מבי"ט חלק ב קג

הוי דאוריתא בזמן הזה בקרקע ישראל ובקרקע גוי במירוח ישראל יהיה מדרבנן ומשו' ספיקא דגברי רברבי דפליגו בהא מילתא לא מברכינן על הפרשתם וכן הוא המנהג אלא שיש חשש מן הסכמת החרם שהסכמנו באלו הימים בסבת המחמירים הנז' שלא יוציאו תרומות ומעשרות כי אם לדעת הרב ז"ל מאריה דאתרא מפני השלום ושהי' נמשך דבר מחלוקת בין אדם לחבירו כשהיו מזדמנים בסעודת מצוה ובין איש לאשתו בהיותם זהירים וזריזים ובלתי בקיאים בהוצאת המעשרות מכל מיני ירק שבעולם אלא שכוונת החרם היה שלא לחדש שום דבר לחומרא כסברת החולקים על הרב ז"ל ואם כן עתה אינם יכולים להוציא מעשר ותרומה מן הירק של גוים אפילו יתמרח על ידם דאיכא כמה גזירות אם לא שיקנו מהם קודם שיגיע לעונת המעשרות ואפילו בדגן לדעת הרמב"ם ז"ל שבזמן הזה הוא מדרבנן אפילו בקרקע ישראל ומירוחו כשהוא בקרקע גוי ומירוח ישראל הויא גזרה לגזרה אלא דנימא גזירה כדקאי מעיקרא קאי השתא כדפרישית ואין להם רשות להחמיר מטעם החרם וגם כן ניצולו מן החטא בתקנה זו שהיו משליכים לאיבוד שם תרומה ותרומת מעשר והיה בזה משום ביזוי אוכלים ומשום בל תשחית לדעת הרמב"ם ז"ל כתבתי למעלה כי שלא בפני הבית שכתב הרב ז"ל בראש הפרק היינו על זמן שקודם בנין שלמה המלך עליו השלום מפני שהוא כתב בסוף הפרק כי התרומה בזמן הזה אפילו בימי עזרא אינה מן התורה והשיג עליו הראב"ד ז"ל כי לא כיון להלכה וכו' והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הפרק ע"כ: והוא רומז למה שכתב למעלה בין בפני הבית בין שלא בפני הבית שנראה אחר חרבנה כמו במקומות אחרים במשנת אותו ואת בנו והזרוע וכמו שנהגו שהוזכר בהם שלא בפני הבית והרב ז"ל עצמו כתב בהם שלא בפני הבית שר"ל אחר החרבן אלא שכאן בענין התרומו' אי איפשר לפרש כן לפי מה שסובר הוא שאינו מן התורה אפי' בימי עזרא ועל זה הגיה עלי החכם הרש"ו כי קודם בנין שלמה גם כן הבית שהיה להם היה חשוב בית אע"פ שהיה לו ג"כ למשכן שילה ועל זה פירש שלא בפני הבית כגון אם נפל הבית ועדין ירושלים של ישראל ולא נכבשה העיר ע"כ פירש מה שלא היה בזמן הבית ולא יהיה ואני פירשתי מה שהיה גם שילה נקרא בית ומשכן ובית המקדש אינו נקרא אלא בית גם שילה נקרא מנוחה ובית המקדש נחלה: ועל מה שכתבתי שאפי' בענבים שאנו קונים מן העכו"ם ונדרכים ומתמרחים על ידינו שאין דרך לחייבן בתרומה ומעשרות להרמב"ם ז"ל הביא לשון סמ"ג בסי' קל"ג כי הלוקח מן העכו"ם קודם מירוח אין חשוב לוקח להפטר מאחר שאין קנין לעכו"ם וכו' ואני אומר דהיינו כשדגן תירוש ויצהר הוא מדאורייתא אבל כשהוא מדרבנן אפי' של ישראל כמו בזמן הזה לדעת הרב ז"ל כשיהיה מקרקע נכרי יהיה גזרה לגזרה ומה שכתב כי סמ"ג הביא בשם בעל התרומה וזו היא תקנה גדולה