מבי"ט חלק א פב

וכיון שיש יכולת ביד היבמ' מצד הדין על היבם ועל אביו שיקחו קרקעות מכל נכסי בעלה שיהיו אחראים לסכי כתובתה יהיה זה דרך שירצו לזון אותה כל ימי מיגר זיקוקה אם תתרצה היא שלא יקחו קרקעו' מהמטלטלי' שלו ומסחורתו ומעותיו וממה שחייבים לו וכנ"ל שיש יכולת בידה למכו' מנצ"ב שיש לה בכל אלו השנים עד החצי לצורך מזונותיה כיון שהוא ידוע שלא יספיקו לה ממעשה ידיה כפי מה שהיא רגילה ויש לי ראיה לזה ממה שהביא הר"ן ז"ל פ' האשה שנפלו שכתב הרשב"א ז"ל דבנכסי מלוג שנפלו לה תחתיו דבעל דאמרינן יחלוקו אם רצה למכור מחציתן מוכר' ונותנ' דהא אין ליבם במחציתן כלום וכו' והשתא לדעת הרמב"ם ז"ל שסובר פכ"ב שיורשיה מאביה יורשין בנ"מ שלה וחצי נצ"ב אם כן היא תוכל למכור ולתת בכל הנ"מ ובחצי נצ"ב דהא אין ליבם בנ"מ כלום ולא במחצית נצ"ב עד שיכנוס אותה כמו שכתב שם והיו כמחצית נ"מ לדעת הרשב"א ז"ל דאין ליורשיה אלא החצי וכתב שאם רצה למכור מחציתן מוכרה ונותנה דהא אין ליבם במחציתן כלום ה"נ להרמב"ם ז"ל בכלן ובחצי נצ"ב אף על גב דכשיכנו' זוכה בכל כסתמ' דמתניתן כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ולא אשכחן בה למאי הלכתא אלא לומר שמגרשה בגט כדאיתא התם משמע דלכל שאר מילי נמי פשי' דזוכה בכל מה שזוכה הבעל עוד מצאתי בהגהות הרי"ף ז"ל פ' האשה שכתב רבינו ישעיה ז"ל שאם נתן לה היבם גט ופסל' עליו או שנפסלה עליו בענין אחר אעפ"י שצריכה עדיין להפטר ממנו בחליצה הואיל ואינה ראויה לו גובה כתובת' מנכסי בעלה והשתא בנ"ד שהוא ידוע שזה היבם לא ייבם שהוא בן ד' שנים וכשיהיה הוא בן י"ג תהיה היא בת מ' ויותר ופשי' שיתנו לו ב"ד עצה ההוגנ' לו שיחלוץ לה ובכמו זה כתב הרא"ש ז"ל בתשובה שיכולים להטעותו ולכפות אותו גם כן ואם כן בנ"ד כיון שהוא ידוע שיחלוץ לה כשיגדל תוכל לגבות כתובתה מעתה לדעת רבינו ישעיה מטראני ז"ל ולפחות תוכל למכור מנכסיה כנז' לזון ולפרנס עצמ' כיון שאין מספיקים לה מעשה ידיה וכדי שלא תתבזה יבמה זו לבקש מזונות וכן שלא יהיו נודדו' ללחם בנות ישראל הצנועו' העשירו' ונופלות לפני יבם קטן ואינן רגילות לעשות מלאכה בחיי בעלן שהן מכניסות בנדוניא יותר ויותר מכדי לקנות ב' שפחות שאינה מבשלת ואינה מניקה את בנה שתעשה מלאכה מה שאינה רגילה בה נראה דבר זר ולכן חפשתי בתקנתן כפי מה שכתוב למעלה ואחר כך מצאתי גם כן תשובה לה"ר שמעון בר צמח שיש בתשובת הגאונים וכתוב בה שכשהיבם הוא ילד והיא גדולה כופין אותו לחלוץ וכיון שכופין אחר כך גובה מעתה כתובתה כמו שכתבתי וכן נר' מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות יבם וחליצה: נאם הצעיר המבי"ט: קלד ראובן קבל עליו נזירות שמשון סתם שלא יכנס לבית שער זה לזמן חמשה שנים יורינו רבינו אם אסור ליכנס לבית שער: תשובה המפרשים פי' פ"ק דנזיר על מתני' הריני כשמשון כבן מנוח וכו' דהאומר כשמשון בן מנוח אינו נזיר עד שיאמר כבעל דלילה והרא"ש ז"ל ובחידושין ורבי' ברוך גם כן כתבו כן כמו שהביא לשונם מורינו הרב הגדול מהר"ר יעקב בירב זלה"ה והוא ז"ל האריך לברר שאפילו שאמר הריני נזיר כשמשון הוי כמי שאמר הריני כשמשון שלא כסברת חכמים אחרים שהיו חולקי' על זה והיו אומרים כי הרמב"ם ז"ל כתב הריני נזיר כשמשון דהוי נזיר ומה שאמרו במשנה דלא הוי נזיר הוי כשאמר הריני כשמשון ולא הזכיר נזיר כשמשון וישב דברי הרמב"ם ז"ל גם הרב כמהר"ר יוסף טאיטאסק ז"ל כתב בתשובה וז"ל אך מה שאמרתי שאומר הריני נזיר כשמשון בן מנוח ולא הזכי' א' מהכינויים אין לי שום ספק כפי ע"ד לא בגמ' ולא בלשון הרמב"ם ז"ל וקים לי שאינו נזיר וכמו שכתבתי וכדברי הרב המקל ז"ל עכ"ל הרי כל המפרשים שסוברים שאם לא הזכיר אחד מהכינויים אינו נזיר וגם לדעת הרמב"ם ז"ל כתבו הם שאינו נזיר והרב מהרר"י בירב ז"ל כתב כי רבי' משה בא לפרש קודם מה דינו של נזיר שמשון בענין הטומא' ואחר כך פי' באי זה אופן יאמר לשיהיה נזיר שמשון ופי' שצריך לומר כשמשון בן מנוח כבעל דלילה וכו' ובזה אין מחלוקת בין הרמב"ם ז"ל לשאר המפרשים ז"ל עכ"ל וכתב גם כן כי כשאמר הריני נזיר שמשון אם אמר שנתכוון לשמשון בן מנוח בעל דלילה וכו' אינו נזיר דלא הוו ידים מוכיחות כיון שיש במשמעות הלשון שמשון אחר והאריך בראיות וגם כי לסבר' הרב המפרש דברי הרמב"ם ז"ל לחומרא שכשאמר הריני נזיר כשמשון ב"מ הוי נזיר כשאמר הריני נזיר שמשון בן מנוח כנ"ד נאמר דיש ספק בפי' הרמב"ם ז"ל ואמרינן בזה דספק נזירות להקל דאפילו בנזירו' שמשון אמר' הרב כדמייתי פ' אלו מותרין בנדרים נזירות שמשון גבי ברייתא דאם יש בכרי זה ק' כור וכו' עוד יש קולא בנ"ד שקבל נזירות שמשון שלא ליכנ' בלשון שבוע' ולא אמר אם יכנס בלשון נדר וכתבו המפרשי' ז"ל דל' שבוע' בנדר לאו כלום הוא ובשבוע' בל' נדר לאו כלום הוי וכמו שהארכתי בתשובה נאם המבי"ט: שאלה קלה שלשה יהודים הגיעו לעיר א' אשר שמה גורום רחוקה מאנגור' מהלך שלשה ימים ובעת ההיא נמצאו יהודים סוחרים בגורום ונתראו יחד פנים בפנים וידעו מפיהם נאמנה איך דעתם וכוונתם לבא לאנגורא עכ"פ ונסעו מגורום ולא ראו אותם עד היום והשמועה באה לאנגורא ויצאו לבקש אותם ויהודי אחד שיצא אז לבקש אותם כשבאה השמועה אמר שבא אליו תוגר אחד ואמר לו מסיח לפי תומו אתה הולך לבקש על אותם היהודים אשר נהרגו דע לך כי תוגר אח' אמר לי כי בבואו מעיר גורום מצא ג' יהודים הרוגים הא' עם זקן אדום והא' בחור עם זקן שחור ונער אחד מושלכים במקום פלו' עוד העיד אותו היהודי ששאל לתוגר כמה ימים יש שראה ההרוגים ושכיון לחשבון שאמרו היהודים שראו אותם בגורום. עוד העיד יהודי אחר כשהלך למסייא על דבר ההרוגים הנז' כי בכניסתו למסייא אמרו היהודי' ידיע להוי לך איך אותם היהודים ההרוגים נמצאו א"ל באי זה ענין אמרו לו כי הקיהייא של השופט היה עומד בקוטלאר סכאי והוציא סוסי מרכבתו להשקות' אמרו לו אנשי הכפר הזהר והשמר שלא תלך יחידי כי עתה מקרו' הרגו ג' יהודים ענה תוגר אחר מכפר אחר והרי הם מושלכים במקום פלוני והלך היהודי עם היהודים האחרים ושאלו את פי אותו האיש ואמר להם דברים כהוייתן וכן הועד כי קודם השבוע שיצא הוא מגורום יצאו יהודים אחרים משם למקום שהיה הוא הולך והגיעו למקום חפצם והשבוע האחרת אחר שיצאו אלו יצאו יהודים אחרים משם והגיעו גם כן למחוז חפצם ולא נתעלם שום יהודי באותם הימים בכל המקומות של היהודים שהם דרים באותו המקום שנמצאו אלו הרוגי' בכדי מהלך ד' או ה' ימים: תשובה לכאורה היה נראה דאין להורות היתר בנשותיהם של אלו הג' כי זה הגוי שהסיח לפי תומו לא הזכיר שמותם ולא ידע מקומם כי אם שאמר שמצא ג' יהודים הרוגים ואיפשר שאחרים הם שבאו מעלמא ולא התירו חכמים בגוי מל"ת בכגון זה אלא כשהגוי היה מהלך עם היהודי ואמר שבהיותו עמו מת וכדתניא פ' האשה רבה מעשה בישראל וגוי שהיו מהלכין בדרך ובא גוי ואמר חבל על יהודי שהיה עמי שמת וקברתיו ועל זה כתב הר"מ ז"ל סוף הלכות גירושין יצא גוי וישראל מעמנו למקום אחד ובא הגוי ומסיח לפי תומו ואמר איש פלו' שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו כו' דמשמע דמשום דיצא עמו ומת בהיותו עמו וקברו השיאו את אשתו ובלאו הכי לא ואפילו לדעת המפרשים דסבירא להו דלא בעי' וקברתיו איש שיצא עמנו מת מיהא בעי' דכיון שאנו מכירים מי הוא האיש שיצא עמו והוא הסיח לפי תומו שמת משיאין אשתו ובלאו הכי לא ובנדון זה לא נודע אלו האנשים שאמר זה הגוי שנהרגו אם הם אלו הג' שיצאו מגורום או ג' אחרים שבאו ממקום אחר ומה שאמר הגוי כי בבואו מגורום מצא ג' יהודים הרוגים אינו זה כמו יצא עמנו שהרי איפשר שיצאו אחרים ממקום אחר לבוא לגורום ונהרגו בדרך ואם כן אינם מעידים על אלו בפי' וגם שנאמר כי מה שכתב הרב ז"ל יצא גוי וישראל מעמנו לאו דוקא אלא אפילו שלא יצא עמו וכמו שנראה מלשון הברייתא מעשה בעכו"ם וישראל שהיו מהלכין בדרך וכו' וכן הרב ז"ל עצמו כתב אחר כך וכן אם יצאו עשרה בני אדם כא' ממקום למקום והם אסורים בקולר וכו' והסיח הגוי לפי תומו ואמר שי' אנשים שהלכו ממקום פלו' למקום פלוני וכו' מתו כולם וכו' משיאין נשותיהם דמשמע דלאו דוקא שיצאו עמם שהרי זה הגוי שהסיח ל"ת לא אמר שיצא עמהם וכן בברייתא זו בגמרא אמרו מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכין לאנטוכיא ובא גוי ואמר חבל על קולר של בני אדם שהיו מהלכים לאנטוכיא שמתו וכו' לא הזכיר שהגוי היה הולך עמהם כמעשה של ששים בני אדם אפ"ה נראה ודאי דבעי' שיאמר הגוי שהם האנשים שיצאו מעיר פלוני וכמו שכתב הרב ז"ל שאמר הגוי שי' אנשים שהיו הולכים ממקום פלוני צמקום פלוני שמתו ובנדון דידן לא אמר אלא שמצא ג' יהודים הרוגים במקום פלו' בבואו מגורום אבל לא ידע אם הרגום דרך הליכה לגורום ואינם אלו או דרך הליכה מגורום והם אלו ולהכי אין נראה להתיר נשותיהם של אלו: ועם כל זה יש לדקדק בעדות זה ולראות אם יש בו אי זה צד להתיר דמצו' הוא על כל חכמי הדור שישכילו ויפקחו על היתר העגונות בצדדין שימצאו להתי' וכמו שכתוב בתשובת ה"ר אליעזר ז"ל שהביא במרדכי בסוף יבמו' וכדי למצוא אי זה צד היתר אניח במונח שאף אם לא יספי' עדות זה להתיר לכתחלה נשותיהם יספיק לשאם נישאו לא תצאו דכל שהעיד בדברים שרובם למיתה אם נשאת לא תצא וכמו שכתב הרב ז"ל שם למעלה עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו וכו' ואם לאו וכו' ואם נשאת לא תצא והכא נמי מי שיצא ממקום פלוני ללכת למקום פלוני לביתו ולא הגיע לשם ונאבד זכרו ולא נודע מקומו איו ובא גוי מסיח לפי תומו ואמר שראה יהודי באותו הדרך נהרג באותו הזמן הוא דבר שרובו למיתה שאם היה חי היה שב לביתו: ונראה דעדיף עדות זה מעדות מים שאין להם סוף דאם נשאת לא תצא וטעמא דסבר' היא דקרוב להתגלו' מי שנאבד בישוב שיצ' ממקום אחד ולא נודע אנא הלך ונשכח זכרו ממי שנאב' בים שפירש בספינ' ולא נודע לאי זה מקום הלכה הספינה ונשכח זכר' שהנאב' בישוב אחר שמחפשין בישוב ולא נמצא מי שראה אותו ומי שפגע בו דעתו של אדם סומכת יותר לומר שמת או נהרג והנאבד בים אין מקום לחפש אחריו וגם שנשכח זכרו אין הדעת סומכת כ"כ לומר שנטבע ומת שאיפשר שהוא באיים רחוקים והוי ספיקא דאורייתא ונותנים עליו חומרי חיי' וחומרי מתים וכמו כן אם הועד כי באמצע הדרך נהרג אדם ונודע כי באותו הדרך בא פלוני שיצא ממקום פלוני ונאבד זכרו עדיף עדות זה להתיר יותר ממי שהועד עליו שנטרפה ונהפכה הספינה ונטבעו בים שאם נשאת אשתו לא תצא אף על פי שיש לחוש שמא נזדמנה לו דף ונענע ראשו על כל גל וגל וכדאמר בגמרא משום דהכא אם נזדמן לו הצלה מן הרוצחים