מבי"ט חלק ב קו

שכתב הרמב"ם ז"ל פ' תשיעי מהלכות עבדים מלך גוי שעשה מלחמה והביא שביה ומכרה וכן אם הרשה לכל מי שירצה שילך ויגנוב מאומה שהיא עושה עמו מלחמה יביא וימכור לעצמו וכן אם היו דיניה שכל מי שלא יתן את המס ימכר או מי שעשה כך וכך או לא יעש' ומכר הרי דינם דין ומכ' הנלקח בדיינים אלו הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר נראה כי ישראל הקונה מאלו העבדים הוא כעבד כנעני וגופו קנוי לישראל כמו שכתב הרי הוא כעבד כנעני לכל דבר מצד דיני המלך כמו שכתב וכן אם היו דיניו וכו' שכל מי וכו' ובמלכות תוגרמה מלכות שלנו מלכו' חסד כך הוא שנותן המלך יר"ה רשות לעבדיו שכל מי שישב' במלחמ' ערלים מאויביו שיהיה הוא משעבד בהם וימכור מהם מה שירצ' ובמלחמת גיפרי שכבשה אחד מעבדי המלך יר"ה בחיל שנתן לו המלך שבו ערלים מהם לעבדים ולשפחות ומכרו מהם פה ובדמשק בפירסום ואפי' יהודים קנו מהם ואם היה דינא דמלכותא שאינם מניחים ליהודים להיות אצלם עבדים ושפחות אלא בכל כך מיני אופני שכירות וכמו שכתב החכם נר"ו לא היה מקום ליהודים לקנות מהם בפירסום כי מה שעושים חוג"יטי בפני שופטים הם לראי' שקנאום כי אפי' הישמעאלי' הקונים צריכי' לעשות חוגי' לראיה ואם היה בזה שום דינא דמלכותא שלא יקנו היהודי' עבדים או שפחות לא היו קוני' כך בפרסו' שהיו מענישי' את הקוני' היהודים וגם המוכרי' הישמעלי' וחקרתי מאנשי' ידועי' בדמשק שהעידו שהביאו שם משבויי ג"יפרי הערלי' וקנו היהודי' מהם אנשים ונשים וטף בשוק המלך בפירסו' ואין מי יאמר להם מה תעשו ועוד היום יש מחזיקי' בהם ואירע כי שפחה אחת קבלה על אדוניה ששכב עמה וקמו מערלי' יושבי המדינה והלכו לשופט והשופט אמר כי גופה היה קנוי לו ולא היה לו עונש כלל ומשום לזות שפתים הוציא אותה לשוק ומכרה גם במצרי' קנו הרבה מהם בפירסו' ואין הישמעאלי' שרים ושופטי' פוצה פה ומצפצף והגידו לי כי בזאת השנה אירע כי אויב א' ליהודי' הוציא פ"יטואה מן אחד מד' מידהביש שלה' על השפחות בנות הערלי' שהי' מתגיירות כי הוא ראוי שישובו לדת הישמעאלי' והג' מידהביש נתנו פיטוא"ה שכיון דשמדעת' היו מתגיירי' לא היה כח בדין הישמעאלי' להחזירם לדתם אלא אם כן היו קטני' שאינ' בני דעה אפי' לאותה פיטוא"ה לא היו לוקחי' אותם בחנם אלא שימכרו אותם היהודי' לישמעאלי' ואפי' בקושטטי' אם המדינות מושב המלך יר"ה אומרים כי היהודי' קוני' שפחו' בנות הערלים בפרסו' ואם יש לפעמי' עירעור הוא דרך עליל' שאומר שמא הן ישמעאלו' או מי שמכרן היו אצלו בחזקת ישמעאלות או טענות בעלילות כיוצא בזה אבל לא מצד דינא דמלכותא: ומצאתי תשובה אחת להרשב"א ז"ל בתשו' של דינ' דמלכות' דינא שאמרו לא אמרו אלא במאי דאיכ' הרמנ' דמלכות' ובדברים שהם מדיני המלכות דדינא דמלכותא אמרו דינא דמלכא לא אמרו אלא כמו שאנו יש לנו משפט מלוכ' כמו שאמר להם שמואל לישראל דמלך מותר בו כך בשאר האומות דינים ידועי' יש למלכים ובהם אמרו דיניה' דין אבל דינים שדנים בערכאות אין לו משפטי המלוכה אלא הערכאות דנים לעצמם כמו שימצאו בספרי הדינים שאם אי אתה אומר כן בטלה חס ושלום דיני ישראל עד כאן לשון הרשב"א זלה"ה הרי שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדיני המלכות עצמו לא במה שדנים הגוים בערכאות וכשיוצא איזה עירעור על השפחות אינו מצד דינין המלכות אלא מצד הערכאות כמו שאירע במצרים כמו שכתוב למעלה ואפילו הכי לא היה אלא מאחד מד' דייניהם כי רובם הסכימו שיש רשות