לרבים בארץ ישראל בזמן הזה ליקח מתבואת העכו"ם אחר שנגמר כי אפי' מתבואת ארץ ישראל אין שם חיוב אלא מדרבנן לא נמצא לשון זה של תקנה גדולה לדרים וכו' בכל הלכות ארץ ישראל של בעל התרומה כי מה שכתב אחר כך סמ"ג כן כתב בעל התרומה אינו חוזר לכל מה שכתב למעלה אלא למה שכתב כי קרקע אינה נגזלת ושגם הגוים אינם כל כך אנוסים עכשיו כמו שהיו קודם וזו היא תקנה וכו': ומה שמצאתי בספר התרומה מתייחס לענין זה שכתב הסמ"ג זה לשונו וטוב על הכל לקנות מפירות שגדלו בתוך קרקע של העכו"ם ומתבואת נכרי דכיון שלא קדשה ואף מקרקע ישראל אין התרומה רק מדרבנן לכך בקרקע נכרי שמא אפי' מדרבנן אין צריך להפריש ומעכו"ם גזלי ארעתא ליכא למיחש כדפרישי' לעיל שקנום בכיבוש ואע"ג דחיישי' ריש לולב הגזול גבי הושענא יש לחלק דישראל מרובין היו להם אז קרקעות והיו גוזלים ומאנסים מהם וגם היו העכו"ם יותר אנסים ממה שהם עושים עכשיו עכ"ל ובלשון זה לא אמר ליקח מתבואת העכו"ם קודם שנגמר אלא לקנות מפירות שגדלו תוך קרקע של נכרי ומתבואת נכרי דמשמע בין קודם מירוח בין לאחר מירוח כיון שכתב דאפי' מקרקע ישראל אין התרומה רק מדרבנן לכך בקרקע נכרי שמא אפי' מדרבנן אין צריך להפריש דמשמע בכל גוונא של קרקע נכרי פטור וקרקע ישראל לחוד הוא מדרבנן וגם דברי הסמ"ג ז"ל שכתב אחר שנגמר איפשר לפרש שנגמר שבאו לעונת המעשרות אעפ"י שנגמרו אחר כך על יד ישראל ולמעלה מזה כתב גם ספר התרומה וזה לשונו ואם כן אינו חייב להפריש תרומה ומעשר בארץ ישראל רק מדרבנן אפי' קנה ישראל קרקע וגדלו הפירות ברשותו ומירחן ואכלן הוא עצמו ולא מכרן וא"כ יכול להיות דבפירות שלוקח מנכרי אינו חייב לעשר אפי' מדרבנן כיון שלא קדשה לעתיד לבוא כי אם בפירות שגדלו בקרקע ישראל ומדרבנן גזירה שמא יבנה בית המקדש עכ"ל הרי שכתב יותר בפירוש בקרקע של ישראל הוא דחייב מדרבנן ובשל נכרי פטור סתם דמשמע אפי' מרחן ישראל כיון שעד שעת תלישה היו של נכרי ואחר כך כתב והרוצה להפריש ולהחמיר מפירות העכו"ם וכו' וכ"ש למה שפירשתי שפירות הנכרים פטורין אפי' מדרבנן והמחמיר להפריש מהן לא יפריש משל ישראל על של נכרי או איפכא וכו' עכ"ל דמשמע מכל זה דסברתו היא דבשל נכרי אינו חייב כלל והמחמיר יזהר שלא יפריש על של גוי משל ישראל וכו' ואי הוה חייב מדרבנן מירוח של ישראל בשל ישראל הכל שוה מדרבנן והיה יכול לעשר מזה על זה וא"כ אין מכל זה ראיה שחייב במירוח ישראל בשל נכרי לדע' הרבז"ל בעל התרומ' ואפי' לסמ"ג ואין ולאו ורפיא בידיהו לחייב אלא דרך חומרא ועל זה כתבתי כי לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר כי כל תרומה ומעשר בזמן הזה מדרבנן שלא הייתי מוצא דרך שיהיה חייב שאב מירוח של ישראל בשל נכרי אלא אם נאמר דגזר' קמיית' כדקאי