מבי"ט חלק ב יא

כהרא"ש ז"ל להחמיר ומצאתי בחיבור א' מן האחרונים בדיני שחיטה ובדיקה כי מקום מיצר החזה הוא מחזיק עד צלע ד' או ד' צלעו' וי"א ה' צלעות נראה כי ע"י נסיון נפל המחלוקת והמחמיר לא החמיר אלא עד הה' ומהחמישית ולמעלה תהיה טרפה ואיני רואה שום התר בכיוצ' בזה אם לא שיתברר לפי ראות העין כשיארע סירכא כזו בין ה' לשישית שעדין היא כנגד האונא ולא כנגד האומא מה שהוא רחוק להיות כי בין ה' לו' הרי הוא עולה כמעט לחצי החלל הבהמה ושלם נאם המבי"ט: יג קרינו כתב איש א' מחשובי עיר א' שבאוטלייאנוס שמו ה"ר קלונימוס שהיה מתרע' על אדם א' שמו מנחם קרמי אשר מסר אותו בידי נכרי ע"י בנו שלא כדין על מס שלא היה חייב הוא עדין ולא היה נודע במה יתחייב על מס בני עירו וכתב שצוה לנער המושל שיתפוס אותו ויוליכו ויעבירהו דרך שכונת היהודים לביישו שהיה נתפס על חוב מה שלא הורגל מעולם וחילו פניו כמה נכבדים מההולכים עמו שיניחהו ויהיו הם ערבים בעדו ולא רצה ונתפס במגדל המושל עד אשר הלכו למושל והטעימו לו דבריו ונראה שהיו כנים והניחו על ערבות והעושה כן לא טוב עשה בעמיו וחייב עונש נידוי על זה כי אפי' היה חייב לו מעות סך ידוע לא היה לו רשות ללכת לאומות כי לא עשה לו התראה לשיאמר שלא היה ציית דינא ועבר על לפניהם ולא לפני עכו"ם ונמצא שהוא מיקר שם עכו"ם ופורץ גדר של תורה ועוד שהוא כמוס' חברו ליד עכו"ם וכמו שהביא המרדכי פ' הגוזל קמא וכן דן רבי' מאיר בראובן שעכב חובותיו של שמעון ע"פ השר שיעשה לו דין בראובן מסור גמור הוא אם שמעון לא היה סרבן מתחלה וישלם ובנ"ד ג"כ כיון שזה לא היה סרבן מי שהתפיסו ביד המושל הוא מוסר גמור ואע"ג דבענין המסי' הוא נוהג ברוב הקהלות לגבות ע"י עכו"ם וגם אם יש לו טענה לפטור עצמו כופין אותו לפרוע תחלה ואח"כ עומד לדין עם הצבור כמו שהביא המרדכי פ' לא יחפור דהדין נותן שיפרע קודם ואח"כ ירד לדין היינו כשאין ציית דינא שצוו לו שיפרע ולא רצה אבל קודם שיעשו לו התרא' שיפרע לית דין ולית דיין שימסרוהו ביד עכו"ם ועוד חייב עונש ג"כ על מה שבייש אותו להעבירו תפוס ביד נער המושל בשכונת היהודים כי הבושה הוא לפי המבייש והמתבייש וכיון שאיש כמוהו היה לו בושה להתפס ככה ברחוב עיר גדולה חייב להיות נענש על שביישו וכתב רב שרירא גאון ז"ל המבייש את חברו בדברי' מנדין אותו עד שיפייס המבוייש ע"כ ובושה זה הוי טפי מבוש' דברים אעפ"י שלא ביישו הוא עצמו אלא ע"י נכרי והוי מוסר נמי כדאי' לעיל ולכן חייב נידוי עד שילך ויפייס את האיש החשוב והנה הרבני' של ויניציא' ובראשם הרב המובהק אשר בפדואה הם יראו ויחקרו על תוכן הענין איך היה ואם אירע כמו שכתב פה או כיוצא בו