מבי"ט חלק ב קב

בהלואה למי שמכר לו יגבה קודם ממה ששוה הבית יותר על מה שנתן הוא על הבית אבל אם קודם שכתב לו הטבה שהיה ברשותו כל הבית הלוה לו נראה כי על מה שהיתה הבית ברשותו הלוה והוא היה קודם למי שהלוה למוכר קודם לו אחר כיון שהיה המכירה בידו וגם כי אח"כ כתב לו הטבה שיחזור למכור כשיחזור לו מעות שנתן והוא לא הזכיר דמי ההלואה היה לו לקיים אמונתו שהאמינו שיכתוב לו הטבה ולא איבד זכותו שהיה לו קודם כתיבת ההטבה וההטבה שהיה יכול שלא לכתוב ההטבה ולהחזיק במותר הבית על ההלואה שהלוה לו אפי' שהיה לו על המוכר הלואה קודמת: שאלה קצו נאספו לי חסידי' כורתי ברי' ומקיימים לשמור משפטי צדקות ה' ועושים משמרה למשמרתה של תורה והם יראי חטא ומתרחקים אפילו מספק ספיקא לחומרא וכוונתם לשם שמים אך לא כיוונו במה שהחמירו להפריש תרומות ומעשרות ממה שמרח הגוי בארץ ישראל כפי מה שמצאו בקצת פוסקים אשר לא נתפשט מנהג זה בארץ ישראל בשום מקום ובשום זמן בפרט לדעת הרמב"ם ז"ל וסיעתו בסברא זו כי הוא מאריה דארעא דארץ ישראל וסביבותי' ממצרים עד סוף סוריא ויותר והנה כתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון מהלכות תרומות ומעשרות התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ונביאים התקינו שיהיו נוהגות וכו' ומה שאמר בין שלא בפני הבית הוא קודם בנין שלמה דלאחר שנחרב הבית אח"כ נתבטלה קדושת ארץ ישראל וכמו שכתב בסוף הפרק התרומה בזמן הזה אינה מן התורה ואפילו במה שהחזיקו עולי גולה ואפי' בימי עזרא וכו' שאין לו תרומה של תורה אלא בארץ ישראל בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כו' וכל הדינים שכתב למעלה בפרק זה. נראה שהם בזמן שנוהגים התרומות והמעשרות מן התורה כמו מה שכתב גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצות אלא הרי היא בקדושתה לפיכך אם חזר ישראל ולקח ממנו אינה ככיבוש יחיד אלא מפריש וכו' והכל מן התורה ע"כ דסבירא ליה דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי ישראל הקונה ממנו תרומה ומעשר נראה דבזמן הזה שמי שקונה מן הגוי שדה בארץ ישראל אינו חייב אלא מדרבנן דכשהוא מדרבנן יש קנין כמו בסורי' בזמן הבית ואם הוא ברשו' הגוי אפילו בזמן הבית פטור מכלום דיש קנין לגוי בעודו ברשותו לפטור אפילו מדרבנן כיון שמרחן הגוי והן שלו דכתיב דגנך ולא דיגון גוי ואם לקחן ומרחן ישראל חייבין בכל מן התורה בזמן ההוא ובזמן הזה אע"ג דכשהוא שדה של ישראל אינו חייב אלא מדרבנן גם כשהוא שדה של גוי ולקחן ומרחן ישראל הוי מדרבנן דאחר מירוחו אזלינן כיון דהוו הפירות של ישראל בשעת מירוח חייב מן התורה בזמן ההוא ומדרבנן בזמן הזה אין הפרשה אלא כשהשדה קנאו מן הגוי נותן הכל וכשקנה הפירות ומרח אינו נותן לכהן אלא תרומה גדולה ומוכר לו תרומות מעשר וכו' ואם הוא קודם עונת המעשר חייב בכל ואם לא יהיה לפי חשבון כדמפרש ואם כן נראה דאם לא קנאו מן הגוי אפילו מירחו הגוי על ידי ישראל שקנאה ממנו אחר כך אינו חייב אפילו מדרבנן כמו מטהר יינו של נכרי שאם קנאו ישראל ממנו אחר כך יהיה פטור ולפי זה יוכל ישראל לקנות מן הגוי היין שיצא מן הענבים שלו אעפ"י שהישראל הוא דורך הענבים ויהי באחריות הגוי עד שיהיה יין: כתב עוד וכן הגוי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד גוי אינם חייבין בתרומה ובמעשרות אלא מדבריהם כיון שלא היה הדיגון על ידי ישראל שאם היה על יד ישראל היה חייב נראה דבזמן הזה דאפילו דיגון ישראל בשלו אינו חייב מן התורה אלא מדרבנן אם יהיה הדיגון על ידי גוי יהיה פטור אפילו מדרבנן: כתב עוד מכר גוי לישראל פירות מחוברים ומרחן הגוי אינן חייבין וכו' אעפ"י שהם ברשות ישראל אחר עונה והיינו אפילו בזמן ההוא דאם הוא קודם עונת המעשרות הוי כשדה של ישראל שמרחו הגוי שאין חיובו אלא מדרבנן בזמן ההוא ובזמן הזה פטור אפילו מדרבנן אפילו היה שדה של ישראל כיון שנתמרח על ידי גוי ואין חיובו על ידי ישראל אלא מדרבנן. וכן דיני קונה שדה בסורי' הכל בין בזמן ההוא בין בזמן הזה דאע"ג דמתחל' לא היה אלא מדרבנן לא פקע חיוב דרבנן מינייהו אפילו אחר שבארץ ישראל לא הוי נמי אלא מדרבנן דין שותפות הגוי בשדה בארץ ישראל בזמן הזה אפילו חלקו הגדיש חלקו של גוי פטור כמו בסוריא דכיון דלא הוי אלא מדרבנן יש ברירה כמו בסוריא פירו' ארץ ישראל שיצאו חוצה לארץ פטורין וכו' דכתיב שמה שמה אתם חייבים בחוצה לארץ פטורין נראה דהיינו כשיצאו קודם מירוח דאם נתמרחו על ידי ישראל בארץ ישראל הא הוי טבל ולא פקע טבל איסוריה וחיוביה דמיתה בהוצאתו חוצה לארץ ואפילו קודם מירוח חייבין בחוצה לארץ מדרבנן מיהא כפירות חוצה לארץ וכן נראה ממה שכתב בפרק י"ג ונראה דאפילו בזמן הזה דלא הוו אלא מדרבנן רביע עלייהו איסורא דטבל דרבנן ולא פקע איסורא אלא כשהוציאן קודם מירוח: מכל זה נראה כי כל פירות שאנחנו קונים בארץ ישראל מן הגוים וענין המירוח הוא על ידם אינ' חייבים תרומה ומעשר כלל וגזרת בעלי כיסין מפרש הרב ז"ל גוי שהפריש תרומה שאין לה דין תרומה מן התורה אלא משום גזרת בעלי כיסין תרומתן תרומה שלא יהיה לישראל ויתלהו בגוי כדי לפוטרו ולפירוש רש"י ז"ל ומפרשים אחרים דגזרת בעלי כיסין הוא על פירות של גוי שמירחן דחייבין בתרומה ומעשרות משום בעלי כיסין דאי שרית ללוקח מן הגוי שלא יעשר דמירוח הגוי פטור אתי למימר נמי לוקח ממחרי ישראל לשון אחר משום בעלי כיסין יש להם קרקעות הרבה וחסים על רוב המעשרות ויקנוהו לגוי וימרחהו הגוי להפקיע מן המעשר ע"כ. ועל זה נשענו קדושי ישראל והחכמים החסידים הנז' לעשר כל מה שקונים מן הגוים מדגן ועד עלי ירק ונראה לי דאפילו לפירות זה לא הויא גזרת בעלי כיסין אלא בדגן תירוש ויצהר דמיחייבי מדאוריית' אבל מעשר ירק דהוי מדרבנן לא גזרו אי נמי גזרת בעלי כיסין הויא על דגן תירוש ויצהר וכיוצא בהם דהוי עיקר חיי נפש והוא מצוי שאוצרי' אותם בעלי כיסין להרויח אבל ירקות וכיוצא בהן לא גזרו דדבר קל הם ועוד דאיכא הכא גזרי טובא מדרבנן דאפילו דגן תירוש ויצהר בזמן הזה הוי מדרבנן לדעת הרמב"ם ז"ל ואחרים וירק הוי דרבנן אפילו בכיבוש ראשון ופירות הגוי בקרקעו אפילו בדגן אפי' בכיבוש ראשון מדרבנן אפילו במירוח ישראל ולוקח אפילו דגן מישראל מדרבנן וגזרת בעלי כיסין מדרבנן ואם כן ירק דישראל אפילו בכיבוש ראשון מדרבנן אטו דגן והשתא דדגן גופי' מדרבנן לא פקע מינה מישראל גזרה קדומה דבזמן כיבוש ראשון והוי דרבנן אטו דרבנן וקרקע הגוי אפי' בכיבוש ראשון כשהוא ברשותו אפי' בדגן ומרחו ישראל לא מיחייב אלא מדרבנן דאלו מרחו היה פטור מכלום משום דגנך ולא דיגון נכרי ואם כן כשמרחו ישראל בזמן הזה הוי דרבנן אטו דרבנן ובלוקח ובעלי כיסין איכא נמי תרתי דרבנן: הכלל העולה כי לדעת הרמב"ם ז"ל דהשתא דגן הוי מדרבנן אפי' בקרקע ישראל לא יתחיי' ירק אפי' מדרבנן דבכיבו' ראשון דדגן הוי מדאוריית' גזרו ירק מדרבנן אטו דגן מדאוריי' אבל השתא דדגן הוי מדרבנן ירק יהיה פטור ואם תמצא לומר דגזר' ירק כדקאי מעיקרא אטו דגן דאורייתא קאי השתא אע"ג דדגן הוי מדרבנן ולא הוי גזירה לגזירה דכולא חדא גזיר' היא אכתי מירוח דישראל בקרקע דגוי דהוי מדרבנן הוי גזיר' לגזירה אטו קרקע ישראל במירוחו דלא הוי השתא אלא מדרבנן אפילו בדגן ואם תמצא לומר דהאי נמי כולה חדא גזרה היא וכדקא' מעיקרא מירוח ישראל בקרקע גוי קאי נמי השתא אכתי ירק גוי אפי' במירוח ישראל יהיה פטור דהוי גזירה לגזירה דגזירה דגן דקרקע ישראל מדרבנן וירק דקרקע ישראל מדרבנן אטו דגן וירק דגוי במירוח ישראל אטו ירק דקרקע ישראל ולוקח הוי מדרבנן ולא תימא השתא נמי כדקאי מעיקר' קאי וכולהו חדא גזירה נינהו דבתרי גזירות מצינו בתלתא לא מצינו ועוד אי הוי מירוח דגוי בקרקעו ומשום גזרת בעלי כיסין הא ודאי בד' לא מצינא אלא דלדעת הרב ז"ל לא קאי גזרת בעלי כיסין אלא אגוי שתרם כמו שכתוב למעלה בארוכה דוק ותשכח ולדעת רש"י ז"ל ואחרים דמפרשי גזרת בעלי כיסין אמירוח גוי בקרקעו וסברי דמעשר דגן תירוש ויצהר הוא דאוריית' אפי' בזמה"ז אפי' היכ' דאיכא כל הני גזירות בירק בכיבוש ראשון דרבנן בכיבוש שני דרבנן אפילו בקרקע ישראל ומירוחו