קאי בדגן תירוש ויצהר דנכרי במירוח דישראל כי היכי דלא ליהוי גזירה לגזירה וכבר כתבתי למעלה לשון כפתור ופרח דמשמע דלא גזרו הכא אלא גזרה אחת ואינו מחשיב טעמא דכקאי קאי בדגן תירוש ויצהר דגוי במירוח דישראל וכ"ש במירוח ישראל של גוי בירק דפשיטא דפטור לגמרי לדעת הרמב"ם ולמאן דסבר נמי דבזמן הזה הוי מדרבנן משום דאיכא ג' גזירות כדפרישית לעיל ודגן של גוי במירוח ישראל נמי נראה לי שלא יוכלו המחמירים להוציא תרומה ומעשר משום חשש החרם שהחמרנו שלא יוציאו אלא כדעת הרמב"ם ז"ל ולדעתו כתבתי כי לא היו חייבים מדין משום גזרה לגזרה אלא שהתרנו לבקש דרך ליין של מנהג קדום בארץ ישראל להוציא ממנו תרומה ותרומת מעשר כשלוקחים ענבים מן העכו"ם ודורכים אותם ישראלים אבל בדגן ויצהר ושאר פירות אילן שאנו לוקחים אותם מן העכו"ם אחר מירוח ולמרחו על יד ישראל ליכנס בספק החרם כי אולי אינו מספיק הטעם של גזרה א' כדקאי מעיקרא קאי ואנו סומכי' עליה להעמיד המנהג הקדום שאנחנו מוציאי' תרומה מענבי' שאנו לוקחי' מן העכו"ם ועושים מהם יין אבל לחדש מנהג ליקח דגן ולמרחו על ידי ישראל לא סמכינן אהאי טעמא משום דרביע עילויה הסכמת החרם אם לא שהיו לוקחי' מן העכו"ם במחובר לקרקע קודם שיגיע לעונת המעשרות כי אז יתחייבו מדרבנן להפריש תרומות אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל והשי"ת יצילנו משגיאות: ראיתי תשו' למהר"י קולון זלה"ה שחייב במירוח ישראל בשל גוי אלא שכתב אחר כך ועל ענבי' הקנויים מן הגוי נראה לעניות דעתי שחייבים בתרומות ומעשרות כיון שלא נגמרו מלאכתן למעשר ביד הגוי כמו שחייב רבינו משה ב"ר מיימון זלה"ה וזה לשונו ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו קודם שתגמר מלאכתן וגמרן ישראל חייבין מן התור' עכ"ל נר' כי מה שכתב שחייבין בתרומה וכו' הוי בזמן שהתרומה היא מן התורה: ועדיין איני רואה שום חיוב לתרומה ומעשר ליין שאנו עושים מן הענבים שאנו קונים מן הגוים ומביאים אותם לביתינו ואנחנו דורכים אותם דאעג"ב דתנן פ' א' דמעשרו' גבי מתני' דאיזהו גרנן למעשרו' וכו' היין משיקפ' כו' היינו מיין ענבים מקרקע ישראל או מירוחו שלא הוציא עדיין תרומה ומעשר מן הענבים מפני שהיה דעתו לדורכן בבית ואומ' גרנן דהיינו תירוש דקרא משיקפא אבל אם אין דעתו לדורכן אלא לאוכלן ענבים גרנן הוי משהניחן בכלכלה וחיפן כדתנן במתני' התם כלכלה עד שיחפה וכו' דאע"ג דקאי אירק ה"נ בתאנים וענבים גרנן משיקפה כיון דלא תנן בהו בהדיא גורן אלא ביין ושמן משום דרובן להכי הויא וכדכתיב דגן תירוש ויצהר ואם כן גבי גוי נמי שגמר גרנן של ענבים בסלים או בכלכלה דהיינו סל כפי' המ"ה ז"ל ומכרן לישראל לאכול הרי הן פטורות מתרומה ומעשר ובפרק בתרא דטהרות תנן