מבי"ט חלק א צה

תשובה דבר זה לא ניתן לישאל כי הוא דבר פשוט מכמה טעמי' שאין כאן בית מיחוש וביאור זה כי לא הוזכר בשאלה אם הבת נותנה רשות לאמה שתקבל קידושין בעדה אם הוא גדולה ואם לא נתנה לה רשות אין הקידושין חלין ואין אמה נאמנת לומר שבתה נתנה לה רשות שתקבל קידושין בעדה אלא בעדים וכמו שכתב הרבז"ל פ"ג מהלכות אישות וז"ל כל העושה שליח לקבל קידושין צריך לעשותו בפני עדים ע"כ ואם כן אם היתה גדולה בת י"ב שנים וששה חדשים אינם קידושין עד שיבואו עדים שנתנה לו רשות שתקבל הקידושין ואם יבואו עדים שנתנה לה רשות ע"מ שתרצה אביה אף על פי שכתב שלא נתרצה אינה יוצאה מידי ספק קידושין עד שימות האב שכל זמן שהוא חי יש לחוש שמא יתקיים התנאי שיתרצה וכמו שכתבו המפרשים ז"ל על דברי הרב ז"ל בתחל' פרק שביעי אבל אם לא באו עדים אין כאן בית מיחוש ואם היא קטנה או נערה שלא הגיעה לי"ב שנים וששה חדשים בין נתנה רשות לאמה או לא נתנה אין כאן בית מיחוש קידושין כשהיה קטנה שאין הקטן עושה שליח שאין מעידים על הקטן כמו שכתב הרב ז"ל פ"י מהלכות גירושין ואין הקטנה היתומה מתקדש כי אם ע"י עצמה ואם הבת הזאת היתה נערה כשקבל אמה קידושין בעדה אם אין עדים שנתנה רשות לאמה שתקבל קידושין בעדה אין כאן בית מיחוש כמו שכתבנו למעלה ואפילו הוא נערה שהיתה יכולה להרשות לאחר שיקבל קידושין בעדה זהו אם היתה יתומה אבל בנדון זה שיש לה אב אפילו היא עצמה קבלה קידושין אינם קידושין וכמו שכתב הר"ב ז"ל פ"ג וז"ל נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מתקדש' ואפי' אם נתרצה האב אחר שנתקדשה וכו' ע"כ הכלל שאם היא בוגר' שעברו עליה י"ב שנים וששה חדשים ונתנה רשות לאמה בפני עדים שתקבל לה קידושיה ע"מ שירצה אביה אפילו אמר וכתב אביה שאינו מרוצה עדיין היא ספק מקודש' ואם לא נתנה רשות בעדים אינה מקודש' ואם היתה קטנה או נערה שלא הגיעה לכלל י"ב שני' וששה חדשים אין כאן בית מיחוש כלל: שאלה קנט יורינו רבינו על ראובן שהלך ללמוד תורה אצל חכם אחד מחכמי העיר וקבל עליו שבועה וחרם ונדוי חמור וגמור על דעתו של החכם שלא ללמוד בשום מקום אלא בישיבתו ובמשך הזמן נחשד ראובן בישיבתו וראה שהחשדה הולכת ומתגדלת ולא נפסק הקול וראה ראובן שלא נפסק הקול בעבור עמידתו באותה ישיבה ולא רצה ללמוד שם ונתחרט על שבועתו מעיקרא ועוד שאין אדם לומד תורה אלא במקו' שלבו חפץ והחכ' הנ"ל לא רצה להתירו שאינו חושש על כבודו של ראובן אם יכול יהיה מומח' להתירו ועל מורינו להאיר עינינו ותשובתו בצדה יגיד לנו: תשובה לטעמא דאיתמר בירושלמי על מודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו דהוי מפני הבושה שיתבייש ממנו ממה שנדר לו להנאתו ועכשיו מתחרט כשאין הנדר לתועלתו אלא שנדר בפניו מתירין לו שלא בפניו ולאידך לישנא דמשום חשד שאם יתירו לו שלא בפניו לא ידע חבירו בהיתרו ויחשדנו כעובר על נדרו אם יהנו ממנו אין מתירין אלא בפניו וכמו שכתב הריב"ש ז"ל תשובת ש"ע ולכ"ע כל שאין הנדר להנאת חבירו מתירין לו שלא בפניו ומודיעין לו וסגי לכולהו טעמי כדאמר התם וכן נמי בפניו מתירין לו אפילו בע"כ אבל כשהנדר להנאתו ודאי אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו אלא שר"ת ז"ל סובר שאם עברו והתירו שלא מדעתו מותר והכא נמי בנדון זה אם לא היה לתועלתו לכולי עלמא אם התירו לו מותר נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני: קס שלחו לי מדמשק פסק דין שפסק החכם השלם הדיין כמהר"ר יוסף נר' על מי שטען על חבירו שהשכיר לו חנות בחמשה חתי' והודה לו בב"ד אלא שהיה טוען טענה אחר' לפטור עצמו והב"ד חייבו ע"פ טענתו וכתב כי אחר צאתם מב"ד כמו ג' ימים חזר הנטען לטעון טענה אחר' ונסתלק הב"ד הנז' מלדון עוד דין זה אחר כך הוכרח לחזור לשמוע כי לא נמצא מי שיגמור את דינו וכתב אחר כך כי חזר והחליף בטענותו פעמים ושלש מחובה לזכו' ושעכ"ז היה יכול לדונו עפ"י טענתו האחרונה והביא ראיה מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות טוען שיכול לטעון טענה אחרת שסותר' הראשונה וכמו שהביא גם כן בשם בעל הטורים שכתב כן על הרמב"ם ז"ל וראיתי שם בסי' פ' שכתב קודם דברי הר"י ן' מיג"ש ז"ל דכל זמן שלא הכחישוהו חוזר וטוען אעפ"י דנפק לבר' במגו דאיבעי קאי בטענתיה קמייתא ואיפטר מצי נמי טעין טענה אחרת ומפטר וכן כתב הרמב"ם ז"ל שיכול לחזור ולטעון טענה אחרת אעפ"י שסותרת הראשונה משמע דהאי סותרת היינו מפיטור לפיטור כרבן ן' מיגש ז"ל וכמו שכתב הוא וכן כתב הרמב"ם ז"ל אבל מחיוב לפטור לא וכן מאותה הגה"ה שהיא כתובה על הרמב"ם ז"ל על זה הלשון וכן נראה גם כן בנמוקי יוסף שהביא דברי כ"ר יוסף מיגש וכתב עליהם וכן דעת הרמב"ם ז"ל וכן נראה גם כן במרדכי על דברי הרמב"ם ז"ל ונראה לי בנדון זה אפילו היה יכול לחזור ולטעון מחיוב לפטור מה שאינו כן היינו כשלא נגמר הדין אבל נגמר הדין ע"פ טענתו הראשונה אינו יכול לחזור ולסתור הדין בטענה אחר' מחיוב לפיטור ואין שומעין לו לכ"ע ומצאתי בס' צרור הכסף דרך שני שער אח' שכתב על זה שהדרך הא' שכתב תופסים הרשב"א וה"ר יונה והרמב"ם ז"ל לעיקר ומיהו היכא שכתבו טענותיהם בפני ב"ד אינם יכולים לחזור ולטעון להכחיש הטענה הראשונה אפילו קודם ביאת העדים וכן כתב רבי' הרשב"א בגט פשוט וכו' ע"כ ואם בבחינת טענות אינו יכול לחזור ולטעון להכחיש הטענה הא' כ"ש בגמר דין דכולהו איתנהו ביה דאיכא טענות ופסק דין עליהם ואחלי יכונו נגד החכם הדיין נר"ו אם מעשה שהיה כך היה יוצא הדין והענין לאמתו ואורו וישקה מים מבור ונוזלים מתוך בארו. נאם הצעיר מבי"ט: שאלה קסא שאל ממני החכם הרב יוסף קארו נר"ו נתחייב החתן ר' פלוני לזון ולפרנס בת אשתו עד זמן שתנשא עוד נתחייב בחוב גמור להשיאה ולהוציא נדוניתה משלו ומכיסו ולתת נדוניא לפי כבודו ולזכות נפשו וזהו אם תהיה אשתו אם הבת הנז' בחייה בזמן נישואי בתה הנז' אבל אם ח"ו כבר נפטר' לבי' עולמה אם הניחה בנים מכ"ר פלוני החתן הנז' הוא חייב להוציא בנדוני' הבת הנז' מאה סול' לזכות נפשו ואם אמה הנז' לא תניח בנים מכ"ר פלוני החתן אז לא יתן כ"ר פלוני החתן לבת הנז' שום דבר מפני שהיא יורשה חצי כתובת אמה ותקח אותו מכ"ר פלוני החתן הנז' ותנשא בו אבל אם תהיה אמה הנז' בחיים כנ"ל הוא מחויב מעכשיו להשיא אותה לפי כבודו כנ"ל זהו טופס תנאי הכתובה והנה מת החתן הנ"ל ואלמנתו רוצה להשיא בתה מנכסי החתן ויורשי החתן מונעים שלא נתחייב להשיאה אלא כשלא היה לה על מה לסמוך ומפני כבודו ולזכות נפשו נתחייב להשיאה כמבואר בלשון התנאי אבל הואיל שאמה עכשיו תגבה כתובתה ותוכל להשיאה במקצתה אין על עצמו שום חיוב יודיענו כ"ת הדין עם מי: תשובה מה שטוענים יורשי החתן שלא נתחייב להשיא אלא כשלא היה לה על מה לסמוך ומפני כבודו וכו' אבל כיון שאמה עכשיו תגבה כתובתה וכו' אין בטענה זו ממש דהא אבוהון דכולהו אדם דמחייב גופיה במה שאינו חייב דפוסק לזון את בתה וכו' והתם תנן דאם ניסת לאחר כשנתגרשה מן הא' ופסקה עמו וכו' לא יאמר הא' וכו' אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות הא קמן שנתגרשה וגבתה כתובתה ויש לה במי לסמוך לזון אותה ואפ"ה חייבו לזונה וה"נ לא שנא וחייב להשיאה דמה לי נתחייב לזונה או נתחייב להשיאה דאע"ג דמזונות אי איפשר לה בלאו הכי ונישואין איפשר לה בלאו הכי דלא מתפקדא אפריה ורביה אפ"ה לא מיחייב אלא הצד שנתחייב ופסק עמה ומה לי מזון או נשואין וכדמוכח בגמרא דפריך מהאי מתני' לר"ל דאמר חייב אני לך מנה בשטר פטור דלא אלימא מלתא דשטרא והכא תנן דחייב לזונה בכה"ג וחייב אני לך מנה דהוי נמי שהוא מתחייב לו במנה שאינו חייב וכדכתב הרי"ף ז"ל ומשום הכי כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם וכמו כן כל מי שחייב עצמו בשום דבר שאינו חייב בו בא' מאלו הצדדין הרי זה מחוייב בו וכו' ואם כן נראה דכל חיוב דמתחיי' הבעל לאשתו לא שנא מזון ולא שנא נישואין מחייב אלא דנקט מלתא דשכיחא ואם יטענו בעד היתומים דלא נתחייב לפי כבודו אלא בחייו ולא לאחר מותו ולא חלקו בתנאים אלו אלא בה אם תהיה בחיים או לא אבל הוא לא נתחייב אלא בהיותו בחיים גם (זה) אינה טענה וממתני' גופא דחינן לה דתנן הפקחין היו כותבין שאהא זן את בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי ופרש"י ז"ל ולא אם אמו' או תמותי או אגרש אותך דמשמע בהדיא דכשכותב סתמא דמחייב אפילו ימות הוא וה"נ בנישואין לא שנא כדאמר': ועוד ראיה מלשון השטר שכתוב בו נתחייב לזון ולפרנס את בת אשתו וכו' עוד נתחייב להשיאה וכו' ומדסמכו למזונות שוין לו מה מזונות חייב אפילו מת או גרשה כדאמר' אף נישואין נמי וכמו שכתב רבינו זרחיה ז"ל בספר המאור פרק יש נוחלין גבי נכסי לך ואחריהן לפלוני דכל האומר אחריך כאו' מעכשיו במתנה הראשון דהוי' מעכשיו דמדסמכו שוין לו: ואם כן התנאי קיים ומשיאין אותה לפי כבודו לזכות נפשו דאף על גב דאינו בחיים כבוד יש לו כדאמר' בעלמ' יקרא דשכבי וממה שכתו' בתנאים אחר כך שאם אמה תפטר והניחה בנים שחייב להוציא בנדונייתא ק' סולט' נראה דכשלא נפטרה יתן לה יותר לנדוניא לפי כבודו ויהיה היות' לפי ראות הדייני' וכפי שיעורן הממון. נאם הצעיר מבי"ט: שאלה קסב ראובן מת ויש לו בן ובת ואח והניח ראובן מעות מופקדים ביד שמעון וצוהו לשלחם ליד לוי ויהודה האפוטרופסי' שלו וצוה שהאפוטרופסים יתנו סך מהמעו' ההם לבתו של ראובן ושיתנו מהם גם לאחיו כך וכך וכל שאר עזבונו מעו' ונכסי' יתנו לבנו של ראובן ובאו קצת מעות או נכסים של ראובן ממדינ' הים ורצת' בתו לגבו' מהם תחלה מה שצוה לה אביה הנז' מהו הדין אם תוכל היא או מורישה שלה לגבו' תחלה אם לאו ועוד אם ח"ו נאבדו מהנכסים אם תהיה חייבת היא באבדה אם לאו: תשובה תניא בס"פ יש נוחלין ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלו' וג' מאות לפלו' וכו' אין אומרי' כל הקודם בשטר זכה לפי יצא עליהם ש"ח גוב' מכלן אבל אם אמר מאתים לפלו' ואחריו ג' מאו' לפלו' וכו' אומרין כל הקודם זכה לפי' יצא עליו ש"ח גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו וכו' והביאה הר"מבם ז"ל פי' מהלכו' זכי' ומתנ' והביא מ"מ מה שכתב הר"שבא ז"ל דדינא דרישא דלא קאמר כל הקודם זכה הוא כמקבלי מתנה כולה אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו אם יצא עליו ש"ח ודאי גובה כולן מן היורשים וכו' דיורשין ככרעא דאבוהון נינהו וכו' והביא ראיה מן התוספתא השנוייה פ"ט האומר תנו