מבי"ט חלק ב קיא

הניחו לנו הקדמונים ז"ל להתגדר בו וגם כי אלו הטעמים הרי הם מיוסדים ומוסכמי' בדימוי מלתא למלתא על יסוד דברי דינים פשוטים ואמתיים הכתובים בכל ספרי הפוסקים זלה"ה למי שירצה להודות על דבר אמת והנראה לי כתבתי' וחתמתי: נאם המבי"ט: שאלה ריא מה ששאלתם על ענין גת של אבן שדורכים בו הגוים וכל כלי הגת אם יש להם תקנה להכשירן או לאו ואם יש להם תקנה מה הוא תיקונם: תשובה ברייתא היא בעבודה זרה פרק אין מעמידין וגם בפרק השוכר את הפועל והכלל העולה מכל הפוסקים זלה"ה שצריכה ניגוב וכן הכשירן שאם הגת וכליה הם לחים יקח מעט אפר וישפשף הגת באותו האפר ואחר כך יסיר האפר במים ויחזור פעם אחרת וישפשף אותו האפר ויסיר האפר במים ואז מותר לדרוך בו הישראל ואם היה יבשה ישפשף אותה במים ואחר כך ישים בו אפר וישפשף אותה ואחר כך ישפשף אותה במים ויעשה פעם אחרת באפר כמו בפעם ראשונ' וישפשף במים ואחר כך היא מותרת לישראל והטעם שצריך ניגוב ולא די בהדחה גם אינו צריך מילוי ועירוי כבר השיב לזה הרב רבינו ניסים זלה"ה בחידושיו שהוא תשמיש אמצעי בין הכלים שמכניסין בהן יין לקיום בין הכלים שאין מכניסין בהן יין לקיום מפני שבגת עושין בה היין בשפע יותר מבשאר הכלים שאין מכניסין בהן יין לקיום ואין תשמישן כל כך קשה כמו אותן הכלים שמכניסין בהן היין לקיום ולפיכך נתנו לו תיקון אמצעי כנזכר והוא התיקון הישר והנכון אמת ויציב בענין תקנת הכשר הגת וגם תיקון הכשר כליו כמו שכתבתי והשי"ת יצילנו משגיאו' נאם אחיכם יעקב בירב: שאלה ריב ראובן שהיה לו שטר חוב על שמעון מסך מה והלך שמעון למדינת הים ונזדמנו נכסים משמעון ביד לוי ובא ראובן ועכבם מפני החוב אשר על שמעון ויהודה בשמעו שבאו נכסים משמעון ליד לוי הוציא שטר חוב שהיה לו על שמעון מסך מה מוקדם על שטר חוב ראובן וראובן הוא טוען שאף ששטר חוב יהודה מוקדם משטר חוב שלו עם כל זה הנכסים מטלטלים הם ומטלטלי' אין להם דין קדימה זאת ועוד טוען ראובן שאף ששטר חוב של יהודה הוא מוקדם עם כל זה זמן הפירעון שלו הוא מאוחר לפירעון של ראובן והוא הוא הזוכה בנכסים ולא יהודה שעדיין לא הגיע זמן הפרעון כאמור ועוד טוען ראובן ואומר שהואיל וזמן הפירעון מהשטר חוב שלו הוא קודם לפירעון מהשטר חוב של יהודה לפחות יהיו שניהם שוים לפירעון ליקח כל אחד מהנכסים כפי ערכו של החוב וזה יזכה מפני קדימת זמן כתיבת השטר חוב וזה יזכה מפני קדימת זמן הפירעון: ילמדנו רבינו נר ישראל הדיין המצויין המוצי' דינו לאמיתו הדין מכל הפרטים האלה כמבואר ולך תהיה צדקה: תשובה אם הנכסי' הללו של שמעון שהם ביד לוי נתנו אחר שנכתבו הב' חובות על שמעון אין שום קדימ' ליהוד' כלל על שט"ח של ראובן כיון שכת' בשניה' דקנאי ודאקנ' וכל הקודם לגבות זכה ואפי' הוא אחרון וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פרק עשרי' ובחושן משפט סימן ק"ד ואם לא תפס שום אחד מהם ובאים לגבות כאחת ואין בנכסים כדי שיגבה כל אחד חובו חולקין הנכסים ביניהם בשוה עד שיפרע מחובו כדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל פ' כ' ואם הגיע זמן פרעון המאוחר קודם זמן פרעון המוקדם כתב הרשב"א ז"ל בתשובה אל"ף קי"א שאם אמר ב"ח שני כיון שהגיע זמן חובי גובה אני את שלי ולכי מטי זמן גוביינא טרפא ליה מינאי נראה שהדין עמו והטעם לפי שהבעל חוב מוקדם אין לו כלום בנכסי לוה עד דמטי זמן גוביינא וטרפא ליה דהא קי"ל מכאן ולהבא הוא גובה הילכך כ"ז שלא הגיע חובו אותו שהוא מאוחר והגיעו זמנו טורף אותו בחובו ותדע דהא איבעי מריה דארעא לזבוני עד שלא הגיע זמנו של ב"ח מצי לזבוני ולא מצי ב"ח לעכב כו' ומה שכתב בח"מ סי' ק"ד שכל מי שקדם זמן קנין של שטרו קודם הוא לגבות אפי' הגיע זמן הפרעון של המאוחר כו' היינו לכשיגיע זמנו אז יגבה מן הלוה או מן הלוקח או מזה המאוחר אם גבה קודם אבל בנ"ד ששניהם שוים בשיעבוד כיון שהגיעו זמנו של מאוחר יגבה הוא כדאמרי' ואפ"ה נ"ל דב"ד אין מגבין למאוחר אלא כפי מה שיראה בעיניהם שלא יבא להפסיד הב"ח הקודם וכמ"ש הרשב"א בסוף תשוב' זו שאם המאוחר אינו מן העיר והגבוהו מטלטלים דאפשר דבכי האי המוקדם מעכב שאם נגבה לו מטלטלים אלו יוליכם עמו ונמצא מוקדם מפסיד לכשיגיע זמנו ע"כ והכא נמי כיון שיש זכות למוקדם באלו המטלטלי' לכשיגיע זמנו לא יפקיעו ב"ד זכותו להגבות עתה למאוחר כל חובו ולא ימצא הב"ח מוקדם אח"כ ממה לגבות ואפי' הי' זמנם שוה כי דין לוה ולוה ואח"כ קנה או לוה מב' ביום א' הכל שוה לענין גביה ואם בנ"ד הנכסים שהם ביד לוי משמעון נקנו קודם שלוה שמעון מראובן אחר שלוה מיהודה ונשתעבדו הנכסים לו לבדו אפ"ה אם תפס המאוחר אין מוציאין מידו שכבר פשט המנהג משום תקנת השוק שלא לטרוף מטלטלי' מן הלקוחות כמ"ש בח"מ סי' ס' אבל אם הם עדיין ביד הלוה או ביד אחר כי נ"ד שלא לקחם ולא גבאם אחר ב"ח המוקדם קודם כי לו נשתעבדו ולא למאוחר ולכן אין ב"ר מגבין מטלטלין למאוחר אפי' שקדם זמנו לזמן המוקדם נאם המבי"ט: שאלה ריג על דבר מה שחייבו חכמי הבית דין יצ"ו את כר' יצחק אמיגו שיחזור שקי הצמר למי שמכר' קודם כתבתי אני סי' תקפ"ו פ"ד שלא היה חייב להחזיר מן הטעמי' שכתבתי בפ"ד ושני חכמים מן הב"ד חזרו ועשו סניגרון לדבריהם אחר שראו הפסק ונתחפשו לסתור הראיות וכתבו קודם כי מהכח המסור להם מהרבני' נר"ו ומהקהלות יצ"ו מוטל עליו לקיים גזרתם ועל הרבני' נר"ו להחזיק למנוד' לעובר על נידוי שגזרו דלא ציית דינא ככתו' וחתום מיד' כי הוא כעובר על נידוי שלה' כי שלוחיה' הם ע"כ: ואני אומר כי הכח המסור להם מאת הרבנים נר"ו והקהלו' יצ"ו אינם יכולי' להתחזק בו ולגזור נידוי כ"א אחר שידונו הם על הדין ועל האמ' כי לא נתנו להם כח במה שיעל' על דעת' כמו שעשו מקוד' כשגזרו עליו מבלי ראי כלל ואח"כ שראו פסק שלי הוא שדחו דחיו' כקש והביאו ראיו' למה שגזרו קודם ועתה שנראה להם שיש להם כח מראיותם ובזה יהיה להם כח מהרבנים נר"ו כתבו נבא יחדו למשפט: וכתבו כי אחד מהפינות שהפסק שלי בנוי עליו הוא שחשבתי שהשטר חוב כתוב בו שהוא מדמי הצמר ואינו כן אלא שהודה שחייב חוב גמור ארבע מאות פרחים ואין הצמר נזכר כלל ועד כאן לא כתב הרמב"ן ז"ל שחייב המלוה להלוות אלא מפני שבשטר ההוא מתחייב ומשעבד נכסיו על ההלואה הנז' אבל כאן אין כתוב ששעבד נכסיו על הצמר כדי שנאמר שעל השעבוד נקנ' המקח: ואני אגלה להם למה הסתירו הצמר בשטר כי נראה שהלו' בעל הצמר ללוה מאתי' פרחים כדי שיקנה הצמר במאתי' פרחים שלא היתה שוה כל כך ויש צד איסור במקח זה משום רבית או מן התור' או מדרבנ' כי זה הרבה שנים שכתב החכם השלם כמה"ר יצחק ן' לב פסק על מי שהלו' מעות על מנת שיקנ' ממנו סחורה ידוע' ביותר משוויה במעות בעין כמו נ"ד ורצה להכריע כי הוא רבית קצוצה ואני כתבתי והוכחתי לפי דעתי כי לא היה אלא רבית דרבנן וחז' הוא ז"ל להשיב לי ולחזק סברתו בין כך וכך מפני ענין זה הסתירו הצמר מן השטר וכיון שהוא ידוע לכל בפרט לעדים שהמאתי' מן הארבע מאות הם של הצמר הרי שעבוד השטר הוא על הצמר גם כן כי גם בשטר ההלוא' שכתב הרמב"ן שחייב להלוות אינו חובה שיכתוב בשטר שמשעבד נכסיו על ההלוא' ההיא כמו שכתבו הם שהרי בטור אורח חיים סימן ל"ט הביא תשובת הרמב"ן ז"ל כך ראובן שהתנדב להלוות לשמעון מנה ואמר לו לך לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו שאתה חייב לי מנה ומסור לי השטר והלך והביא לו השטר וכו' הרי שאינו כתוב אלא שחייב מנה ואינו ידוע אם מהלוא' או מסחורה שקנה ממנו ואפי' הכי חייבו הרמב"ן להלוות והחכמי' יצ"ו כתבו דעד כאן לא קאמר הרמב"ן אלא דכתיבת השטר מחייב את המלו' להלוות אלא משום דבשטרא ההוא משתעבד לזה נכסיו על ההלוא' הנזכר שם ואינו כן אלא על מנת סתם כתבו שחייב להלוות ואם כן הוא ממש כדין הרמב"ן ז"ל והם כתבו והאריכו בענין זה כי כשאי' נזכר בו רק חוב עם שידו' ע"פ שמחמת המכר הזה היה החוב ודאי לא קנה וזה ברור כשמש ע"כ והרי הוא ברור בהפך לכל רואי השמ' יראו הרואי' ומזה ילקח ראיה על כל מה שכותבים נגד דברי שאינו כמו שנראה להם וכמו שאכתוב בע"ה: כתבו עוד כי מה שכתבתי כי מפני שכתוב בשטר הצמר שקנה ממנו שנרא' שהקניה היתה בדין בקנין גמור אחרי שלא נזכר בשטר הצמר כלל ובזה הטעם היה להם דין לחלוק עלי כי אני חשבתי שכיון שאמרו שכתב לו שטר מסתמא היתה נזכרת בין הצמר כמו שהוא מנהג הסופרי' לכתוב שטר החיוב על איזה דבר הוא אלא מפני חשש צד איסור הרבית הוא שלא רצו להזכיר הצמר כמו שכתבתי למעלה אבל מפני שנתבטלה טענה זו מפני שלא היה כן לא נתבטל הטעם האחר שבכתיבת השטר נתחייב כמו בתשובת הרמב"ן ז"ל שבכתיב' השטר נתחייב להלות אע"פ שלא נכת' ההלוא' אלא מנה סת' כמו שהוכחתי למעל' עוד כתבו שאפי' הרמב"ן יודה בענין זה שלא קנה הצמר שעד כאן לא כתב הרמב"ן שחייב להלוות אלא ללוה ההוא בעצמו אבל אם לא הספיק להלוות עד שמת לוה לא ינוחו בעלי חובות שלו לחייב את המלוה שילוה ליורשיו ובנדון דידן נמי אחרי שלא נקנה גופו של צמר אינו חייב לתתו אחרי מות לוה ואני אומר כי כמו שאם הלוה מכר ומת הלוה אינו יכול לחזור בו כן כשמכר הצמר כבר לקונה אינו יכול לחזור בו והם כתבו שלא נקנה גופו של צמר וזהו הדרוש שאנחנו חולקים בו שאני אומר שנקנה הצמר בכתיבת השטר חוב ומכירתו למלוה והם אומרים שלא נקנה והם מקשים עלי כפי סברתם ועושים מערכה על הדרוש: עוד כתבו שאפילו הרמב"ן ז"ל לא כתב אלא לכפות למלו' שילונו אבל שישליך ממונו לאיבוד לא עלה על דעתו שלא נתחייב אלא להטיב לו אך לא להפסי' ממונו אחר שלא נקנה אלא גופו של ממון וכן נראה פשוט מלשונו ואני אומר גם זה מן הדרוש שהם אומרים שלא נקנה אלא גופו של ממון ואני אומר שנקנה לו כבר במסיר' השטר חוב בידו ומה שכתבו שכן נראה פשוט מלשונו הוכיחוהו ממה שכתב הרמב"ן ז"ל קודם אף חייב ליתן לו וחזר לכתוב כלומר שחייב להלוואתו עד זמן שקבע ויקנה נכסיו לשעבודן והקשו חדא אי זה קושי היה באמרו חייב ליתן לו דמים שאמר כלומר שחייב להלוואתו להבין שיתן אותה במתנה שבא לתקן הלשון ועוד למה חזר ואמר ויקנה נכסיו לשעבודן שזולת הייתור קשה שאם על ידי מה ששעבד נכסיו נקנו המעות הרי כבר קנה ואיך אמר ויקנה אלא ודאי שלא קנה גופו של ממון אלא חיובא בעלמא ובהלוותו יקנה נכסיו לשעבודן ע"כ ואני אומר שאין כאן קושי כלל כי לשון הרמב"ן ז"ל הוא מדויק