מבי"ט חלק ב קט

ולא מרצונו ודעתו והנה הרמב"ם ז"ל פרק עשירי מהלכות שבועות כתב וזה לשונו נשבע שיגרש אשתו כו' אם תגרש אשתך אתה מוציא לעז על בניך כו' שנר' שיכול לגרשה בלי התרת שבועה וכן כתב בפר' על מתני' דמעשה בצידן וכן תשובת הרשב"א שהביא בבית יוסף סימן קנ"ד בא"ה על איש שנשבע שבועה לגרש אשתו וגרשה קודם שיתירו לו ואחר כך היה מערער האיש לפסול הגט והשיב כי אינ' טענ' לפסול הגט בדיעבד שלא מצינו שיהי' חשוב אונס אלא באונס שבא לו שלא מעצמו אבל שבוע' זו הוא הביאה על עצמו שהרי מרצון עצמו חייב עצמו לגרש לפי שגמר בדעתו לגרש על כל פנים ולזרוזי נפשיה וכו' ומה שכת' הרב רבי פרץ זלה"ה שכתב שיתירו לו וכו' לפי דעתי לא כתב אלא שצריך כן לכתחלה לעשות גירושין גמורי' לא שיהא פסול הגט כזה בדיעבד וכמו שכתב שם בהלכות ההם דברים רבים דרך חומרא ולמעשה מובחר וכן נראה מלשונו זלה"ה שכתב וזה לשונו כדי שלא יהא דומה לאונס ולא כתב שיהיה זה אונס זהו נראה ברור כשמש שאין בו ספק וכמדומה לי שכן דן הרב ז"ל וכן הסכים עד כאן לשון הרשב"א ז"ל בתשובה ובתשובה שהביא שם סי' קל"ד מה"ר מיימון נגא"ר ז"ל כתב ומה שכתבו רבותינו הצרפתים שאם נשבע לתת גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהיה דומה לאונס סבירא ליה דמתניתין דקונם כיון שתלה נדרו בדבר אחר שאמר כל פירות שבעולם וכו' אין בזה אונס כלל כשגירש אבל בנשבע לגרש דומה לאנוס שתלה הגט בשבועתו ובנדון זה נמי תלה גיטו בדבר אחר ואין כאן אונס כלל עכ"ל ונדון שלו היה שקנס עצמו במאה זהובים לאדון העיר אם יחזיר עם אשתו ולא יגרשנ' ואחר כך גרש' בביטול מודע' ויש לי בזה בתשובה תירוץ אחר: הנה שהרשב"א ז"ל הביא דברי הרב רבי' פרץ וכתב שאינו אלא דרך חומרא ובתשוב' של ה"ר מיימון ז"ל נראה שהוא סובר שמצד הדין כתב רבינו פרץ שצריך להתיר ומה שכתב הרמב"ם ז"ל הוא הפך מה שכתב רבי' פרץ ז"ל ובנדון דידן אם נרצה להחמיר כדברי רבי' פרץ ז"ל שיתירו לו השבועה לא יגרש שאם כשהוא מחוייב על השבועה הוא עובר שאינו רוצה כל שכן וקל וחומר כשיתירו לו השבוע' ולתת ערבון גם כן לא ירצה והרב כתב אם ירצה יתן ערבון ואם המפשר הנבון כה"ר שלמה מאזוזי יצ"ו היה מתחכם יותר בפשרה היה יכול לגזור שיגרש ואם לא ירצה לא יתחייב מצד השבועה אלא שיפרע לה כל תשלום כתובתה ותוספת ואם כבר היה בידו כתובה ותוס' היה יכול לגזור עליו שיתן לה מאה או מאתים פרחים אם לא ירצה לגרשה ולהחמיר עליו במזונות גם כן שעל כל הדברים האלה היו יכולים לכוף אותו שיפרע ומצד זה אולי ירצה לגרש כדי שיפטרו אותו מן הפירעון שנתחייב בו לקיים כל מה שיפשר הפשרן.. ונראה לי כי גם עתה יוכל עדין המפשר לומר לו כיון שאין אתה רוצ' לגרש אני מתיר לך השבועה לענין הגירושין ואני מצוה עליך מצד השבועה שנשבעת לקיים את דבריו והנני גוז' עליך שתתן לה החמשי' פרחים וגם אני מחייב אותך שתתן לה כל כתובתה והתוס' ותתן לה סך מאה פרחי' בידה למזונות אם הוא אמוד שיוכל לפרוע מה שיצו' לו שיפרע ואם אינו אמוד יחייב אותו לעתיד לבוא כשיהיה לו יכולת לפרוע שיפרע לה או לזמנים שיפרע סך מה ושלא יוכל לישא אש' אחרת עליה עד שיפרע וגם יעשו הסכמ' שלא תנשא לו שום אשה עד שיתן גט לה ועל כל אלו יכולים לכופו כי אעפ"י שתהיה הכוונה