מבי"ט חלק א צד

קטנים דמאחר שאינו יכול לגבות מיתומים הוה ליה כמו אשתדף בני חרי ושאר המפרשים חולקים עליו ע"כ הרי שהרשב"א ז"ל חשיב לנכסי יתומים קטנים כמו אשתדוף והוא כתב משמו דכל שסופו לגבו' לאו אשתדוף מיקרו אפילו יתומים קטנים והרשב"א לא כתב שסופו לגבות אלא בגזלן משום דסופו ליפול והוא מזומן בכל יום לכך אבל יתומים דע"כ צריך להמתין עד שיגדלו הוו כאשתדוף ואם כן אפכינן מטרתא דיטול ב"ח כל חובו מן המשועבדים דהיינו מנ"מ דאשת הרא"ם כיון דמחלק הקטנה אינו יכול לגבות דהוו כאשתדוף לדעת הרשב"א ז"ל שהביא הוא ראיה ממנו: אבל אעיקרא דדינא פרכא דשני אחי' שחלקו אין ב"ח נוטל אלא חצי חוב מכל א' מהם כהא דאמרי' פ"ק דבבא קמא ג' אחי' שחלקו ובא ב"ח ונטל חלק א' מהם רב אמר בטלה מחלוקת ואיפסיק' הלכה הכי פ' בית כור הרי כתבו המפרשים ז"ל דמיירי כשעשאו אפותיקי כמו שהביא בהג"ה בשם ר"י פ"י מהלכות נחלות וכן במשרים נתיב כ"ו ובנמוקי יוסף פ"ק דב"ק ובמרדכי נמי התם ומוכחי לה מההיא דפ' יש נוחלין היה עליו ב"ח בכור נותן פי שנים וכ"ש במטלטלים ומעות דליכא בהו אפותיקי וכשחלקו לא יגבה ב"ח אלא חלק החוב מכל א' מהם לא הכל מא' וא"כ בנ"ד אם יהיה דין לרי"ג על הרא"ם לא יגבה ממנו אלא על חלק אשתו וימתין לחלק הקטנה עד שתגדיל ומה שכתב הרשב"א ז"ל דגובין ממשועבדין במקום שיש נכסים בני חורין אצל יתומים קטנים היינו כשכלם קטנים ואין ב"ח יכול לגבות מהם יגבה מן הלקוחות שלקחו אחריו ואפי' איכא גדולים וחלקו עם הקטנים יגבה חלק החוב מהם וימתין לחלק הקטנים עד שיגדלו ואפשר לומר דהא דאמרינן דבשלא עשאו אפותיקי דגובה מכל א' חלקו היינו כשהם גדולים כולם אבל כשיש קטנים שאינו יכול לגבות מהם הוו כאישתדוף וגובה הכל מן הגדולים דלא עדיפי מלקוחות דהוו משעבדי וכתב הרשב"א ז"ל דגובין ממשעבדי במקום יתומים קטנים כדא' ובטענה הה' כתב כי אותו השותפות והקנין שנעשה עליו הכל הבל שאין אדם מקנה דשב"ל וכו' ואני אומר דהא דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהלכות שותפין דצריך הטלת מעות לכיס והגבהה לשיתקיים השותפות ובלאו הכי לא מהני אפילו בקנין אלא אם כן מטלטלים היינו כשהם משתתפים במעות או במטלטלים שלהם אבל כשהם לוקחים מאחרים בשותפות משמשכו שניהם או אחרים בעדם או א' מהם מדעת חבירו נעשו שותפים מיד שהרי נקנה לשניהם ובח"מ בסימן קע"ז כתב ואפי' לא עשו לא זה ולא זה אלא נשתתפו והתחילו לישא וליתן בעסק הסחורה לקנות או למכור נראה דמהני ע"כ והכא בנ"ד קנו המלח בשותפות ומכרוה בשותפות כמו שכתוב בעדויות ומה לי קנאוה במעותיהם או קנאוה בהקפה הרי זכו בה ונתחייבו שניהם במעות ונכנסה לרשותם ואפילו א' מהם שקנה בעד שניהם זכה לשניהם מדין שליח וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל תחלת הלכות שותפים האומר לשלוחו צא ומכור וכו' או קנה לי הרי זה מוכר ולוקח ועושה שליחותו וכל מעשיו קיימים ובעדות א' מהעדויות כתוב שמדד לו ר' שלמה לרי"ג המלח אחר שהסכימו בשותפות הרי שנכנסה המלח ברשות רי"ג על שם שניהם ונמכרה על שם שניהם ולא יהא אלא מתעסק משנכנס בידו מעות או סחורה בע"כ הוא זוכה לשניהם בריוח כפי מה שהתנו וכ"ש אם שניהם לקחוה ביחד מיד נאמן והמלח נמדד להם דזכו שניהם בה בתורת שותפות ואין בעדות זה שום הכחשה שהעיד הא' שר' שלמה מדד אותה לרי"ג והעד האחד אמר ובכן הלכו למכור שארית המלח וכו' ומדדו אותה וכו' כי כוונת שניהם ש"ר שלמה נטלה