אנחנו מסכימים במה שכתוב למעלה בהסכמתם: יד ילמדנו רבינו ראובן כשהיה בחיים חייתו נתנה לו אשתו רשו' שישא אשה אחרת עליה ועל זה הוסיף לה על כתובת' מאה סולטני': וזהו הטופס בפנינו עדים ח"מ נתנה רשות מר' פלוני' לבעל' פלו' לישא אשה אחר' עליה וקבל על עצמו פלו' בקנין ושבוע' חמורה ברצון נפשו והוסיף לאשתו פלו' על כתובתה מאה סולטני' והעלם על עצמו כנכסי צאן ברזל והתנו ביניהם שאם ח"ו היום או למחר יגרש פלוני לאשתו פלוני הנז' ברצון נפשו שיתן לה המאה סולטאני' הנז' יותר על כתובתה: אמנם אם ח"ו תרצה היא להתגרש מעצמה מבעלה הנז' שלא כרצונו לא יתן לה הק' סולטאני' הנז' אלא כתובת' לבד ע"כ: ועכשיו מת ראובן ובא אלמנתו לגבות כתובת' והמאה סולטאני אם תגבה הק' סולטאני' שהוסיף לה ואם לאו כי העדים שחתמו על זאת התוספת בחיים מפרשים עדותם כי לא התנה רק להוציא אם הוא ישאל הגרושין על זה יורנו מורה צדק ושכרך כפול מן השמים: תשובה דבר פשוט שגובה תוספת זה עם שאר נדונייא והתוספת כיון שלא היה לו רשות לישא אשה עליה כי אם ברצונה ונתרצית היא על תנאי תוספת זה ונכתב בשטר שהוסיפם על סכו' כתובתה וכבר היה רשות בידו לישא כשירצה אין מעכב בידו ואם המות הפריד בינו ובינה לא בא העכוב מצדה כי לא נתחייבה היא להשיאו אלא שנתנה רשות שישא לכשירצה ואפי' היה חוזר ואו' לאשתו איני רוצה לישא אשה עליך ואבטל התוספת לא היה עולה בידו כיון שהוסיף לה כבר בקנין גמור על הרשות שנתנה לו וכ"ש אם מת כי עדיין היה בדעתו לישא ולא הספיק לה הזמן ודמיא האי מלתא למאי דאמר שמואל פרק המקבל עלה דמתני' דהמקבל שדה מחבירו ואכלה חגב אם מכת מדינה הי' וכו' לא שנו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל לא דאמר לה מנכה ליה אלו זרעה הוה מתקיים בי לא יבושו בעת רע' ובימי רעבון ישבעו והיינו שחכר השדה בפירו' קצובים או מעות שנתן לו לבעל השדה כדי שיזרע השדה ויהיו כל הפירות שלו ולא זרעה כלל שיכול לומר לו אפי' היתה מכת מדינה שנשתדפו רובא דבאגה וכ"ש כשלא נשתדפו כלל והוא לא זרע השדה שחכר או שכר שמשלם כל מה שהתנה עמו ואין כאן ניכוי כלל דכיון שנתן לו רשות שיזרענה על מה שהתנה לתת לו והוא לא זרעה איהו הוא דאפסיד אנפשי' והכא נמי בנ"ד כיון שהיא נתנה לו רשות לישא ולא השתדל הוא לישא יום א' לפני מיתתו איהו הוא דאפסיד אנפשיה ואין היורשים פוחתין לה כלל מן הק' פרחים שהוסיף לה דבחוכר נמי אם מת תוך שנתו ולא קם אחד מיורשיו תחתיו לזרוע השד' ועבר' השנה פשיט' דאינו מנכה לו ולא תימא דשאני הכא דאינו בידו לישא כי אם מדעת האשה שרוצה בה ובשדה הוא לפניו לזורעו כל זמן שירצה ולכן אם לא זרעו אינו מנכה שום דבר דבאש' נמי אמרי' פוק חזי כמה נשי טובא איכא בעיר ויותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינש' וא"כ כיון שהיא נתנה לו רשות והו' נתעצל ולא לקח אשה מיד איהו הוא דאפסיד אנפשי' וחייבי' עכשיו לפרוע לה כל הק' פרחים כי לא הוסיפם אלא על שנתנה רשות לישא ולא נתחייבה הוא להשיאו כדא' אחר שכתבתי מה שכתוב למעלה אמרו שכבר נשא אשה קודם ואפי' הכי טוענים היורשים שאינם חייבים לתת לה תוספת זה כי לא התנה על התוספת אלא כשיגרש אותה לרצונו לא כשיגרשנה לרצונה ולא כשתתאלמן ואני אומר שאין בטענתם ממש כי סתם הוסיף לה הק' פרחי' והעלם על עצמו כנכסי צאן ברזל שהוא חייב לפורע' לה בין תתאלמן בין תתגרש וכן תוספת זה ולא התנו אלא על הגירושין שאם היא תרצה להתגרש שלא תקח התוספת הנז' ומפני תנאי זה שהוא בגירושין הזכירו ג"כ שאם הוא יגרשנ' ברצון נפשו שאז יתן לה התוספת הנז' כדי לכתוב שאם יגרשנה שלא ברצונו שלא יתן אבל בענין אם תתאלמן לא היה צריך לכתוב כי אין בזה תנאי כלל והתוספ' במקומו עומד שהוסיף לה סתם והעלם על עצמו כנכסי צ"ב שהוא חייב בהם לעולם באלמנו' ובגירושין אלא שהתנ' בגירושין שלא מרצונו שלא יתחייב בתוספת הנז': ועוד סברא היא שהתו' הוא ג"כ כשתתאלמן דלא דמי לנתגרש' ברצונ' שהיא תבעה ממנו שיגרשנה שלא ברצונו ואלמנותה נעלמה מעיני כל חי ולא היתה לרצונה דטב למיתב טן דו ואפי' בצרתה בצדה ולא למיתב ארמלו ועוד דאלמנה עדיפא לגבי בעלה בכמה דברים יותר מגרושה ואם כשגרש' לרצונו הוא נותן לה תוספת זה כ"ש כשנאלמנה ונתאבלה עליו ואיני רואה שום טעם למי שחולק על זה אלא שיתלה עצמו במה שכתוב מיד אחר התוספת התנו ביניהם שאם ח"ו היום או למחר יגרש פלו' כו' ברצון נפשו וכו' שיתן אמנם אם ח"ו תרצה היא להתגרש וכו' שנראה לו כי לא היה התוספת אלא על תנאי גירושין ואינו כי מקודם כתוב שהוסיף לה הק' פרחים והעלם על עצמו וכו' שנראה שהוסיפם שתתפרע מהם בין באלמנות בין בגירושין מרצונו או מרצונה ולכן כתב שהתנו ביניהם לענין גירושין שאם יגרשנה הוא מרצונו הוא שיתן התוספת ולא כשיגרשנה לרצונה אבל לענין האלמנות נשאר התוספת במקומו כמו שכתב מקודם בסתם ואם היה כתוב שהוסיף לה התוספ' הנז' על תנאי שאם יגרשנ' לרצונו יתן ואם לרצונה לא יתן והיה כותב אח"כ והעלם על עצמו כנכסי צ"ב היה איפשר ליתלות בזה ולומר באלמנות לא הוסיף אבל מאחר שהזכיר שהוסיף לה התוספת הנז' והעלהו על עצמו כנכסי צ"ב שהוא תוספת וחיזוקו שיהיה כנכסי צ"ב ואח"כ כתוב והתנו התוספת הוא כולל אלמנות וגירושין כתב התנאי והפי' הזה מוכרח ממ"ש קוד' התנאי והעל' על עצמו וגם ממה שכתב והתנו ולא כתב שהוסיף על תנאי כך כמו שכתבתי ודבר