מבי"ט חלק א פד

באונס דכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל הלכו' שבועות ואפילו כתב בשטר על דעת המב"ה אין דעתו ית' מסכמת זולתי בטובה וכמו שהביא בתשובה בהגהות בס' הפלא' וכמו שכתב ה"ר דוראן ז"ל בתשובה וכ"ש כשיש מודעא מעיקרא דמהני' נמי לשבועה להודיע שהוא נשבע באונס כנשבע או נדר לאנסין ולא בעי ביטול מפני האונס כיון שעשה מודעא קודם ובשטר המודע' ידעו האונס שהיו מגזמים עליו בהפסד ממון ותפיסה בידי גוים והיה ספק בידם לעשו' והבי' בנמוקי יוסף בש' ר"ח דקמ"ה דכיון דאמר עבידנ' ויכיל למעב' היינו אונסי' דמוכר וכתבי' מודע' נאם המבי"ט: שאלה קלז ילמדנו רבינו קצב העיר נחשד היותו שם ידו דרך הוושט ועוקר הסרכות קודם בא הבודק לבדוק וכן הוחזקה החשדא בפני חכם הקהל יצ"ו ובפני בודק הקהל אשר נודע בשערי' קיים במאמרו ונאמן בבריתו ובקי באומנותו וצדי' באמונתו ובפני שאר הבודקים אשר בעיר וכלם הסכימו לחשדו בעסק הנז' כפי מה שראו או על פי מי שראו בעיניהם ומה ששמעו באזניהם העבירוהו מהיות עוד קצב במדינה ההיא יורונו המורים המאירים לארץ ולדרים אם יכולי' להחזירו לאומנותו אחר החשדא החזקה ההיא האמורה אם לאו: תשובה פ' זה בורר מייתי על ההוא טבח' דנפקא טריפה מתותיה ידיה דאעברי' רב נחמן והביאו הרמב"ם ז"ל פ"ח מהלכו' מ"א וכתב הרשב"א ז"ל בתשובה דלא כל הימנו לומר שוגג הייתי וכן נר' הלשון שאומר דנפקא טריפה מתותיה ידיה וכן כתבו כל הפוסקים טבח שיצאה טריפה מתחת ידו ואם היה ודאי טריפה ומכרה היה לו לומר טבח שמכר טריפה אלא שנראה שאין אנו יודעים ודאי אם ידע בה או לא וכיון שיצאה מתחת ידו מ"מ מעבירין אותו וכתב הרשב"א שם ולא עוד אלא שראוי לדקדק אחריו אם ראוי לסמוך עליו אף בקבלת דברי חברות וכו' ואם כן בנדון זה הנחשד שעוקר הסרכו' והוחזק' חשדא זו בפני החכם ובודקי הקהל עדיף לריעותא מטבח שיצא טריפה מתחת ידו כדאמ' ואם כן לפי הדין אין לו תקנה לעולם ליקח ממנו בשר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם עד שילך למקום שאין מכירין אותו וכו' והרשב"א ז"ל מגמגם בזה וכתב שצריך לחוש הרבה בכך והכל לפי מה שהוא אדם: קלח מי שהיה חייב חוב לחבירו בשטר והיה לו ס"ת מונח בב"ה כמנהג ולא מצא בעל חוב מקום לגבות מן הלוה יוכל ליקח הס"ת שהרי הוא כשאר נכסים ושעבודו עליו ולא אמרו שנותנים לו תפילין אלא מפני שהן דרך מלבוש אבל ספרים לא ואפילו ס"ת וכמו שהביא בחשן משפט סימן צ"ז משם ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל ואם בני הקהל תופסים בו ולקחו הגזבר ברשותו על מה שחייב לצדקת העניים שהתנדב בב"ה אין מוציאין מידם ואם מתחרט ומוצ' פתח לנדרו נשאל לחכם ומתירין לו כמו שהביא ביורה דעה סימן רנ"ח שהרי עדיין לא יצאת מתחת ידו ומה שאומר שהספר הוא ברשות' בב"ה נראה דאין זה משכון שהרי הס"ת שמניחים אותו בב"ה ברשותו הוא עומד כי גם הוא מבני ב"ה ויכול הב"ח לתופסו מב"ה וכיון שאינו משכון בידם אפי' שלא שאל על נדרו וכ"ש שהוא יכול להשאל אם ימצא פתח כל שאינו ביד וברשות הגזבר אבל ב"ה רשות הכל הוא נאם המבי"ט: שאלה קלט ילמדנו רבינו ראובן שנדר שאם יהיה לו כך וכך שידור בצפ' תוב"ב ועתה נתקיים הדבר ואביו ואמו אינם מניחים אותו ללכת לדור שם וג"כ אשתו אינה רוצה לדור שם וטוענת שכתוב בכתוב' שלא יוציאנ' לדור בשום מקו' אחר גם כיבוד אב ואם גדול שהרי יעקב אבינו ע"ה נענש כ"ב שנה יורינו רבינו אם חל הנדר ואם יוכל לעשות התרה ושכרך כפול: תשובה חייב לקיים נדרו ואינו חייב לחוש לצוואת אביו ואמו שאמרו לו שלא ילך כדילפינן פ"ק דיבמות דאם אמר לו אביו ואמו הטמא או אל תחזיר לא ישמע דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כלכם חייבים בכבודי כדכתיב בסיפיה דקרא אני ה' והכא נמי הוא ואביו חייבים לדור בארץ ישראל ואין לו עונש על שאינו מקיים מצות כיבוד אב ואם שגם סם יכולים לעלות עמו ויתקיימו ב' מצות ישיבת א"י וכיבוד אב ואם ומשמע התם דלאו דוקא מצוה ואזהרת שבת דקרא איירי ביה דדוחה מצות כיבוד אלא אפילו כל מצוה ואפילו מצות עשה לחודא כדתניא אל תחזיר שהיא מצות עשה שבממון וקילא דהותרה מכלל' בזקן ואינה לפי כבודו ואפ"ה דוחה כיבוד כ"ש מצות ישיבת א"י שהיא חמורה כמו שאחז"ל שדוחה את הכיבוד ועוד דברעה שמחזיר אינו יכול לקיים כבוד אם יצטרך להשקאה או כיוצא בה שהרי אין אביו עמו וגם אינו חייב להחזיר גם כן כיון דקיימת מצות החזרה על יד אחר ובישיבת א"י יוכל לקיים שתיהם אם יעלה אביו גם כן שכלם חייבים בישיבת א"י: ועוד דהכא איכא תרי עשה מצות ישיבת א"י ומצות קיום נדרו שנדר לעלות ולדור ומה שנענש יעקב אבינו ע"ה מפני שהיה ח"ל שהיה ראוי אחר שנשא אשה יבא מיד לשמש את אביו בא"י ואם היה הוא בא"י ואביו בח"ל כי הכא לא היה נענש ומצאתי בתרומת הדשן סימן מ' שכתב על תלמיד שהיה רוצה לצאת ממדינתו ללמוד עם רב אחד שהיה בטוח שיראה סימן ברכה לפניו ואביו היה מוחה בו והיה מצטער הרבה וכתב דאין צריך לשמוע לו מההיא דעירובין ב"ר יוסי אומר אפי' מוצא ללמוד הולך לח"ל שלא כל אדם זוכה ללמוד וכו' וכתב דלתלמוד תורה אע"פ שמוצא ללמוד תורה במקומו עדיף מכיבוד וכו' ומסיק דאפי' קלים הם דוחים כיבוד וכו' ע"כ וכ"ש בישיבת א"י החמורה ואינו יכול להשאל על נדרו דאפילו בלא נדר חייב לעלות ואינו חוששים לכיבוד כדאמ' ואם כן איך יועיל לו השאלה וכל שכן שהשאלה הוא לדבר איסור ואין נשאלין אלא לדבר מצוה: ומה שבא בשאלה שגם אשתו אינה רוצה וטוענת שכת' בכתובתה שלא יוציאנה לדור בשום מקום, אחר איפשר לומר כי אין כוונת שום מקום אחר כי אם לח"ל ולא לא"י שלא יתנו על מה שכתוב בתורה ואף אם היינו אומרי' שהכוונה הייתה גם לא"י ויהיה התנאי חל בכולל דבר המותר שהוא ח"ל עה דבר איסור תנאי שלא לעלות לא"י אפ"ה לא יועיל לה תנאי זה אלא לענין שלא תפסיד כתובתה שבלא תנאי זה היתה מפסדת כדתני' שלהי כתובת הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות כופין אותה ואם לאו תצא בלא כתובה ובתנאי זה אינה מפסדת כתובה כיון שאינו יכול לכופה ותצא בכתובה ויעלה הוא וישא אחרת ונראה דבין כך ובין כך כופין קודם והדר אם לא תרצה תצא בלא כתובה כדתניא כופין וכו' והדר ואם לאו תצא כו' דהוה ליה למתני הוא אומר לעלות והיא אומר שלא לעלות תצא בלא כתובה ומדקתני כופין משמע דכופין קודם בדברים ואם לא תרצה תצא ואם כופין הוי בשוטי' משמע דכופין אותה שתעלה עמו ותקיים גם הוא מצות עליה לא"י וכו' משום דקשין גירושין לפני המקום ואם לאו שבעלה אינו רוצה לכופה או אינו תועיל לה הכפייה שהיא סרבנית תצא שלא בכתובה דהא דתניא כופין אב"ד משמע דקאי מדלא קתני כופה אותה אלא כופין ונראה טעמא דכופין אותה ב"ד אע"ג דאין כופין לכל מי שהוא עומד ח"ל שיעלה לא"י משום דהויא כמצוה שמתן שכרה בצדה מצד המעלות שבה שאין כופין עליה וגם שלב כל אדם נוקפו אם יוכל להתפרנס בה ולא יצטרך לחזור ולצאת בשביל מזונותיו שמותר לצאת מא"י ויש בזה כמו פיקוח נפש ולכך אין כופין ב"ד עליה ואפ"ה זה שאומר לעלות ואין לבו נוקפו והיא אינה רוצה כופין אותה שהוא חייב במזונותיה ויסתייע מלמעלה בשומר מצוה לא ידע דבר רע ואם אינה רוצה ואינה שומעת תצא שלא בכתובה וגם אם היה רוצה לעלות והוא אינו רוצה אע"פ שהוא אינו תלוי בה כיון שהיא רוצה יתן לה כתובת' והכא שהתנה כופין אותה בב"ד ואם אינה שומעת לא תצא בכתובה מפני תנאה שהתנאי אינו מועיל לה אלא לגבי בעלה שאינו יכול לכופה לא לגבי ב"ד ואם לא תשמע תהיה עוברת על דברי חכמים וכן הביא הרי"ף ז"ל בריתא זו כופין אותה ואם לאו וכו' כגרסת הגמרא אלא שהרמב"ם ז"ל לא כתב כופין אלא תצא בלא כתובה ואיפש' שהשמיט כופין כמו שהשמיט סיפא דהאי בריתא כמו שכתב בעל מ"מ ז"ל הכלל שחייב איש זה לקיים נדרו של מצוה ואין אביו ואמו ואשתו יכולים לעכבו נאם המבי"ט: שאלה קמ ילמדנו רבינו רחל נתאלמנה ובאה לגבות כתובת' ממה שנשאר מנכסי בעלה ומנו ב"ד אפוטרופוס בעד היתומה ואמרו לאלמנה שתביאו שטר כתובתה בידה כדי שידעו ב"ד סך כתובתה וטענה שהיתה כתובתה מופקדת ביד אחר ולא היה במדינה והיא רצת' לינשא ונתפשרה עם האפוטרופוס שכתב שטר עליה שמסר בידה הנכסים שתנשא בהם ע"מ שתביא שטר כתובתה להפרע כפי מה שיהיה בו וחזרה ונתאלמנה והוציא האפוטרופו' מידה הנכסים הנז' מכח שטר שבידו וחזרה לחקור על שטר כתובתה ולא נמצאת עדיין יודיעונו רבותינו אם חייבים לפרוע לה כתובתה כל מה שיתברר שהיה סך כתובתה כיון שכבר היתה מוחזקת בה קודם נישואיה השניים או לא: תשובה בס"פ הכותב תנן הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובתה ואוקמה שמואל במקום שאין כותבין כתובה והלכתא כוותיה כמו שפסק בהלכות אבל במקום שכותבין אינה גובה אלא כששטר כתובתה יוצא מתחת ידה דאי לאו הכא אף על גב דאמרינן דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום הכא איתרע ליה מעשה ב"ד וכן כתב הרמב"ם ז"ל פי"ו מהלכות אישות והרא"ש ז"ל הביא דברי הרי"ף ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל הכריע כדבריו ותירץ בס' המלחמות כל מה שהקשו עליו ודין הנדוניא בזה לדעתם כדין הכתובה שצריכה להראות שטר כתובתה וכמו שכתב הרב בעל מגיד משנה פי"ו וכתב גם כן שדין הנדוניא כדין החוב ובדין החוב כתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות מלוה ולוה אין ההלואה שע"פ נגבית מן היורשים אלא בא' מג' דברים וכו' או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע זמן לפרעה וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו וכו' והיה נראה דכ"ש דתגבה נדונייתה כשיתברר ע"פ עדים כמה היתה כיון שהו' תוך זמן דכמו שאין כתוב' נגבית מחיים כן הנדוני' דלא גרע ממלו' ע"פ אלא שבפ' י"ד כתב ז"ל שאפי' היה החו' לזמן ולא הגיע זמנו להפר' הואיל וכתבו לו השטר ואין בידו שטר והלוה טוען פרעתי נאמן ונשבע היסת שפרעו שאנו חוששי' שמא פרעו ולפי' קרע השט' או שרפו כיון שהוא נאמן לומר פרעתי טענינן ליתמי מאי דהוה מצי למטען אביהן ואם כן כיון שאין שטר כתובתה בידה הוי דינא כב"ח כדאמ' וגריעה ממלוה ע"פ תוך זמנו משום דאיתרע חוב זה באבדת ש"ח או שטר הכתובה והתוספות חלקו על זה וכתבו שם סוף פרק הכותב דאפילו במקום שכותבין כתובה ולא נקיטא כתובה לא מהימן לומר פרעתי ונראה דטעמייהו דכיון דהוי מעשה ב"ד לא גרע משום דכתב עליה כתובה ועוד דהוי כחוב תוך זמנו דלא מהימן לומ' פרעתי וכיון שכן בנדוני' נמי הוי תוך זמנו דאף על גב דלא הוי מעשה ב"ד עדיף טפי מעיקר כתובה דהוי מעשה ב"ד