כדי שיתן גט ויש פוסקים שכתבו שיש בזה משום אונס כמו שהאריך מהרי"ק בענין זה בשורש זהו כשלא נתחייב וכופין או אוסרים אותו על זה כדי שיתן גט אבל כשנתחייב בשבועה לקיי' כל מה שיגזור עליו הפשרן וגוזר עליו שיגרש ואם לא ירצה לא יתחייב לגרש אלא שיתן לה כך וכך מה שיגזור הפשרן בדבר שהוא אמוד או חיוב לעתיד יכולים לכוף אותו על זה ואם ירצה אחר כך לגרש אין כאן עישוי כלל שכבר היה בידו ליפטר מן הגירושין אם היה מקיים השבוע' ופורע מה שצוה הפשרן כי מצד הדין חייב לקיים ולא נאמר כי אחר שגזר הפשרן מה שגזר שנסתלק ממנו כבר כח שהיה לו משניהם מצד השבועה ולא יוכל לשנות שום דבר ממה שגזר כי זה היה אם היתה מוחה הכת האחרת והיתה אומרת כבר גזרת ולא תוכל לוותר לו ממה שגזרת עליו מקודם אבל כשהכת האחרת אינה חוששת שישנה איזה דבר ממה שאינו רוצה האחר עדין השבועה במקומה עומדת שיוכל לומר כיון שאינך רוצה לגרש כמו שצויתיך אני מתיר לך הגירושין ואני מחייב אותך בכך וכך גם היא תרצה בזה ויותן לחכמי מצרים ויחכמו עוד עם המפשר לעשות בכיוצא בזה חומרות יתירות כי אין בזה עישוי בגט זה כלל טבת שנת השל"ג: שאלה רז ילמדנו רבינו ראובן היה נשוי אשה ונפטרה האשה בלא זרע ובאו יורשי האשה לחלוק עם הבעל מה שימצא מהנדוניא בעין כפי מנהג דמשק וגם נמצא שנתנו לבעל בסכום הנדוניא ט"ו פרחים במעות בעין וגם הבעל מכר חפצים מהנדוניא בסך י"ז פרחים ועתה אומר הבעל שאינו רוצה לתת ליורשי האשה השבעה פרחים וחצי שעולה להם מט"ו פרחים שנתנו לו בנדוניא באומרו שנאבדו וגם מחצי שעולה ליורשים מי"ז פרחים מהחפצים שמכר אינו רוצה לתת להם מעות כי אם חפצים בשוויו וגם יש חפצים שנעשו מחדש ואומרים היורשי' שרוצים חלקם בהם שרובם היו מעשה ידיה של אשה והבעל אינו רוצה לתת להם מאילו החפצים שטוען שמעשה ידי האשה הוא לבעל לכן יורינו מורינו הרב על כל זה ושכרו כפול מן השמים: תשובה כבר כתבת' על זה טעם אחרת כי מנהג דמשק הוא כי התכריכין וצרכי קבורה ניטלין מכלל מה שנשאר מהנדוניא והשאר חולקים הבעל ויורשי האשה ואם נתנו לו מעות בכלל הנדוניא יפרע כפי הערך שהיה לו בזמן הנישואין ד"מ אם היו לו בזמן הנישואין מאה פרחים ונתנו לו ק' ועתה יש לו מאתים פרחים או יותר יפרע הק' האחרים חציין מן הק' שלו וחציין מן הק' של הנדוניא נשארו לו נ' מן הנדוניא יפרע כ"ה וכן לפי ערך ערך זה ואם לא היה לו אלא המעו' שנתנו לו בנדוניא אפי' נאבדו ויש לו עתה שהרויח יתן חצי מה שיש לו ואם לא נשאר לו שום קרן עתה בשעת מיתה אינו חייב לפרוע שום דבר מן המעות כמו כשנפסד איזה חפץ מן הנדוניא שאינו חייב לפרוע עליו שום דבר אם מכר שום חפץ מחפצי נדונייתה שלא ברשותה חייב עתה לפרוע החצי ממה שמכר כיון שלא היה לו רשות בדין למכור וכן אפילו היה ברשותה אם היה על תנאי שיחזור ויקנה לה מה שימכור משלה חייב עתה לפרוע חצי מה שמכר ואם היה רשות מוחליו בלי שום תנאי יהיה הדין כפי המעות של הנדוניא שאם יש לו עתה כפי מה שהיה לו בשעת מכירה יתן חצי מה שמכר ואם פחות חצי מה שימצא. נאם המבי"ט: שאלה רח על דבר ראובן שמת והיו עליו חובות הרבה וכתובת אשה והגבו בית דין כתובת האשה ושמו שמאי' על המטלטלין והבית להגבות לבעלי חובות וקבל כבר המטלטלין במה ששמו אותם על ידי ב"ד ושמו גם