מבי"ט חלק א צג

המפרשים ז"ל דלא הוי בכלל התנאי הוא כשהשביעו חבירו או הדירו מפיו דוקא לא כשנשבע לעצמו אע"פ שתלה באחרים דעל זה גם כן בטול התנאי קודם אבל השביעו או הדירו חבירו מפיו הרי הוא כמבטל תנאו כיון שחבירו משביעו וכ"ש בנזירות שמשון דלא נדר אלא לעצמו ולא תלה נדרו באחרים דהוי בכלל התנאי וא"כ ראובן שהיה לו תנאי בר"ה ונדר בנזירות שמשון לישא אשה כמו שכתוב בשאלה אם לא זכר תנאו בשעה שנדר נדרו בטל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות נדרים והטור נמי סימן רי"א דכשאינו זוכר לתנאו בשעת הנדר התנאי קיים והנדר בטל ונזירות שמשון נמי הוי בכלל כמו שכתבתי ואינו חייב ראובן לישא אשה לא זקנה ולא ילדה כיון שהיה לו תנאי זה נאם הצעיר המבי"ט: תחלת ענין זו בסי' רמ"ג: קנג נדבות פי רצי' ואני מבי"ט הייתי וחושב בין תבין את את אשר לפניך הטעמים העירומים עור ובשר תלבישם ובעצמות הראיות והמופתים תסוככם ואחר שתבקשם ותמצא' יקשה בעיניך לחבל את מעשה ידיך בפתע בלא איבה להדפם ואם העלם יתעלמו מעיניך אז אמרתי הנה באתי במגל' ספר כתוב ע"י ואחר שיגעת ולא מצאת הראיות אני אציב' לפניך ואם לא תחו' עינך עליהן לדחותם או להשליך עליהן בלא צדיה ואז יהיה ניכר לפני כל שוע בחכמה הנצורה על דל שפתיו כי בשנאה תהדפ' והם בעמד' יעמודו וחבל לא איתי בהון וריח נורך לא עדת בהון והיתה השתיקה עד עתה כעצת הלל הזקן בעת שמפזרין כנס אם ראית דור שאין התורה חביבה עליו וכו' לא על כי באת אל המלך כי אני דל והלך ואיני בז לכל אדם ואל זה אבי"ט אל עני ונכה רוח כ"ש לאיש חכם וישר כמוך גם כי בעניני נטית מדרך היוש' ולא חשדתיך היותך מאות' שתלי' ביני חיטי שיאמרו שאני ירא לפרש פן אתפ' כי ידעת כי אחר שגיליתי הטעמים אני ערב עליהם להעמידם על עמדם גם לפני גדולים נחיתי דברי בימי חרפי ונצבו כמו נד עתה הנני בא אליך בעב הענן כדמות חידה אחר שחרשת בעגלה הטעמים תזרע ותאסוף את ראיותיהם: על הטע' הא' שכתבתי כי גם שלא יחייבו אותו ב"ד לפרוע בלי הרשאה אם פורע מעצמו לא יתחייב לפרוע פעם אחרת כתבת פליאה דעת ממני וכו' כי לא ימלט אם יש ללשון הזה של כל מוציא שטר זה כח הרשאה או לא אם יש כח הרשאה יכפוהו ואם לאו למה לא יפרע פעם אחרת וכו' ואם אמר שנתן לזה חצי כח לענין פרעון לא לגביה היכן מצא כח לחצאין ע"כ קיצור לשונו בזה: ואני אומר כי יוכיח שהוא לחצאין כמ"ש פ"ז מהלכות שלוחין וגם ממה שהביא הרא"ש במציעא פ' איזהו נשך וגם בתשובת הרא"ש כתוב אין מגבין וק' דמשמע ע"י ב"ד וגם בתשובת הרא"ש פי' לשון השטר הכתוב שיש ראיה למלוה למכור וכו' ושיתבעהו בפני האומות וכן נפרש לכל מוצי' כשפרעו ולא בא לב"ד וגם לפי דעתך למה לא השבע' את בעל השטר אם מסרו או לא: ועל הטע' הב' שכתבתי שאם טעו ב"ד במנהג והגבוהו דאינו חוזר כתב דחוזר דהוי טועה בדבר משנה וכו' ואני אומר דאינו חוזר כיון דמדינא גובה הוי כההיא דאמרינן דעבד כר"א עבד וגם מנהג לא הוי כדאמר בגמרא פ' הדר רב ורב הונא ורבי יוחנן אמרי הלכה מנהג נהגו וכו' ואין קושי ממה שכתוב פי"ז דהלכות מכירה במ"מ ועל טעם הג' שנמצא כתוב שובר בשטר שכתבו כתב שאינו שובר מאחר שהלוה מודה שאינו מיד המלוה ואני אומר כי גם שאינו מיד המלוה יהיה נ?אמן המוציא בשבועה אחר שהורע השטר ועל הטעם הד' שאין מנהג זה פשוט אלא לבא מחוץ לעיר כתב כי אין חילוק בזה ואדרבא ענין ההרשאה הוא כששניהם בעיר ואני אומר כי ההרשאה אשר לא טובה היא זאת בפ' הראב"ד ז"ל אבל ההרשאה הטובה היא הבאה מחוץ לעיר להציל עשוק ועלה קיימינן הכא דאם שניהם בעיר אין בזה מנהג דלא חציף איניש למתבע קמיה ב"ד שטרא דאיתיה למריה בעיר שלא ברשותו אם כן אין לחייב למוציא להוציא מה שהוציא בטענת כל מוציא עוד אני מכריח בטעם ה' כי אפי' שאינו כתוב בשטר לכל מוציא והוציא אחד ואמר שהמלוה מסרו לידו כנ"ד אם גבה בו גבוי דכיון שהשטר היה בידו בשעה שגבה הוא נאמן כמו שליש כמו שכתוב בארוכה טעם זה עם האחרים: ועל הפסק השני לא שייך הכא מה שכתה הרמב"ם ז"ל כיון שהוא אומר איני יודע ויש מי שיודע כמו שכתוב בארוכה ואין מפרשין לחכם כי הכל צפוי עיין בסי' רמ"ג: קנד על מה שהיה כותב לוי לשמעון שותפו שיאמר גם הוא כי הסחורה שהוליך הוא בספינה שנשבה היתה עולה תתק"ן פרחים כנראה שלא היתה כ"כ ואחר כך טענו שניהם בב"ד שהיתה הסחורה אלף ור' פרחי' ויותר ואו' לוי שהיה אז חולה כשכתב הכתב לשמעון ושטעה בחשבון נראה לנו שהם נאמנים בשבועה שהיתה הסחורה שנאבדה א"ר סולט' ושטעה לוי במה שכתב וכמו שהביא מהרי"ק ז"ל בשורש ס"ה על תשובת מהר"ם ז"ל שהביא המרדכי ריש פרק חזקת דדוקא היכא שטען בב"ד כי ההיא תשוב' המרדכי י"ל או כשמודה לחבירו ומשתעבד בקנין ועדים כי ההיא דשלהי פ"ק דגיטין או כגון ש"מ כו' אבל אלו החשבונות שכותב אדם על פנקסו בינו ובין עצמו אינו מדקדק כ"כ כי חושב בלבו שאם יטעה שיוכל לכוין החשבון פעם אחרת וכו' ולא מבעיא על ידי מגו אלא אפילו בלא מגו וכן משמע מתוך מה שכתב רבי' נסים ז"ל ספ"ק דגיטין בשם הראב"ד ז"ל ומיהו היכא דליכא סהדי וכו' ואסיק דאפילו איכ' דאסהידו עליה לא דייק אם לא כשמשעב' עצמו ע"י קנין כ"ש וכ"ש במכתב חשבונות עכ"ל והשתא נדון דידן גריע ממה שכותב אדם על פנקסו שהיה כתב שלוח לחבירו ולא היה מדקדק בחשבון כי היה יודע שאם יטעה חבירו יכוין החשבון ומה שכותב אדם על פנקסו הוא מדקדק יותר ממה שהוא מדקדק כשכותב לשותפו ואם כן יכול לומר טעיתי במה שכתבתי תתק"ן כי הם א"ר כמו שאומר שותפו שמעון ואפי' בלא מגו כ"ש דאיכא הכא מגו שהיה לוי יכול לומר תתק"ן או פחות היו וכל מה שיש מתתק"ן עד א"ר נגנבו או נאנסו מידי אחר כך וכמו שהביא מהר"ם ז"ל באותה תשובה וכן היה יכול לומר כל המותר על תתק"ן נתתי חלקה לאשת ראובן שותפי הטוענת עלי ותובעת ממני סך גדול באמר' כי לא הפסדתי כי אם תתק"ן או פחות ועוד נראה שהוא נאמן לומר טעיתי מפני שהיה חולה ואין דעתו צלולה ורגיל לטעות וכמו שהביא הרמב"ם ז"ל באותה תשובה דפרק גט פשוט דאמר רבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנים מ"ט אידכורי מדכר ואם אמר תנו וכו' אין נאמנין דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו דמשמע דש"מ גופיה אי הוה קמן והוה אמר פרעתי הוה נאמן לומר טעיתי אפילו אמר תנו כ"ש הכא בנדון זה דלא אמר תנו ואפילו מנה לפלוני בידי לא הוי מה שכתב לשותפו שהיה תתק"ן ואם כן נאמן לומר טעיתי בחשבון כי מה ששללו ממני כשנשביתי היו א"ר כדפי' וכמו שאומר גם כן שותפו שמעון: ועם כל זה חייבנו את לוי שיביא ראיה ויברר שטען באותה ספינה א"ר פרחים סחורות ואם לאו ישלם מההיא דאייתי ס"פ האומנים אין רואה שבועות ה' הא יש רואה יביא ראיה ויפטר וכיון שהוא אומר שלשם בנמל אליס כנדריאה המעלימים ידעו שטענו באותה הספינה א"ר פרחים סחורות ילך ויביא ראיה משם ואם לא ילך לברר ישלם כמו שכתבנו בפסק דין אבל אם ילך ולא יתברר שלא יזכרו המעלימים אם לא ימצאו פנקס המכסים ולא יוכל לברר הוי כאין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם וכו' וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ"י דהלכות טוען תן לי מנה שהלויתיך והרי העדים ואמר הנטען פרעתיך בפני פלו' ופלוני או' ללו' הביאם והפטר לא באו או שמתו או שהלכו למדינה אחרת ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכים אותן להביאן אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה ע"כ דמשמע דהכ' נמי אם לא יוכל לברר יפטר בשבועה כדאמר' והא דמשמע בגמ' בההיא דאייתי דבמקום דאיכא עדים אם לא יביא עדים ישלם ומשמע דלא מצי למפטר נפשיה כשיאמר לא מצאתים או לא ידעו או לא זכרו היינו כשהוא ידוע שיש עדים שם מצויים במקום שאירע הענין אבל הכא ליכא עדים מצויים כי אם על פיהם שאומר שהמעלימים יודעים שטען א"ר פרחים סך סחורות ואם יביאו בירור משם יפטרו ואם לאו ישבע כדאמר' דעל הסתם מי שטוען סחורה בספינה אינו ידוע מה שטוען כי מחביאים מן המוכסי' כ"ש אחר כמה שנים שיצאו משם שהדבר קרוב יותר לומר שלא יוכלו לברר שלא יזכרו המעלימים או המוכסים או לא ימצאו הספרים מה שאין כן מהנהו עובדי דס"פ האומנים דאמרי זיל אייתי סהדי דכיון דהיה במקום שעדים היו מצויים כמו בשוק ולא עבר זמן כי הכא אם לא יביא ישלם דליכא למימר לא מצא או לא זכרו כי הכא וא"כ אם ילכו לברר ולהביא ראיה ולא ימצאו מיפטרו בשבועה כדאמרן ועכ"ז חייבנו אותם שיתנו ערבים אם לא ילכו להביא ראיה לזמן שנקצוב להם שיהיו חייבים ועל מה שכתב לשותפו שיכתוב פנקס אחר כאלו הוא ישן כבר נודע על מה כתב זה ע"פ שמעון שהודה בב"ד שיש בידם כמו קי"ו פרחים יותר ממה שהודה לוי פה: ומה שכתב שמעון לאביו שיאמר לחותן ראובן שיבוא או ישלח לגבו' מעות חתנו כבר נתן אמתלא' למה שכתב כדי שיכתבו לשם למעלימים שיפרעו לו וכמו שכתו' בשטר שהם היו חייבים לפרוע לשמעון ולוי חלק ראובן גם כן ושהאמין אותם ראובן שיעשו מסחורתו כמו שיעשו מסחורתם ולכן הם נאמנים בשבועה ממה שנשאר בידם מכלל הנכסים כמו שנכתב בפסק הדין ואתם הרי ישראל תנו לב על מה שכתבנו ואם הוא על נכון תאשרו ותקיימו אותו נאם המבי"ט: קנה כתב החכם הרש"ו ט' טענות לזכות את הח' הרא"מ מתביעה רי"ג הטענה הא' שאם יש שום עדות לא נתקבל בפניו וע"כ לא ידון עליו ואני אומר כי אם העדות נתקבל כראוי למה לא ידון עליו: ובטענה הב' שהרא"ם הוא לוקח בנכסי אשתו כתב העדות ה"ר מ"נ שלקח קנין הרא"ם היה על שלא יוכל לדחות את רי"ג לך אצל אשתי ואם כן אפילו במה שפי' הרש"ו עדותו הוא מחייב את הרא"ם שהוא כתב בעדות הא' שנטל קנין הרא"ם שכל מה שיוציא רי"ג בד"ת מתביעה זו שיהיה הוא חייב לשל' ועתה בפירושו כתב המזכה את הרא"ם שהקנין היה שלא יוכל לדחותו אצל אשתו ואם כן מה שנטל קנין היה לשלם הוא בעד אשתו אם תהיה חייבת בדין אלא שאין לה במה לפרוע בעודה נשואה שלא ידחה אותו אצלה אלא שישלם בעדה וכשיתברר שהיא חייבת כד"ת אלא שאין לה במה לשלם מפני שהיא נשואה הוא חייב לשלם מכח הקנין שהרי בטל זכותו שהו' לוקח בנכסי אשתו ויצא לרא"ם חובה במה שחשב לזכותו ובטענה הד' כתב שיש נכסים בני חורין דהיינו נכסי היתומה האחרת ומשנה פשוט' היא בהניזקין אין גובין ממשועבדין במקום שיש בני חורין ואין לומר כיון שהיתומ' קטנה וכו' דמי לאשתדוף וכו' ליתא שאין האיחור דומה לאשתדוף שהרי כתב מ"מ בשם הרשב"א ז"ל פי"ט דדוקא נשתדפו וכו' ואני אומר די"ל כך והרשב"א עצמו אמרה כמו שהביא במשרים נתיב כ"ו ח"ג כתב הרשב"א דגובין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין אצל יתומים