ובקרק' גוי ומירוח ישראל דרבנן ומירוח גוי בקרקע שלו משום גזרת בעלי כיסין וא"כ גזרת בעלי כיסין ליתא בירק לכולי עלמ' ואלו המחמירים הפריזו על מדותם שהיו מפרישי' כל עלה ירק שהיו לוקחי' מן השוק מן הגוים ומה שמצאו כתוב בכפתור ופרח על בית שאן שהוא מכיבוש ראשון ואנו נוהגים בו היום בחסד עליון בפירות אילן וירק כמו שהיו נוהגים שם קודם שרבי התירו ע"כ היינו בקרקע ישראל ומירוחו וכמו שכתב כמו שהיו נוהגים שם קודם שר' התירו והיינו בקרקע ישראל וכמו שנראה ג"כ מאתרוג ששלח ר' יוסי לרשב"ג מקסרי שהי' כמו בית שאן וכן תשוב' גאון שהביא פרק ג' הלוקח ירק מן השוק חייב לעשר היינו מקרקע ישראל אלא שהוא לוקח ואינו חייב אלא מדרבנן: ובכיבוש שני פירות אילן וירק בקרקע ישראל ובקרקע של גוי ומירוחו על יד ישראל נמי מדרבנן אבל קרקע של גוי ומירוחו בכיבוש שני לא היו נוהגים באילן וירק אלא בדגן כדפרישית לעיל ומשום דאיכא נמי גזירות טובא ובכפתור ופרח אינו מחשיב אלא גזר' אחת שכתב פ"ה דף י"ז ראי' שבזמן הזה חיוב מעשרות הוא מדאוריית' בדגן תירוש ויצהר ופירות אילן וירק דרבנ' במה שכבשו עולי מצרים כמו בית שאן שלא כבשוה עולי בבל יהיה דגן תירוש ויצהר מדרבנן ואילן וירק פטור לגמרי ואם כבוש שני היה חייב מדרב' יהיה כיבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצה' פטור לגמרי עכ"ל משמע דלא גזרינ' אלא גזרה אחת וכן כתב למעלה מזה שבמה שלא כבשו עולי בבל אין צריך סייג עכשיו שאיסור שלו בדגן תירוש ויצהר אינו אלא מדבריהם לא מדין תורה ויהיה גזירה לגזירה ע"כ הכלל כי לכל הפי' בין יש קנין או אין קנין או מדאורייתא בזמן הזה או דרבנן ירק של גוי במירוחו אין בו גזרת בעלי כיסין ואפילו במירוח ישראל הוו גזירה לגזירה ולדעת הרמב"ם ז"ל מאריה דארעא דישראל וסביבותיה דסבר דדגן תירוש ויצהר בזמן הזה דרבנן אטו כיבוש ראשון אם כן ירק בקרקע ישראל הוי גזירה לגזרה ומירוח דישראל בקרקע של גוי בירק הויא גזרה שלישית ופטור וכתב בכפתור ופרח דף י"ד מכאן מוכח שמעשר ירק בארץ ישראל מדרבנן דהא דהתיר רבי בית שאן בלבד אבל שאר ארצות נשארה באיסור ע"כ והיינו בקרקע ישראל דבקרקע של גוי אפילו במירוח ישראל פטור מכלום ומירוח דישראל בקרקע גוי נמי אפילו בדגן הוי גזרה לגזרה אטו דגן ישראל בזמן הזה דהיא גופא גזרה מדרבנן ולפי זה בענבים שאנו לוקחים מן הגוי ומתמרחי' בתירוש על ידינו לא היינו חייבים להוציא מן היין תרומה ומעשר והמנהג פשוט בכל ארץ ישראל להוציא ואיני רואה שום דרך לחייב לדעת הרמב"ם ז"ל אלא אם נאמר דכולה חדא גזרה היא חיוב בשדה שלו ובמירוח בשל גוי כדקאי מעיקרא וגם שמא חששו בדורו' הקודמים לנו לסברת האומ' דדגן תירוש ויצהר