ידוע בלי תנאי כי כשהאדם רוצה לישא על אשתו ושואל ממנה רשות ומוסיף לה על כתובתה שעיקר מה שמוסיף הוא כדי שתעמוד עמו בשלוה ועם צרתה שאם היה רוצה לגרשה וליקח אחרת בלי תוספת זה היה יכול לגרשה אלא שרוצה בה ולסבת בנים או סבה אחרת רוצה ג"כ באחר' וא"כ התוספת הוא שתעמוד עמו עד יום מותו ותגבה התוספ' וגם אם הוא יגרשנ' שלא מרצונ' שיתן לה התוספ' אבל אם היא תתקוטט ותרצה להתגרש לא תקח תוספת כי הכוונה היתה שתשב עמו ועם הצרה בשלום שאם לא תסבול צרה ויגרשנה ויתן תוספת יותר טוב היה לו לגרשה בתחל' בלי תוספת ואח"כ ישא אלא ודאי הכוונה היא בתוספת בין באלמנות בין בגירושין לרצונו וכדי לצאת מידי ספק הוא מתנה בפי' ובאלמנות אין שום תנאי אלא יפרעו לה התוספת כשאר הצ"ב: נאם הצעיר מבי"ט: טו שאלה ילמדנו רבינו ראובן נשבע ואמר הנני מקבל עלי נזירות שמשון בכל תנאיו ובכל פרטיו שבתוך זמן פלו' שיבוא פלוני לדמשק שאתן לך גט יורנו אדוננו אם נלך אחר כוונתו וכוונתו כשנשבע היתה לגרשה. אם נלך אחר דיבורו ונאמר שמאחר שאמר הריני מקבל וכו' שאתן לך גט נראה שאם יתן הגט שיהיה נזיר וגם אם נאמר כי נלך אחר כוונתו וכוונתו היתה כשנשבע שימצאו שלשת' יחד הוא ואשתו ואותו פלוני אפי' שלא יהי' בדמשק או אם נאמר שנלך אחר דיבורו והוא אמר בתוך זמן פלוני שיבא פלוני לדמשק ונראה שאם ילך הוא ואשתו לעיר אחרת קודם שיבא אותו פלו' לדמשק או אפי' שיבוא אם ילכו קודם שישלם אותו הזמן שיעד לא יחול הנדר וגם אם נאמר שהנזירות חל אם יתירו נזירתו מאחר שצער גדול הוא לגרש את אשת נעוריו וגם שלא להוציא לעז על בניו: תשובה לכאורה היה נראה שהוא נזיר אם יתן גט דמה שאמר הריני נזיר שאתן גט הוי כאלו אמר אם אתן גט וכדתנן פרק ב"ש הריני נזיר שזה פלו' וכו' הריני נזיר שאין זה פלו' הריני נזיר שזה חיה וכו' ופירש רש"י ז"ל אם זה פלו' וכו' והכא נמי שאתן גט היינו אם אתן גט כי התם וכן הכי נמי פרק שני דנדרים תנן שבועה שאוכל והוי אם אוכל וכד מעיינינן בה טפי חזינן דאם לא יתן גט יהיה נזיר דוקא כשאמר שזה פלו' שאינו זה הוא דמשמע אם זה שהוא תולה נזירותו במה שאינו בידו ואינו ידוע לו אבל כשתולה נזירתו בדבר הידוע לו והוא בידו כמו שבועה שאוכל ושלא אוכל כמשמעו הא דתנן שבועה שאוכל דהוי אם אוכל דר"ל דלא אכילנא אוקי בגמרא אביי דהוה מסרהב בו מקודם שיאכל עמו ורב אשי אוקי תני שאיני אוכל כו' כדאיתא התם אבל לישניה דשבועה שאוכל סתמא דאכילנא משמע לכ"ע והכא נמי שאתן גט הוי כמקבל נזירות לתתו ואם לא יתנהו יהיה נזיר דומיא דשבוע' שאוכל דאם אינו אוכל חייב בשבוע' ביטוי אע"ג דבשבועה שאוכל מקיים שבועתיה כשאוכל ובנזירות לא מקיים ליה