כן הבית על ידי בקיאי' והתחילו להכריזה ואחר כך חששו שמא יבוא אחי ראובן שהוא יורש ויערער על השטר או על השומא וכתבו שלא גמרו השומא עד שיבוא היורש או שיודיעוהו: על זה אני אומר כי אינם צריכים להמתין ליורש או להודיעו כי אפילו הלוה עצמו אם לא היה בעיר והיה רחוק שלא יוכל לבוא תוך שלשים יום אינם חייבים להמתין אלא ב"ד מגבין לו מיד וכבר ירדו לברר שמאים על פי ב"ד ושמו הכל והמטלטלין הם ביד המלוה כבר על השומא שעשו כיון שהתחילו יגמרו מתחלה ששמו בית דין מאי סברו ובסוף שכתבו עד שיבוא היורש מאי סברו ומה נתחדש להם מצד הדין אם ללוה בעצמו בהיותו בחיים לא היו חייבין להמתין אם היה בדרך רחוקה כל שכן ליורש שלו להיותו במצרים כי הוא ידוע כי לשלוח רץ אחד יצטרך יותר משלשים יום בהליכה וביאה והוא לא יוכל לבוא בשיירא וישהה יותר משני חדשים וכבר עברו כמה ימים מן השלשים מן היום שמת ומהיום שבאו הבעלי חובות לב"ד ולכן יש רשות לב"ד לגמור את דבר ההכרזה ויחליטוה לו לסוף שלשים יום מן ההכרזה כי שומא הדרא ליורש שירשה ממילא ואם יבוא היורש וירצה לתת דמיה הב"ח הוא מרוצה: וכל שכן שכתבו המפרשים ז"ל כי הוצאת ההודעה ללוה שיבוא יוציא אותה עתה המלוה ואחר כך כשינכה החוב יגבה גם כן ההוצאה והוא ידוע כי אין בנכסי ראובן זה כדי החובות ולמה יפסידו המלוים ג' ד' פרחים או יותר להודיעו והוא ידוע שלא יבוא היורש כי יודע הוא שלא ישאר לו שום ירושה ויפסיד שכר הדרך מכיסו: ואם ישבחם אחרים ואין להם ממה יגבו ישבע המוקדם שלא נפרע מזה השטר וגם אם היה לו מלוה על פה יכול לישבע על מה שתפס שהיה חייב לו סך כך וכך נאם המבי"ט: שאלה רט מי שנשא אשה והתנה בשעת הנישואין בכלל התנאי' שאם ח"ו תפטר הכלה בזרע של קיימא שיירש כל סכי כתובתה כדין תורה שהבעל יורש את אשתו ונפטר הכלה והניחה בן זכר ואח"כ נשא אחרת ונפטר הוא והניח בנים אחרים והניח נכסים אחרים יותר מכתובת שתיהן מטלטלין ולא קרקע וכן הראשונה רוצה לגבות כתובתה של אמו בתורת בנין דכרין ילמדנו רבינו אם יש לו דין אם לאו: תשובה כל הכתובות כתוב בהן כך שהבעל יורש אשתו כשיש לו זרע של קיימא ממנה והתנאי שיחזור קצת הירושה הוא כשאין לו זרע של קיימא ולענין כתובת בנין דכרין קיימא לן אם מתה אחת בחייו ואחת לאחר מותו יש להם דין כתובת בנין דכרין ולענין אם נוהגת בזמן הזה אם לאו: יש גאונים שכתבו שאינה נוהגת בזמן הזה ורבינו האיי גאון ז"ל והרמב"ם ז"ל כתבו שנוהגת ויש מחלוקת בין הפוסקים אם נוהגת במטלטלין גם כן או דוקא בקרקעות גם רבינו חננאל כתב שעיקר התקנה לא היתה אלא כשמתו כבר שתיהן אפי' אחת בחייו ואחת לאחר מותו וגאונים אחרים לא הסכימו לדעתו הנה שיש שלשה חלוקות הגאונים שכתבו שאינה נוהגת כלל ואחרים שכתבו שאינה נוהגת אלא בקרקעות ואחרים שכתבו כשמתו שתיהן ואם כן בנדון דידן לא יש קרקעות והאחד עדין בחיים: ולכן. נראה לי שבנדון דידן אין בו דין כתובת בנין דכרין אלא אם כן שיתברר כי באותה העיר ובסביבותיה נהגו כדין כתובת בנין דכרין לפחות ל' שיתברר כי בשנים או שלשה פעמים נהגו לגבות כתובת בנין דכרין אפי' ממטלטלין ואפי' שהאחד מהן היה בחיי' נאם הצעיר משה זה לי כמה שנים שנסתפקתי אם יש חשש לשדך תוך שלשה חדשים להבחנה או תוך כ"ד חדש ליניקה ולא מצאתי בשום