הנותן מן הסלים וכו' קאי אבצירות ענבים דרישא והכי נמי דכלכלה עד שיחפה הוי גורן ענבים וכיון שמן הענבים שאנו קונים מן הגוים אפילו לדורכן ולעשות מהן יין אנו אוכלים מהם קודם בלי הפרשה משום שקנאן מן הגוי אחר מירוח כדא' מי הכניסן לחיוב אחר כך כשידרוך אותם כיון שיצאו כבר בפיטור מיד הגוי והוו כמו החטה שאנו קונים מן הגויים אחר מירוח דאע"ג דאין החטה ראויה אלא לכסוס ואנחנו עושים כמה מלאכות קודם שיהיה ראוי לאכול פת ממנו אפי' הכי פטור מתרומות כיון שנתמרח קודם על יד גוי וכל שכן הענבים כי מיד שאנו קונים אותם מהם אנו אוכלים אותם מהן אפי' בקבע דאינן חייבין כלל כיון שנתמרחו על יד הגוי דפשיטא אפי' יעשה יין מהן אחר כך לא יהיה היין חייב בתרומה וכמו שנר' מדברי הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות תרומות מכר גוי לישראל פירות מחוברין אחר שבאו לעונות המעשרות ומרחן וכן גבי הקדש אמרינן המקדיש פירות תלושין ופדאן קודם גמר מלאכתן חייב לעשר ואם נגמרה מלאכתן ביד ההקדש ואח"כ פדאן פטורין מן המעשרות שבעת חובתן היו פטורין מן המעשרות וגבי גוי נמי בשעת חובתן היו פטורים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מעשר וכבר נתפשט המנהג לתרום אגב הענבים של קרקע ישראל ולא יברכו על המעשר אלא כשתורמים גם כן מה שגדל בקרקע ישראל או במירוח ישראל השיב לי הרב ה"ר דוד נר"ו ממתני' דפרק אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו וכו' דשלא נגמרה הוו זתים וענבים שעתיד לדורכן וכו' ודבר שנגמרה מלאכתו הוי שמן ויין ומדתני' התורם ענבים ועתיד לעשותם צמוקין וכו' תרומה ואינו צריך לתרו' פעם שניה לדברי ב"ה משמע דע"כ לא פליגי אלא כשעתיד לעשותן צימוקין דשניהם לאכילה אבל אם עתיד לעשות יין כולי עלמא מודו שצריך לתרום שניה דאי לא תימא הכי ליפליגו ביין לאשמועינן דאפילו לעשות יין אין צריך לתרום שניה: ואני הייתי אומר דבענבים ועתיד לעשותם יין תרומה ואינו צריך לתרום שניה לב"ה ונקט צמוקין דהוה אמינא כיון דשניהם לאכילה ענבים וצמוקין הוו לאכילה אפילו לכתחילה נמי להכי קתני דפליגי בהו נמי לכתחילה לב"ה לא ולב"ש אפי' בדיעבד צריך לתרום אלא כיון דאיכא דיוקא דהא אם עתיד לעשותם יין צריך לתרום וכו' דייקינן לחומרא ולא אמרינן ה"ה וממתניתין נמי דקתני התורם ענבים על היין אין תרומתו תרומה הוה משמע דוקא על מה שהוא כבר יין אבל תורם ענבים לעשותן יין תרומתו תרומה אלא דאיכא דנקיט אוחרא לחומרא דענבים לעשותן יין דוקא על מה שהוא כבר יין אבל תרם ענבים לאכילה ונמלך ודרכן אינו צריך לתרום ומתני' דענבים על ענבים לאכילה ונמלך לדרכן אינו צריך לתרום דיוקא דהאי מתני' אתא לאשמוענן ואפילו ענבים לעשותם יין מדרבנן הוא דאין