מנאמן המלח ונתנה לרי"ג ובמדידה שלקח רבי שלמה לקחה רי"ג ואם כן זכו שניהם במלח בשותפות בין שניהם ונכנסה לרשותם דרשות רי"ג הוי רשות רבי שלמה דמה שהוא ברשות המתעסק הוא ברשות בעל המעות לריוח או להפסד כל שלא פשע ואיך כתב המזכה הזה שכל השותפות הבל ואחר שהשותפות או העסקא היא קיימת נתבטלה גם כן: הטענה הואו שכתב שההזק הנמשך היה מפשיעת רי"ג שלא אמר האמת שהיו חמשים ושמונה גרארש כי אחר שהיו שותפין היה לו לקרב תועלת שניהם ולהרחיק הנזק והיה נחשב פושע אם לא היה מציל דהוה ליה כרועה שהיה לו להציל ברועי' ומקלות ולא הציל דאפילו ש"ח חייב וכ"ש ש"ש דחייב אם לא קדם לשכור רועי' ומקלות דהוי פושע כדאמר' פ' השוכר וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ג מהלכות שכירות ובזה נתבטלה ג"כ: הטענה הז' דאין כאן מבריח ארי מנכסי חבירו דהתם מה לו להבריח והכא הוא חייב להבריח כי הוא שומר עליו דשותפין ש"ש הם זה לזה וכן מתעסק הוא ש"ש לבעל המעות והמזכה הזה נשתבש הרבה בשלש טענות אלו: הטענה הח' כתב שהעדויות אינם נראים וכו' ואין יכולים להעיד דבר על בוריו וכו' והרי העדים העידו שראו שהוציא מה שהוציא וכיון שהם מעידים על הודאי הם מעידים כי אינו רחוק שיקבל השופט שוחד בפני שני יהודים וכל זה הוא דבר איפשר להיות כך והקולר תלוי על צואר העדים אחר שיקובל עדותם ועל הטענה הט' שעדות זה נתקבל שלא כדין בעוד היתומו' קטנות כבר כתבתי והרשב"א ז"ל חשיב לנכסי יתומים כמו אשתדוף כ"ש שכל. עקר הדין הוא עם אשת הרא"ם וכמו שנתחיי' בעדה ובפניה' נתקבלו העדויו' נאם המבי"ט: קנו כתב החכם הרב כה"ר יוסף קארו יצ"ו שראה מה שחלקתי עליו במה שאסר זה ח' ימים הבהמות הלקויות במעיהן מצד עשב שאוכלו' ומתות וכו' ואמר כי לא נזכרתי ממה ששנינו חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואני אומר לא נזכרתי שהיא משנה וידעתי כי היא ברייתא ושאינה ענין לנדון שלנו כי הבהמה שאסר הוא לא התרתיה אני אי משום כבודו אי משום דשויא חתיכא דאיסורא כמו שפי' המפרשים ז"ל אבל אחר כך באו אלי הטבחים והראו לי בני מעים שהיו נרשמים בהם כמו טפות דם מצד אכילת אותו העשב ברוב הבהמות שהיו שוחטים באותם הימים ואמרתי להם שהיה נראה לי שהיו מותרות וכתבתי ראיה להתירן כי גם שהיו מתות קצת בהמות מאכיל' זה העשב הנקרא כלך הוה ליה סם המות דבהמה שהיא מותרת ומה שאמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה הא אוקימו בגמרא דאיירי בקורט של חלתית לא בעלין והכא בנדון דידן העשב שאוכלות הבהמות שמתות בו אפי' היה חלתית היינו עלין וכתב החכם הנז' כי מי אומר לנו שאינה אוכלת אלא עלין אדרבה דרך הוא שאוכלת כל העשב עד העיקר ונמצא שאוכלת העורק שבו העלין אשר בו כח החלתית וחרפותו ואני אומר כי אפילו שהיו אוכלות עורק החלתית לא היו אסורות כי אם בקורט ממש לא בעורק או בשרשי החלתית כמו שחשב החכם יצ"ו ואישתמיט מיניה המשניות השגורות בפיו פ"ק דטבול יום ופרק בתרא דעוקצין התיאה והחלתית ופי' המפרשים ז"ל תיאה שורש של חלתית ותניא הכא בחולין פ' אלו טריפות הלעיטה תועה חלתית וכו' כשירה ואקשי' מינה לשמואל דאמר הלעיט' חלתית טריפה מ"ט משום דמנקבה להו למעיה ואוקי כאן בעלין כאן בקרטין דקורט חד הוא ונוקב בני מעי' משמע בהדיא דדוקא קורט ולא עלין ולא שרשים דאי לאו הכי לפלוג בדידה ולימא הא בעלין הא בשרשים והרי תועה דמתנייא בהדי חלתית דכשרה והוי שורש חלתית כפי' המפרשים ז"ל בסדר טהרות ואף על גב שרש"י ז"ל פי' כאן תועה תורא בלעז עשב מר הוא וכדאמר בגמרא מאי תועה עיקרא דמרריתא איפשר דהוי מין חלתית כמו שפי' המפרשים ז"ל הא קמן באכלה חלתית בין העשב בין השורש כשר ואינה אסורה אלא בקורט שהוא חד ונוקב ואם כן אפילו היה עשב זה שאוכלות הבהמות חלתית והיו אוכלות השורש ג"כ היתה כשרה כ"ש שאין זה חלתית שהרי קורין לו בערבי כלך והחלתי' קורין לו חלתית ואם כן אינן נאסרות הבהמות באכילת עשב זה הנקרא כלך אפילו שמתות הרבה מהן באכילתו שהרי סם המות דבהמה הן מתו' בו ואפי' הכי הן כשרות כדאמר' כ"ש שאינו סם המות גמור דבהמה כפי מה שאומרים כי בקצה זמן מהחורף שאוכלו' מזה העשב מתו' קצתן ואח"כ אוכלו' ואינן ניזקות וכל זה הוא בבהמות הבאות מתחום אחר אבל הבהמות שהן מתחום זה אינן ניזוקות כלל הכלל כי הוא סם המו' דבהמה בזמנו ואינן אסורות וגם כי נמצא ברובן כמו נקודו' אדומו' בבני מעים שלהן אינו זה לקות כיון שהוא ידוע כי מצד אכילת עשב זה הוא ואין שום לקו' באותו אדמימו' ולא שום ריעותא לשנאמר שהוא כניקב משום דאין במקום האדום שום לקות ומסמוס אלא הוא בריא כעין שאר בני מעים ואינו כבשר שהרופ' גוררו כמו שכתב החכם הנז': ולענין מה שהשיג על שהתרתי מה שאסר הוא כבר כתבתי כי אותה הבהמה שאסר הוא לא התרתי' אבל מה שהיה רוצה להמשיך איסור בכל הבהמות שיראה במעיהן כך מצד אכילת העשב ההוא הוא שהתרתי ונר' לי שאין זה בכלל אין חבירו רשאי להתיר דמשום כבודו די שלא נתיר אותה בהמה ממש שאס' הוא או משום דשויא חתיכה דאיסורא כשאסרה בפי' אבל לאסור כל העתידות להיות כך אינן נאסרות משום כבודו ולא שוינהו נמי חתיכה דאיסורא כיון שלא היו בעין אז וקודם שאסר הוא האחרות אחר כמה ימים התרתי אני ושאר החכמים יצ"ו שנצטרפו בהיתר ומצאתי בתשובות מהרי"ק ז"ל שורש קע"ב ענין זה שכתב כי מה שאמרו חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ה"מ בהך עובדא גופא אבל בעובדא אחרינ' מי הוא שיטע' לומר שלא יוכל להתיר אם כן כשיטעה חכם אחד בשיקול דעתו ישאר טעות זה לדורות וכו' וכמו שהאריך בזה שם נאם הצעיר משה: שנת יש"ב: קנז שחה לעפר נפשינו כי הגיעו שנים אשר נאמר אין לנו בהם חפץ ספו תמו מן בלהותינו רוב השרידים אשר ה' קורא חכמי דייני ארץ יש' ונותרנו מעט מהרבה ב' ג' גרגרים בראש וגדיים שהונחו בישיבו' בימים שעברו נעשו תיישים תה"ל ומהם יש מוכנים קרובים להגיע להוראה בחכמה ושנים ומורים ודנים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו בקהלות מיוחדו' ולפעמים צועקים בני אדם ואומר נלך אחר ב"ד יפה מהם ואינם נענים ולכן אני מזכיר לראשי קהלותינו יצ"ו הם העומדים על הפקדים לישר הדורים ולגדור פרצו' בני ישראל שישימו אל לבם להעמיד דייני התורה על תלם שלא ידונו החכמים שלא הגיעו לשני הוראה כי אם אחד בצירוף ב' חכמים שהגיעו לכלל שני הורא' וגם שיוכל תובע או נתבע לכוף את חבירו ללכת אחר ב"ד יפה מהם כפי מה שהוא הדין דברור בגמרא ובספרי הפוסקים ועליהם לקיים מצות מינוי שופטים בא"י כי המשפט לאלהים הוא והדבר אשר יקשה מהם יקריבון אל החכמים הנמנים לכל דבר שבקדושה וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום: שאלה קנח אשה אחת נתגרשה מבעלה ונשא' לאחר והיה לה בת מן הראשון ועמדה וקבלה קידושין בעד בתה מאיש אחד ע"מ שירצה אביה ושלחו לאביה וכתב אביה שלא היה מרוצה שתתקד' לאיש הנז' יודיעונו רבותינו אם יש חשש בקידושין אלו: