מבי"ט חלק ב קד

תרומתו תרומה ואפילו תורם ענבים נמי על היין העשוי כבר מדרבנן הוא דאין תרומתן תרומה משום גזרה שמא יטריח הכהן לדרוך כדא' בירושלמי דמשמע דאי לאו משום האי גזרה מן הדין היו תורמים זיתים על שמן וענבים על יין דתרוייהו נגמרה מלאכתן והרמב"ם ז"ל שכתב דכתיב כדגן וכו' מן הגמור דמשמע מדאורייתא היינו לכתחלה כמו שכתב בסוף הפרק על מתני' בתרא לכתחילה אינו מותר מן התורה ומדרבנן אפילו בדיעבד משום טורח כדאמר וכמו שכתב הרב ז"ל בהלכות תרומה פ' ה' גזירה שמא יטריח הא קמן דתרם ענבים ונמלך לעשותן יין תרומתו תרומה ואפילו ענבים על יין מדאורייתא תרומתו תרומה ואי ענבים אין חיובן מן התורה כדכתב מר בדבר פשוט לא היה תרומתו תרומה כמו שכתב הרב ז"ל פרק ה' אין תורמין מדבר שהוא חייב מן התורה על דבר שהוא חייב מדבריהם ולא מן החייב מדבריהם וכו' ואם תרם תרומתו תרומה ויחזור ויתרום וכיון דחוזר ותורם משמע דמן התורה אינה תרומה וכיון דבענבים על היין אמרינן לעיל דמן התורה הויא תרומה משמע דענבים גופייהו נמי וכו' מיחייבי מדאורייתא וכן זיתים ולא אמרינן בהו בתרומה יפה כח הבן מכח האב כדאמר גבי עצי המערכה ובכפתור ופרח פרק עשרים הביא ראיות דענבים וזיתים תרומתן דאורייתא כתירוש ויצהר כתב עוד הילכך בנדון דידן אעפ"י שהענבים נפטרו מחמת מירוחם של גוי אם בא לעשות יין צריך לתקן דגורן חדש יש לו ליין ופנים חדשות באו לכאן והנודר מן הענבים מותר ביין הילכך בין לענין תרומות ומעשרות בין לענין לשון בני אדם חלוקים הם עד כאן לשון הרב ז"ל: ואני אומר דלא דמי לכל מאי דמייתי לעיל דהתם מיירי בקרקע ישראל או מירוחו בכל על ידי ישראל דחייבין בענבים ובזיתים ובתירוש ויצהר בתרומות ומעשרות מדאורייתא ואפילו למאי דכתב מר זיתים וענבים מיהא מדרבנן ולהכי יין תירוש ויצהר דאית להו גורן אחר חדש כדכתב מר חייבין בשעת גרנן משום דהוו מיחייבי מעיקרא כענבים וזיתים אבל ענבי' דנתמרחו על ידי גוי מקרקעו ופטירי עדיין הקושי' במקומה עומדת מאין יבוא להם חיוב אחר שנעשו יין ואין ראיה מן הנודר מן הענבים מותר ביין דהיינו משום דאזלינן בתר לשון בני אדם לא משום דפנים חדשות הם ויותר ראיה היתה ממה שאנו מברכים שהחיינו על הענבים ואחר כך ביין גם כן דפנים חדשות באו לכאן דלהא נמי לא דמי אלא דוקא בענבים של ישראל שמוציאים תרומה מן הענבים ומוציאים ג"כ מן היין של ענבים אחרות אבל ענבים דפטירי יין נמי הוא פטור כדאמרן הכלל שבעיני ובעיוני איני רואה סמך למה שנהגו להוציא תרומה ומעשרות ליין העשוי מן הענבים שקונים מן הגוים אחר מירוח אלא כי בשנים הראשונים היו להרבה יהודים כרמים שלהם וגם היו קונים מן הגוים תירוש עצמו בכרמים שהיו דורכים היהודים שם הענבים של גוים והיו קונים התירוש ולא היה יכול להבדיל בחביות היין של כרמיהם מן היין שהיו קונים והיו מוציאים מן הכל בחשבם כי התירוש של גוים שנטהר על ידי ישראל שהיה חייב ולענין הברכה בהפרשת תרומות ומעשרות מיין זה שאנו עושים מן הענבים שאנחנו קונים מן הגוים חוששני להם לחטא ברכה לבטלה ואיני מורה שלאי להפריש נאם המבי"ט: כתבתי זה ימים על אותם שיהיו מחמירים להוציא תרומה ומעשר ממה שהיו לוקחים מן הגוים במירוח שלהם ואפילו בירקות שהיו קונים מן השוק כי לכל הפי' בין יש קנין או אין קנין או מדאורייתא בזמן הזה או מדרבנן שירק של גוי במירוחו אין בה משום גזירת בעלי כיסין ואפילו במירוח ישר' ואם כן במירוח ישראל הוי גזרה לגזרה ולדעת הרמב"ם ז"ל מאריה דארעא דישראל דסבר דגן תירוש ויצהר בזמן הזה דרבנן כיבוש ראשון אם כן ירק בקרקע ישראל דבזמן הראשון הוה מדרבנן השתא דדגן תירוש ויצהר הוו דרבנן הוי ירק גזרה לגזרה ומירוח דישראל בקרקע של גוי הויא גזרה שלישית ופטור ואפילו בדגן מירוח דישראל בקרקע גוי הוי גזרה לגזרה אטו דגן דישראל בקרקע שלו בזמן הזה דהוי דרבנן אטו כיבוש ראשון ולפי זה אפילו בענבים שאנו קונים מן הגוים ואנו עושים יין מהם לא היינו חייבים להוציא מן היין תרומה ומעשר אלא שהמנהג פשוט להוציא ואיני רואה שום דרך לחיוב לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אם נאמר דכולה חדא גזרה היא חיוב בשדה שלו ומירוח של גוי כדקאי מעיקרא קאי וגם שמא חששו בדורות הראשונים לסברת האומר דדגן תירוש ויצהר מדאורייתא בזמן הזה בקרקע של גוי במירוח ישראל הויא חדא גזירה מדרבנן כן נראה מלשון ספר התרומה דבקרקע של ישראל חיי' מדרבנן ובשל גוי פטור סתם דמשמע אפי' מרחן כיון שעד שעת תלישה היו של גוי ואחר כך כתוב והרוצה להפריש ולהחמיר טפי הגוים וכו' וכל שכן לפי מה שפיר' שפירות הגוי פטורין אפילו מדרבנן והמחמיר להפריש מהן לא יפריש משל ישראל על של גוי או איפכא וכו' עד כאן לשונו דמשמע דבשל גוי אינו חייב כלל ואי בלא מירוח פשיטא ולא תימא דבענבים שאנו לוקחים מן הגוי ואנו עושים מהן יין כיון שמירוח היין משיקפה כדתנן במתניתין הויא מירוחו על ידי ישראל וחייב דהא דתנן משיקפה היינו בענבים של ישראל או שנתמרחו הענבים עצמם על ידי ישראל שהענבים עצמן חייבות במעשר וכשלא הוציא מהענבים ההן מעפר ועשה מהן יין הוי מירוח היין משיקפה אבל כשנתמרחו הענבים על ידי הגוי דהן פטורות מתרומה ומעשר אם נמלך לעשות מהן יין מאין בא ליין החיוב כיון שהענבים הן פטורות ואפילו לקח הענבים לכתחילה לעשות מהן יין כיון שיכול לאכול מהן בלא הפרשת תרומה ומעשרות מאין בא ליין חיוב והוי כמו החטה שאנו קונים אותה מן הגוי אחר מירוחן דאעג"ב דאינה ראויה אלא לכסוס ואנחנו עושים בה כמה מלאכות עד שתעשה פת אפילו הכי פטורה מתרומה ומעשר כיון שנתמרחה קודם על ידי גוי וכל שכן הענבים דמיד אנו אוכלים אותם אפילו בקבע דאינם חייבות כלל כיון שנתמרחו ע"י הגוי שהניחן בסל או בכלכלה וחיפן דהוי מירוח שלהם כדתנן במתני' דפשיטא דאפילו יעשה מהן יין אחר כך לא יתחייבו בתרומה ומעשר וכמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות תרומות שכתב מכר גוי לישראל פירות מחוברים אחר שבאו לעונת המעשרות ומרחן הגוי וכו' אינם חייבין וכו' הואיל ומירחן הגוי וכל שכן הכא שמוכר הגוי לאחר מירוחו וכן גבי הקדש אמרינן המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם גמר מלאכתם חייב לעשר ואם נגמרה מלאכתם ביד ההקדש ואחר כך פדאן פטורים מן המעשרות שבשעת חובתן היו פטורות וגבי גוי נמי בשעת חובתן היו פטורות אפילו היו ענבים ועשה מהן יין ואיני רואה סמך למה שנהגו להפריש תרומה ומעשר אלא שבשנים קדמוניות היו הכרמים להרבה יהודים בתוגרמ' וגם היו קונים יין תירוש הרב' בכרמי' שהיו היהודים דורכים שם הענבים של גוים וקונים התירוש ולא היו יכולים להבדיל בחביות היין של כרמיהם מן היין שהיו קונים והיו מפרישים מן הכל בחשבם כי התירוש של גוים שנטהר ע"י ישראל שהיה חייב ואפילו הכי איני רשאי לבטל המנהג של הראשונים להתיר וגם מפרישי תרומה ומעשר מן היין שעושים מן היין העשוי מענבים של הגוים אבל לענין ברכה אני חושש להם למברכי' מחטא ברכה לבטלה ואני מחפש על מעט יין של כרם ישראל לברך עליו על הפרשת תרומה ומעשר ולהפריש עמו תרומה ומעשר מן היין העשוי מענבים שנלקחו מן הגוים אחר מירוח הענבים נאם המבי"ט: שאלה קצח בכל השנים היה קשה בעיני כשהייתי מפריש תרומה ותרומת מעשר מן היין להשליכו אחורי החביות כי יש זלזול בקדושת התרומה אעפ"י שהיא טמאה ובמתני' דסוף תרומה תנן את שדרכו ליקבר יקבר דהיינו משקין של תרומה טמאה דאין ראויין לשריפה דנקברין וזאת השפיכה שאנחנו שופכים אינה קבורה והיא אסורה אלא גניזה בכבוד ככתבי הקדש הבלואין ושנפסלו ועם כל זה לא נפסדה כל קדושתם וכמו כן התרומה טמאה לא נפסדה כל קדושתה בהיותה טמאה ועל זה נתתי אל לבי לדרוש ולחקור אם ימצא איזה תיקון או איזה הנאה בתרומת היין כיון שאין נוהגין קבורה כמצוה כי אם לשפוך אותה על פני הארץ ולדרוס עליה וראיתי הא דתניא סוף פרקא קמא דפסחים וסוף מסכת קמא חבית יין של תרומה שנטמאה בית שמאי אומרים תשפך חבל לשון חבילה ולא לזילוף דילמא אתי למשתי ובית הלל אומרים תעשה זילוף אמר ר' ישמעאל בר יוסי אני אכריע וכו' ואמרו לו אין הכרעת שלישי מכרעת וכתבו התוספות אע"ג דתרומה טמאה בשריפה כדמסקינן סוף תמורה הראוי לשריפה לשריפה והראוי לקבורה לקבורה ה"ה בכי האי גוונא הואיל וראוי לזילוף ולא פליגא אמתני' דהראוי לקבורה דהיינו כשאין לו דרך לזילוף ליהנות בהן שהוא בשר או כיוצא בו אז יקבר כמו בתרומה טמאה דתנן נמי התם במתני' סוף תמורה ואלו הם הנשרפים חמץ וכו' ותרומה טמא' והערל' וכו' וגם תנן ומדליק' בפת ובשמן של תרומה ופירשו משום דכלל תרומה טמאה עם חמץ וערלה דאיסורי הנאה נינהו כי היכי דלא תטעי שגם תרומה טמא אסורה בהנאה הדר תנא ומדליק' בפת וכו' ומשמע דאעג"ב דתנן דנשרפי' דאם יש דרך אחר לשרפן ויהיה נהנה בהן כגון הסקת פת והדלקת שמן שרי והוא הדין לנשרפ' דהיינו כשאין יכול להנות מהן אבל יכול ליהנות בזילוף יהנה כבית הלל דלא חייש לתקלה דהכי הלכה דהא אקשו מינייהו התוספות פירקא קמא דשבת והא דאמרי' אלא גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן ומשהי לה לזורעה ואתי לידי תקלה וכתבו התוספות והא דהכא חיישינן לתקלה ובסוף פירקא קמא דפסחים אמרי בית הלל תעשה זילוף איכא למימר דהכא מודה בית הלל דפעמים דצריך להשהות שנה שלימה עד שעת זריעה עכ"ל וכן סוף מסכת קמא משמע דאעג"ב דמתני' סתימא סוף פרקא דתמורה דנקברים אפילו הכי איפשר בתקנה בזילוף דבית הלל עבדי' לה דלאו דוקא כהן אלא אפילו ישראל יכול ליהנות בתרומה טמאה כשקנאה מן הכהן בזול וכדא' פ' כל שעה אבא שאול גדול של בית רבי היה והיו מחמין לו חמין בחטין של תרומה טמאה ללוש בהם עיסה בטהרה ופירש רש"י ז"ל שהיו לוקחים אותה מן הכהנים בזול ע"כ ואעג"ב שכתבו בעלי תוספות בשם ר"ת דלכהנים של רבי היו עושים דלישראל לא שריה אלא הנאה שאינה של כילוי כדאי הוא רש"י ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק ובמסכת תרומות על ההיא דיין של תרומה שנתגלה ישפך כתב הר"ש ואף לזילוף לא חזי משום סכנה משמע דבתרומה טמאה דחזיי' לזילוף עבדי' בה זילוף ואם כן הכהנים יכולים ליהנות ביין של תרומה טמאה לזילוף אפילו לדעת רבינו תם וישראלים לדעת רש"י ז"ל שיקנו אותה בזול מן הכהנים וליכא כלל משום תקלה לבית הלל כדאמר וכ"ש השתא דהוי דרבנן וכ"ש בזמן הזה שאין הכהנים רגילים לאכול תרומה דכולה טמאה וכל שכן לישראל דלא חזיא ליה כלל לא טהורה ולא טמאה אלא טמאה ברשות כהן דליכא תקלה דכולי עלמא פרשי מיניה כחמץ דהקדש דפרשי מיניה ואע"פ שאין אנחנו רגילין בזילוף דערבה כל שמחה בהיותינו בגלות אפילו הכי לכבוד שבתות וי"ט אחר כיבוד הבית בערב ימצאו בעלי מעשה שיקנו אותה מן הכהנים בזול לזלף את הבית לריח טוב לכבוד שבת וימים טובים נאם המבי"ט: