מבי"ט חלק ב קיג

עמהם במה שכתבו על הפסק שלי וכתב הוא בפני עצמו מה שנראה לו והביא תשובת הרי"ף ז"ל על מי שקנה שדה ויצאו עליו עסיקין וחושש שיאבד ממונו ואומר למוכר קנה באותו קרקע כדי שאטרוף אותו ששומעין לו וכן בנ"י פ' י"ד תשובת הרי"ף גם כן על מבזבז נכסיו או רוצה ללכת שיכול לעכב עליו כדי שיניח כדי פרעון החוב וכו' גם הביא תשובת הרא"ש ז"ל על שטר חוב שלא הגיע זמנו וירא שמא יבריח נכסיו ולא ימצא ממה יגבה חובו שאם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו או שלא יכול לגבות חובו מצוה על הדיין לעכב הממון ובתשובות כלל צ"ו כתב שכן דעת הגאוני' אעפ"י שיש חולקים הרמב"ן ורב יהודאי גאון ואומרי' שלא נתנה מלוה ליתבע קודם זמנה נקטינן כרי"ף והרא"ש ז"ל: ועל סמך אלו התשובות כתב הרי כאן אפילו בהלואה שהיה בידו מכמה זמן ולא הגיע הזמן נזקקין לו ב"ד שיהיה חובו בטוח כ"ש כשעדיין לא הלוהו אלא שכ' שטר וביני ביני נודע לו שהוא מבזבז ואינו בטוח שבודאי יכול לחזור בו ולא נאמר מאחר שנכתב השטר חייב להלוותו והוא הדין לנדון דידן שלא נאמר שישליך ממונו לאיבוד בעבור שעשה השטר מאחר שלא נקנה גוף הממון שלא נתחייב אלא להטיב לו לא לאבד ממונו עד כאן טופס דבריו בזה: ואני אומר כי תשובות אלו הן כדין וכן אנו דנין בכל יום למבזבז או למי שהולך בדרך רחוק' שיניח כאן נכסים לב"ח לכשיגיע הזמן וכן בנדון דידן בענין ההלואה פשוט הוא שיכול לעכב המעות בידו ולא ילוום לשיקחו אותם בעלי חובות כיון שרואים שנכסיו נתמוטטו או שהולך למות ולא ימצא ממה יגבה הלואתו וכן בזה שמכר הצמר היה יכול לטרוף אותה ולהוליכה אל ביתו כשראה שהיה מסוכן המלוה ולא יהיה לו ממה יגבה כמו שאר הב"ח שהיו טורפין ממה שהיו מוציאין מביתו כל זה מדין התשובות הנז' למעלה לא מדין חזרה שיהיו יכולים לחזור בהם מן הקנין או המכר שעשו אלא שאעפ"י שהמכר או ההלואה שעשו קודם היתה קיימת יכולים לטרוף כל אחד מה שיוכל אפי' קודם זמנם והחכם יצ"ו כתב בזה שבודאי יכול לחזור בו שנראה שחוזר בו מן הקנין או מן המכר כאלו לא היה ואינו כן אלא שיכול לטרוף ולהחזיק בנכסי המלוה מה שיוכל וזה שנכתב עליו השטר להלוות אינו תופס מה שבידו מדין חזרה אלא מדין טריפה ותפיסה אפי' שהיה חייב להלוו' עתה שקרה ענין התמוטטו' הנכסי' תפס מה שבידו וגם אם נתן כבר המעות של ההלואה היה יכול לתפוס מה שיוכל מנכסי הלוה אפי' תוך זמן ההלואה וכל זה שמכר הצמר אחר שהמכר קיים לדעת הראם והרמב"ן ז"ל כמו שכתבתי הרי היא ברשות הקונה ואפי' הכי אם היה טורף ותופס הצמר הנשאר במגאזי"ן היה לו זכות אבל הנחת המנעול שהניח בפתח אינו מועיל כיון שקדם בעל חוב אחר ותפס הצמ' עצמה והוליכה לרשותו מרשות הקונה כי ברשות הקונה היו משעה שכתב ומסר השטר ליד המוכר כדעת הרא"ם והרמב"ן ז"ל ואם כן לא כיון החכם יצו במה שכתב יכול לחזור בו כי לדעת הרא"ם והרמב"ן ז"ל לא היה יכול לחזור בו אלא כמו ששאר בעלי חובות תופסים תוך זמנם כן יתפשו אלו מכח התשובות שהביא והחכם כנראה שהוא כותב על הקדמה שיהיה נדון דידן כמו תשובת הרמב"ן של הלואה לנדון דידן של צמר ומהו שכתב שיכול לחזור בו אינו נלמ' מן התשובו' אלא שיכול לתפוס כמו הבעלי חובות האחרים והרי לא תפס כי עדיין היתה הצמר כמו שכתבתי והארכתי וחילוק זה מובן למי שיודה על האמת: כתב עוד ואי לאו דמיסתפינא הוה אמינא אפי' שהיה בקנין סודר להקנות לו הצמר הוא קנין בטעות מאחר שבין לילה ובין לילה אבד וזה שתפס אינו מועיל תפיסתו ע"כ: ואני אומר כי אם זה היה קנין בטעות גם כל בעלי חובות שעליו יהיו קנין בטעות שאם היו חושבין שימות לא היו נותנים נכסיה' לו וכמן שהמית' מצויה והילודים למות משעת לידה הם מתים לפעמי' אין כאן קנין בטעות אפי' היה מת בשעתו כל שכן שעברו כמה ימים משמכר הצמר עד שנסתכן בחליו בפתע פתאום ומת ז"ל: ועל מסירת המפתח שהיא כמו אם אמר לך משוך וקני כבר כתבתי למעלה שהי' מועיל אפי' למה שתפס האחר אחר כך וחדשתי גם כן טעם אחר הכתוב בספרי' בדפוס בענין מסירת המפתח שהוא כמו לך חזק וקנה כי כשנעל ופתח הפתח לדעת הרמב"ם ז"ל וחבריו קנה וכתוב בהגהה פרק ראשון כתב ראבי' וכן הדין בשוכר או במוכר סחורה ומונחת בבי' ומסר לו המפתחו' דנקני' הסחורה אגב הבית כאלו שכר מקומה ע"כ והיינו נדון דידן: גם במה שטען כי לפניו בטל קנין נסתלק כל המחלוקת שבינינו כי הוא נאמן מההוא דקמי דידי זבנה ממך ואם מכחיש מוכר הצמר ישבע זה המחזיק נאם המבי"ט: חזר החכם וכתב כי תשובות הרי"ף שרשם על ההיא מיצאו עליו עסיקין וכו' והתם הוא שיכול לחזור בו ובתשובת הרי"ף כתב ששומעין לו שיקנה קרקע שימצא ממה לטרוף הרי שאינו מזיק חזקה אלא טריפה ועל מה שכתב הרמב"ן שמא יש לדון כדין הרי"ף כתבתי אין שמא מוציא מידי ודאי ועל מה שכתב הוא שבהלואה לא שייך מקח טעות כתבתי אני דשייך הלואה בטעות אלא מה שיוכל שלא להלוות אם רואה הלוה מתמוטט הוא מדין תפיסה לא מדין חזרה: ועל מה שכתב הרמב"ן וכ"ש היכא דאיתנהו לזוזי וכו' כתבתי ואי ליתנהו שפרעם כבר לב"ח פשיטא דלא מפקינן מיני' ובנדון דידן נמי כבר תפס אחר הצמר ועל מה שכת' הרמב"ן קרוב למקח טעו' עשה ודאי: ועל מה שכתב שיכול לחזור בו בדין עסיקין כתבתי דווקא התם שבאו עסיקין בגוף הקרקע ולא כשיצאו עליו ב"ח שאינו בגוף הצמר שמכר כמו שכתב נ"ט בשם הרשב"א: ועל מה שכתב שתפס בעל הצמר בששם מנעול והיה השכירו' מקודם עליו כתבתי כי שימת המנעול אינו תפיסה כלל והשכירו' היה על הקונה מאחר שמכר ועל מה שכתוב שבב"י דחה הגהת ראבי"ה כתבתי כי אינו כדאי לחלוק על ראבי"ה כי דעתו הוא שכיון שמסר המפחות הוה ליה כאלו אמר לו לך חזק וקנה וכשהחזיק בבית בנעילה ופתיחה נקנית הסחורה אגב הבית כאלו שכר מקומה והיה צריך לעיין בעל ב"י זה ולא להקשות ולהניחו בצ"ע ותו לא מידי: נאם המבי"ט: שאלה ריד ראובן היה אפטרופוס על נכסי יתום אחד מזמן ידוע וחלה האפטרופוס וצוה מחמת מיתה ואמר הנכסים שיש תחת ידי מנכסי היתום הנז' הם אלו ולא הזכיר בית ונפטר לבית עולמו וחיי לרבנן שבק ונמצא אחריו עזבון מטלטלי' ובית ואלמנ' ושתי בנות קטנות ועתה עמד אדם והעיד בפני בית דין שאמר לו האפוטרופוס כשהיה בונה הבית שהאפוטרופוס היה דר בה בשעת מיתתו שאותה היתה מנכסי היתום הנז' ואלו הדברים היה שנה אחת קודם פטירתו ויש שטר כתוב על הבית והוא בשם האפטרופוס ילמדנו רבנו הדין עם מי עם האלמנה ושתי היתומות או עם היתום ע"כ: תשובה עדות זה הוא מפי עד א' וג"כ הוא אפשר (שלא) (להשביע) עצמו אמר שהים של היתום וגם כי בשעת פטירתו הראה נכסי היתום ולא הזכיר הבית אם הית' הבי' ג"כ של היתו' היה מזכירה ג"כ וכיון שלא הזכיר' נר' שלא הית' של היתו' כי האפטרופו' כשמסתלק מן האפטרופוסות כשגדלו היתומים אינו חייב לתת חשבון אלא אומר אלו הם נכסי היתום וגם כשמסתלק מן העולם בעודו אפטרופוס מה שאומר שהם נכסי היתומים מאמיני' אותו ולא נחוש שמא יש יותר ומהימן טפי בשעת מיתה שאין אדם משטה בשעת מיתתו כל שכן שהבית קנינו כתוב על שמו ואינו עשוי לכתוב אפטרופוס על שמו הבית שקונה מנכסי יתומים לכן הבית היא בחזקת האלמנה והיותומות עד שיבאו שני עדים שדרך ההודאה אמר שהבית היתה של היתום: נאם המבי"ט: שאלה רטו שני אחים שירשו נכסי אביהם ובכלל הנכסים היתה בית אחד וחלקו כל הנכסים ונשארה הבית לחלק אחד מהם והוא הגדול יותר מעשרים שנה ואחיו פחות מבן עשרים שנה והלך הגדול ומכר בית זו לאחר ונטל קנין שמכרה ובא אחיו לערער על המכירה כי הוא יכול לחזור בו מחלק שיש לו בבית תוך עשרים שנה נראה לי כי גם שמכר לאחיו אפילו הכי הוא כמו אם היה מוכ' לאחרים שיכול לחזור בו כל זמן שהוא פחות מבן כ': עוד אני אומר כי אעפ"י שהוא לא היה חוזר עדיין אין מכירה זו קיימת בקנין שנטל על המכירה כי יש מחלוקת בין הפוסקים ז"ל אם צריך בקנין גם כן שיתן הכסף כמו בשטר שצריך שיתן הכסף ולא סגי בשטר אם לא במוכר שדהו מפני רעתה או לאו: עוד אפי' היתה המכירה קיימת יש לבית זה מצרן שהוא אצל הבית הנז' ויש לו דין מצרנות שמשעת' שידע ערער כי היה רוצה בה: עוד כי זו הבית היא ממושכנת לאמו של מוכר כמו שכתו' בכתב יד בנה המוכר וחתום אחר עמו ואעפ"י שאינה אוכלת פירות מן המשכנתא עדיין משכנתא היא עד שיפרעו לה והיא דרה ושכונה גבה והיא קודמת ליקח למצרן מכל אחד מאלו הטעמים כ"ש בהיות כלם נכללים במכר אין קנין שנטל מוכר זה כלום כמו שכתבתי: שאלה ריו ראובן נשא אשה מחוצה לארץ ושניהם היו מעיר אחת ועכשיו נשאו לבו של ראובן לעלות לארץ ישראל לדור והיא אינה רוצה לעלות ילמדנו רבינו אם נדין בנדון דידן דין הברייתא שאמר הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה לעלות ואם לאו תצא בלא כתובה או אם יש לחוש לדברי כ"ר צמח או אין לחוש אחר שהוא יחיד ואם תמצא לומר תצא בלא כתובה מהו פי' אם דינה כדין מורדת שאם אבדו כל נכסי שקבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם כלום ואם דינה כדין היוצאות שלא בכתובה שאין להן לא תוספת ולא עקר כתובה וג"כ ילמדנו רבינו שאם תפסה מנכסי הבעל שאינן בכלל נדונייתא אם חייבת להחזירן לבעל או לאו ילמדנו רבינו האמת: תשובה אם זה שרוצה לעלות לארץ ישראל מחוצה לארץ הוא רחוק הרבה מארץ ישראל שיש סכנה בדרכים ללכת ממלכות למלכות אשר אין שלום ביניהם בין בים בין ביבשה אינם יכולים לכוף זה את זה לעלות וגם אם חוצה לארץ זו אינה רחוקה והוא מלכות אחד אם הוא שעת חירום שיש סכנה בדרכים ימתינו עד שיעבור זעם שיהיו