ליהודי' לקנות עבדי' עולם אפילו שיגיירום כל שכן להחזיקם בתורת עבדי' אפילו שהם נוהגות במצות שהנשי' חייבות בהם וגם כי לפעמים יבואו לחקור מצד המלכות על השפחות אינו בדינ' דמלכו' אלא דרך עלילה וגזל לקחת שוחד מכל מי שיש לו שפחה ואחר שלוקחים מהם שוחד מניחים אותם ואם היה דינא דמלכותא לא היו ניצולים בשוחד: ואם כן הוא דבר פשוט שאלו השפחות בנות הערלים הקנויות לישראל ומטבילין אותם לשם שפחות וכן העבדים שיש להם דין שפחה ועבד כנעני ואסורים לישא בן או בת ישראל ויש תימה בדברי החכם נר"ו שלא היה מיראי הוראה בענין זה כמו שהעיד על עצמו במקום אחר שכתב כן ובודאי אם תנשא בדיעבד הוולדות הם מותרים לבוא בקהל כדין הנושא גויה שבניה גוים אבל לכתחלה לא אסכי' להתיר שיקח שפחה עכ"ל ואם ודאי הוא לו שהוולדות מותרים למה לא יסכים להתיר ליקח שפחה מאלו השפחות שאומר הוא שאין להם דין שפחה אלא בגויה שבניה הם גוים ואם נתגיירה לכתחלה תנשא לישראל ובניה כשרי' וכן שפחה זו שהיא כגוייה אם תתגייר ותנשא לכתחלה לישראל ולדעתו זה היה יכול להסכים גם כן לכתחלה אלא שסברא זו יש בה שגגת הוראה כי שפחות ועבדים אלו שבמלכו' זה יש בהם דין שפחה כנענית ועבד כנעני כמו שהוכחתי למעלה ולענין הנדון שלנו אחר שהטבילוה לשם שפחות באדריאנופולי ונשאה היתה מותרת לו ובניה כמוה והרי שחרר אותם בפני פלוני ופלוני והוא נאמן כמו שכתבתי למעלה אם הוא תלמיד חכם וקודם לכהן גדול עם הארץ והאריך והורה לעצמו היתר וראיתיו צודק ברוב דבריו לענין כלל הדין ובקצת ראיות שהבי' ומה שכתב על חכם מפורס' שבברוס' שאם השפחה היתה נתונה ולא קנויה שאינה ראויה להשיא' לו וגם שלא יוכל הוא לשחרר הוולדו' אין להאמין על שום חכם שיהי' לו סברא זו וגם אינו צריך להראות שטר מתנה או עדים אחר כמה שנים חזקה שנשתמש בו כדרך שהעבדים משתמשים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פרק עשירי מהלכות טוען ונטען גם שלא היה כאן מערער וטוען על שפחה זו כמו שכתב הוא: עוד אני אומר כי אפילו שלא קנאה ולא נתנוה לו במתנ' אלא שנתנוה לממז' לאשה הרי בניה כמותה וישחרר אותם בעליהן והרי הם זרעו של ממזר טהור דאע"ג דאמר רבי יהושע בן לוי כסף מטהר ממזרים שנאמר וישב מצרף ומטהר כסף שהנראה שהממזר יכול ליטהר בכספו שיקח שפחה וישאנה היינו משום שלא ימצא מי שיתן לו שפחתו לאשה כדי לשחרר הבנים שתלד לטהר זרע הממזר ומשום הכי יצטרך הממזר כסף לטהר זרעו אבל אין הכי נמי שאם ימצא מי שישיאנו בשפחתו כדי לשחרר את בניו שהם טהורים ואפי' שהיה נושא שפחה שלא ברשות אדוניה והיה מוליד בנים ואחר כך היה משחרר אותה אדון השפחה היו טהורים וכל שכן דמימרא דר' יהושע בן לוי עיקר' היא על הממזרים הנטמעים בישראלות מחמת כספם וממונם ומשפחה שנטמעה נטמעה ויטהרו לעתיד לבוא כמו שפירשו המפרשים על מימרא של רבי יהושע בן לוי וכיון שאפילו לא נתנוה במתנ' היה יכול לטהר את זרעו כדאמרינן אם כן הוא נאמן לומר שנתנוה לו ונשאה והוא שחררם נאם המבי"ט: שאלה ר ראובן נתפשר עם שמעון על סך צמר שמכר לו ונטלו קנין משמעון הקונה וכתבו עליו שטר שהיה חייב לראובן סך מעות לזמן פלוני על הצמר שקנה ממנו ומסר לו ראובן המפתח של הבית שהיה בו הצמר ושמעון היה מוכר הצמר שקנה על יד שלוחו והיה בא ראובן לראות משקל שקי הצמר ובין כך ובין כך חלה שמעון חולי של סכנה והלך ראובן והני' מנעול על המנעול שהיה בבית הצמר ובא שלוחו של שמעון ולקח שאר הצמר על החוב שאומר שהיה חייב לו שמעון