במכיר' שאינו מוכר אלא על תנאי זה ודומה למה שאמרו לענין חמץ בערב פסח למי שהולך בספינ' ויש לו חמץ שאומר לגוי עד שאתה לוקח מגוי תקנה מישראל ועד שאתה לוקח במנה קח במאתי' ושמא אצטרך ואקנ' ממך שהוא מותר לחזור ולקנותו אחר הפסח כיון שאינו תנאי גמור שאם לא ירצה אח"כ לקנותו או לא ירצה הגוי למוכרו אין כאן חיוב כלל על שום אחד מהם והוא הדין בנדון דידן כיון שאינו תנאי אלא מכירה חלוטה אף על פי שסומך על אמונתו אין כאן שום איסור ואפי' שהיה אומר לו הקונה מתחלה סמוך או תהיה בטוח על דיבורי שאני אחזור למכור לך כיון שאין כאן תנאי מותר (שכירו) (שיכול) הוא לחזור מדיבורו בעלמ' וא"כ אח"כ כשכותב לו מרצונו ודעתו כדי להיות קיים בדיבורו שמתחיי למכור לו הבית שמכר לו שהוא מה שאנחנו קורים הטבה חייב למוכרה כיון שכתב לו אני מתחייב ונוטל קנין גמור מעכשו כשתחזור לי המעות שתהיה מכורה לך או אפילו שאמר שאמכרנ' לך ועת' נבאר אם ראובן זה שמכר הבית על אופן זה ויש בידו הטבה שעשה לו הקונה שכל זמן שיחזור לו המעות שיחזור וימכרנה לו ולוה אחר כך משמעון ומאחרים ושעבד להם כל נכסיו וכתב דאקנה וכו' ואחר כך הוצרך עוד למעות ומכח הטבה זו נתפשר עם לוי שיתן לקונה הבית המעות שנתן לו שהיו כ"ה פרחים במעשה שהיה ועוד הוסיף לו עשרים על ההטב' וקנאה מיד שניה' הקונה והמקנה ועתה בא שמעון וטוען כי אף על פי שבית זו מכרה קודם שלוה ממנו כיון שאחר כך עשה לו הטבה היה לו זכות במותר מה ששוה הבית יותר מן הכ"ה פרחים וזה שנתן עוד לראובן ב' פרחים מכח ההטב' קנה שעבודו של שמעון שיכול לטרוף מידו הבית אחר שיתן לו הכ"ה פרחי' מן המכר הראשון שקדם לחובו כי הב' פרחים שנתן אחר כך היו על שעבודו שהוא מותר הבית שהיה קנוי לו לראובן בכח ההטבה שהיתה בידו כבר וכשלוה ממנו ראובן נשתעבדו כל נכסיו וכל זכיותיו שיש בהם דררא דממונא אשר מכללם זכות של הטבה זו שהיה עשרים פרחים קרוב למה שקבל קודם כ"ה פרחים במכירה הראשונה ואפילו באלו הב' האחרונים לא היתה הבית מוחלטת ללוי והיה מרוצה לוי שיתנו לו הכ"ה פרחים הראשונים שנתן ללוקח האחד והב' שנתן לראשון מכח ההטבה ולא היה רוצה לקנות הבית שהיתה שוה הרבה יותר מן המ"ה פרחים אלא להבטיח הב' שלו הוא שנתן הכ"ה בדרך מכירה כי על זה נתכוון המוכר גם כן כי הוא ידוע לכל כי הבית שוה הרבה יותר מן המ"ה עם המים שבה ולוי הקונה הב' טוען כי לא עשה הטבה הקונ' האח' אלא מדעתו ורצונו לראובן לבדו שהיה הוא המוכר לא לאחרים אפילו הבאים מכחו ועל זה אני אומר כי הדין עם שמעון ואותם שהלו' לראובן קודם שחזר ומכר ללוי מכח ההטבה כיון שהיתה בידו או ברשותו שטר ההטבה הרי הוא בכלל השעבוד שנשתעבד לשמעון כל נכסיו בשטר והרי הוא כמוכר שעבודו של חבירו שיכול חברו לטורפו ממנו אם לא ימצא בני חורין ביד ראובן הלוה ולא גרע מכל שטרי חובות שאם נתנם או מכרם לאחר המלוה גובה מהם שבכלל מטלטלי הם ומשתעבדי אגב מקרקעי כמו מטלטלי כמו שכתב בח"מ סי' ס' בשם הרא"ש ז"ל ובכלל ע"ז כתב הרא"ש בתשוב' אף לדברי רבינו חננאל דס"ל דאותיות לא ליקנו באגב מודה דמשתעבדי באגב הלכך שטר שהי' לשמעון על ראובן ונשתעבד ללוי אף אם נתנו שמעון לאחר גובה ממנו כי שעבד לו שמעון נכסיו ללוי מטלטלי אגב מקרטעי ושטר שהיה לשמעון על אחר בכלל נכסיו הוא ע"כ וא"כ שטר הטבה זה שהיה כתוב קודם שלוה ראובן משמעון הוא בכלל השעבוד