ואחר כך מת שמעון ובא ראובן לתובע משלוחו של שמעון ואומר שהוא הניח מנעול על הצמר שהוא שלו שחזר בו מן המוכר כיון שלא נטל קנין על מכירתה: תשובה נראה לי כי מכר זה קיים אעפ"י שלא נטל קנין ראובן על מכירת הצמר כיון שנתרצה במכר ונכתב שטר חוב על ראובן שהיה חייב לו כל כך מעות על מכירת הצמר ושעבד נכסיו לזמן פלוני שנתפשר עמו: ומצאתי ראיה לזה מתשובת הרמב"ם ז"ל שהביא מ"מ פרק כ"ג על לוה שבא לב"ד בשטר חוב שבידו לכפות את המלוה להלוותו עד זמן שקבע וכתב דבר ברור הוא שיכול מלוה לטעון שלא מדעתי נכתב ואם יבי' ראיה הלוה שמדעתו נכתב או השטר ביד המלוה יש לדון שכיון שנשתעבדו לו נכסי לוה בחליפין מעכשיו אף הוא חייב ליתן דמים כלומר שחייב להלוואתו עד זמן שקבע לו ויקנה נכסיו לשעבודן וזהו דעת הרא"ש ז"ל ודעת צילות' היא ע"כ דברי הרב ז"ל אבל הרשב"א זלה"ה כתב דבשטר חוב לעולם יכול לחזור מלוה בו והביא ראיה מפרק האיש מקדש שאמר לשם במלוה ברשות בעלים לחזרה קמיפלגי דמשמע מהתם דכל שלא נתנה לכולי עלמא יכול לחזור בו עכ"ל ז"ל הרי מדברי הרמב"ן ז"ל שכיון שכתב לו השטר חייב להלוותו לו וכל שכן בנדון דידן שחייב לתת לו הצמר וכיון שלקחה שלוחו זכה אלא שצריך לברר או לישבע שהיה חייב לו שמעון הנפטר סך מה שיקח מן הצמר או יותר ואפילו לדעת הרשב"א ז"ל שחלק עליו היינו על הלואת ממון דהויא ברשותו לחזרה אבל בנדון דידן שהיה חייב לתת לו הצמר אחר שזכה הוא בשטר חוב פרעון דמי הצמר ואפילו שנאמר שהרשב"א ז"ל יחלוק גם על זה נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה ויאמר זה קים לי כהרמב"ן ז"ל כל שכן שהם רבים לגבי יחיד עוד נראה לי אפילו שמן הדין מסירת המפתח אינו קנין והיה צריך למשוך: הצמר כיון שנתן המפתח בידו הוה ליה כאילו אמר לך משוך הצמר וקני והרי משך קצבת הצמר לפניו כששם לוה ואפילו מה שלקח הוא אחר כך שלא בפניו היה לו כבר רשות מקודם ליטלה משמסר לו המפת' וברשו' שנתן לו ואין לו שום דין לראובן על שלוחו של שמעון מכל א' משני' קודם במסיר' המפתח שילך כי שלוחו של אדם כמותו טעמי' אלו וכל זה הוא על הקדמ' שהוא ידוע שנטל קנין על מכירת' כי אחר שכתוב בשטר חוב שנתחייב לפרוע לו סך מעות על הצמר שקנה ממנו נראה כי העדים ידעו או הוא הודה שהיה הקניה כדין וכשורה בקנין גמור וזה דבר פשוט שא"א לו לברר שלא נטל קנין נאם המבי"ט: שאלה רא ראובן היה הולך למדינת הים וכשש' לדרך פעמיו תבעו ממנו קרובי אשתו שיניח לה גט זמן ולא היה פנאי לכותבו וליתנו על תנאי אם באתי תוך שלשה שנים וכו' וצוה שיכתבו לו גט ויתנוהו לה ושלא תתגרש בו מיד כי אם אחר סוף ג' שנים שהוא דומה לתנאי ואינו תנאי ובשעת נתינתו על ידי שליח אמר אחד מן הב"ח שהיו שם שיאמר לה מעכשיו וניתן הגט וכשהלך לו בספינה אחת מדמייאט לבולאק ובדרך יצא ליבשה הוא ושני' ובאו ערביי' לשבות' ונכנסו לנהר לברוח מהם ולא יכלו להגיע לספינה שהלכ' כבר ואחר כך חפשו עליה' ונמצאו השני' חיי' האחד ערו' בלי לבוש שהפשיטוהו הערביי' וראובן לא נמצא ולא נודע אם נטבע בנהר או אם שבו אותו הערביי' ולא נודע מקומו איו זה שנתי' ימי' ובתוך זמן זה חלתה האשה ומפני שלא תמות בלי שבועת אלמנה כדי שיירשו' אחיה השביעוה שבועת אלמנה שני הדיוטות ומתה ועתה יורשיה תובעי' כתובתה ומצד בעלה טועני' כי אולי הוא חי ויורש חלק נדונייתה וכל התוספת וגם היא זקוקה ליב' אם מת ויש לו זכות בנכסי' יורינו רבינו הדין עם מי ושכרו כפול ומכופל מן השמים: