מבי"ט חלק א עה

כב"ה שסמכו יתומים אצלו שיש לו דין אפוטרופוס כמו ששנינו במשנה פ' הנזקין וכן אם סמכו אצל אשה כדמוכח עובד' דהנהו יתמי הוו סמוכי גבי ההיא סבתא וכו' ויש לה כל דין אפוטרופוס ולא גרעה אשה זו שנסמכו יתומים עליה ועסקה לעולם מיום מיתת בעלה עד עתה כמו ו' שנים או יותר בנכסי היתומים מאשה דעלמא והרי הרא"ש ז"ל בתשובותיו כלל פ"ח כתב באלמנה שפרעה חובות לגוים בעד היתומים ותבעה אח"כ מן האפוטרופוס שכיון שהיתומים היו סמוכי' אצלה היתה כאלו נתמנית אפוטרופא וכ"ש הכא שלא היה אפוטרופוס אחר אלא היא ואחר זה נדון במכר זה אם הוא קיים או לאו אם מצד הטענה הא' שלא היו בני עשרים נראה שלא נתבטלה המכירה דאע"ג דאמרי' פ' מי שמת ופ' התקבל דלמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים ומשמע דכל עוד דאין היתומים חוזרים בהם שהמכר קיים כיון דאמרי' עד שיהא וכו' משמע דבפחות מכאן אינו יכול למכור ואם מכר יוכל לחזור ולא שנאמר דמכרו בטל ולוקח נמי לא מצי הדר ביה דהא בדידי' לחוד תלינן דיכול למכור כשהוא בן עשרים ואינו יכול בפחות מכאן וכן משמע ממה שכת' הר"ם ז"ל פכ"ט פחות מבן עשרים שמכר קרקע אביו חוזר ומוציא מיד הלוקח כו' ולא כתב שממכרו בטל ושניה' חוזרים דמשום תקנת דידי' הוא דתקנו חכמים שלא יוכל למכור ושיוכל לחזור בו עד שהיה בן עשרים וכן משמע ממה שכתב בעל מ"מ וז"ל איפשר שלמד הרב ז"ל ממה שאמרו במתקדש' למיאונין כיון שגדלה שעה אחת ולא מיחתה שוב אינה יכולה וכו' וכי היכי דהתם היא יכולה למאן והוא אינו יכול להוציא' כי אם בגט הכי נמי הוא יכול לחזור כשירצה והלוקח אינו יכול לחזור והכי נמי משמע לישנא דאמרי' בגמרא ואי אמרה זביני' זביני מזבין לכולהו נכסי ומשמע דהשת' דאמרין דלאו זביניה לא מזבין לכולהו נכסי דליכא מאן דזבין מיניה דאמרי איהו מצי למהדר אי זל גבן ואנן לא מצינן למהדר אי אייקר גבן ואי אינהו נמי מצי למהדר אע"ג דאמרן דלא זביניה זביני לא ממנעי מלמזבן מיני' דכי היכי דהוא מצי הדר ביה אינהו נמי מצי הדרי בהו ולא אפסידו מידי ומה שכתב הרב ז"ל שם אבל קרקע שירש מאבותיו וכו' אין ממכרו ממכר עד שיבא בן עשרים לאו למימרא דבטלא מהשתא אלא שאין הממכר קיים שלא יוכל לחזור בו זה שהוא פחות מבן עשרים וכדומה לזה בדין קטן שקנה קרקע כתב בעל מ"מ ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין המוכר יכול לחזור בו ע"כ וכן בדין מי שפרע הוא אינו מקבל מי שפרע ואחרים שחזרו בו מקבלין מי שפרע משמע דכל מידי דתקנו ביה חכמים הוי להנאת הקטן והכי נמי הכא הוי תקנתא דידי' שיוכל לחזור בו אי דמי אנפשי' דזל קמיה לוקח ושלא יוכל לחזור בו לוקח אי אייקר קמיה יתמי: וראיתי להרשב"א ז"ל בתשובות המיוחסות להרמב"ם ז"ל דאין הפעוטו' מקחן מקח וממכרן כו' אבל במקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים הם מעכשיו כו' ע"כ והראיה מדאמ' פ' מי שמת ההוא דאזיל תוך זמן וזבין לנכסי' אתא לקמיה דרב נחמן אמר ליה לא עשה ולא כלו' וכו' וכל מקום שאמרו לא עשה ולא כלום אין מעשה קטן כלום משמע דמעשיו בטלים מעכשיו ובלי חזרה שאלו היה צריך לחזור בו היה אומר יכול לחזור בו ע"כ ואפ"ה נראה לי ברור כי לדעת הרמב"ם ז"ל אין הלוקח יכול לחזור בו כמו שהוכחתי למעלה וכן נראה מדברי הרשב"א שהוא חולק על הרמב"ם ז"ל בתרתי שכתב אין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר אלא במטלטלין כו' אבל במקרקעי אין מעש' קטן כלום ומעשיו בטלים וכו' והרי הרמב"ם ז"ל שכת' שמקחו מקח בקרקע כשהחזיק ונתן דמים וכן בסוף כתב דמעשיו בטלים מעכשיו בלי חזרה שאלו היה צריך לחזור בו וכו' והרי הרמב"ם ז"ל שכתב חוזר ומוציא מיד הלקוחו' כמו שהבאתי לשונו למעלה וכיון שבעי' חזרה אינו בטל מעכשיו לדעת הרמב"ם ז"ל ומה שכתוב בנמוקי יוסף פ' מי שמת ואפי' כי זבין ביוקר זביניה לאו זביניה ויכול לוקח למהדר ביה כו' הרי כתב כן לדעת רבותי הריטב"א ז"ל והוא נמשך לדעת הרשב"א ז"ל אבל לדעת הרמב"ם לא מצי לוקח למהדר ביה ואנו דנים בגלילו' אלו על ספריו כ"ש כי רבי' האי ז"ל סובר שהבן אע"פ שהוא פחות מבן עשרים יכול למכו' בנכסי אביו כל שהגדיל והביא שתי שערות והרא"ש ז"ל סובר שאם הוא פקח ויודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו כשהוא בן י"ג שנה אם הביא ב' שערות ואם אלו היתומים כך ממכרן ממכר ואינם יכולים לחזור לדעת אלו הפוסקים ז"ל ועוד כי אפי' לדעת הרשב"א ז"ל כיון שנשבעו היתומים אינם יכולים לחזור בהם שהרי הם גדולים ונדריה' נדר ושבועתן שבועה ובני מלקות נינהו וכיון שהם אינם יכולים לחזור כדי שלא יהיו עוברים על שבועתם גם לוקח אינו יכול לחזור בו אפילו לדעת הרשב"א ז"ל שהרי אין הלוקח חוזר לדעתו אלא משום שהיתום יכול לחזור וכיון שאין היתום יכול לחזור גם הוא אינו יכול לחזור כ"ש אם לוקח גם כן נשבע לפרוע לו כשקנה ממנו ועוד נראה לי שאפי' נאמר שהלוקח יכול לחזור בו כמו שנר' דעת הרשב"א ז"ל ותלמידיו כיון שאשת המת שהיא אפוטרופא שסמכו בניה עליה כמו שכתבתי מכרה גם כן מכרן קיים דהא תניא בפ' הניזקין ת"ר אפוטרופסין כו' ומוכרים בהמה כו' בתים ושדו' כו' ומשמע דהני בתים ושדות הוי ירושת אביהן ואפ"ה מוכרים ואף על גב דתני להאכל ולא להניח ותניא נמי ואין אפוטרופין רשאין למסור ברחוק ולגאול בקרוב ברע ולגאול ביפה הרי שנינו בתוספתא וכולן אם נטלו רשות מב"ד מותר שאין לך בדברי' אלא מקומן ושעתן וכתבו המפרשי' ז"ל מהאי תוס' דכשנטלו רשות מב"ד הכל מותר כמו שהביא בנמוקי יוסף פ' הניזקין ובמ"מ סוף הלכות נחלות בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל ואף על גב שהרמ"ה ז"ל כתב שבעל הבי' שסמכו יתומים עליו אינו יכול למכור בקרקעות וכמו שהבי' הרא"ש ז"ל פ' הניזקין הרי כתב הרא"ש דאחר שיש לו כח לתרו' הוי כאפוטרופא גמור וכן כל הפוסקים ז"ל לא חלקו ב"ה שסמכו יתומי' עליו לאפוטרופס שמינהו אבי יתומי' או ב"ד ותמהו על הרמב"ם ז"ל שלא הביא דין יתומים שסמכו אצל ב"ה שהרי נשנה במשנה וכיון שאפי' כשהם קטנים יכול אפוטרופוס למכור בנכסי יתומים שירשו מאביה' אף למכור ברחוק ולגאול בקרוב ברשות ב"ד כשה' גדולים בני י"ג שיכולים למכור בקרקעות שלהם יוכלו למכור גם כן בקרקעות אביהם ברשות האפוטרופוס דליכא הכא טעמא דאמרן בגמ' דמקרב אדעתיה לגבי זוזי כיון דאיכא אפוטרופוס בהדייהו וכ"ש אי ב"ד ג"כ הסכימו אחר כך במכר אפי' בשטר הראשון וא"כ עלה בידינו שאין הלוקח יכול לחזור בו: ועל מה שטענו עוד שנמכר בלי הכרזה ואמרי' שנעשו כטועי' בדבר משנה הוא מבואר שאין בטענה זו ממש שלא הוזכר מעולם הכרזה בנכסי יתומי' אלא כשהם קטני' פחותים מבני י"ג שנה וכדתנן בערכי' שום היתומים ל' יום וכו' ומכריזים בבקר ובערב והני יתומי' קטנים הם פחותים מי"ג שנה ומשום הכי ב"ד יורדים לנכסיה' למוכרם להגבות לב"ח שאם הם בני י"ג שנה אין ב"ד מטפלים עמהם והם פורעים חובות אביהם ומוכרי' קרקעות שירשו מאביה' להגבות חובותיו כי מה שאין היתומי' מוכרי' בנכסי אביה' עד בני עשרים היינו ליקח הדמים להסתחר או למכור בקרוב ולגאול בקרוב וכיוצא בזה אבל לפרוע חובו' אביה' יכולים הם למכור בלי שום הכרז' כי לא אמרו שום היתומים אלא בקטנים כדאמ' וכמו שיש הוכחה בגמר' מדאמ' רב פפא טעמא דאין נזקקין משום דפריע' ב"ח מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ופריך עליה ממתני' דקתני שום היתומי' וכו' דמיירי בב"ח ישראל ומגבי' ליה דמשמ' דמתני' נמי מיירי ביתומים קטנים מבני י"ג שנה דלאו בני מעבד מצוה נינהו ואפ"ה מגבי' כתובת אשה משום חינה כדמשני התם לרב פפא ואמרי' נמי בגמ' דהיכא דנזקקין ב"ד לנכסי יתומים מעמידים להם אפוטרופוס מוכרים בהכרז' וכדכתב הרע"ב ז"ל בפי' המשנה וכיון שאין מעמידים אפוטרופו' אלא על קטנים מבני י"ג שנה ההכרזה ג"כ היא על יתומי' קטנים כדאמ' ולא הי' צריך להאריך בזה כי אם מפני שטעו קצת אנשים ועל מה שטען לוי שחשב שהוזכר גם הוא בשטר הקני' ושמכרה לו מה שמכר' כבר לאחותנו לא צדק בטענתו כי מה שאמר שמכרה לו מה שכבר נמכר טעה בזה כי גם ששטרי מקח וממכר העולים בערכאו' הנכרים הם כשרים הרי אינם כדין השטר שנקנה בו הקרקע שכותב שדי או בתי מכור' לך ונותנו לידו כי אלו השטרות אינם אלא לראיה בעלמא ואין כתוב בהם שנטל קנין ואף בשטרו' שלנו אם לא היה כתוב בו שנטל קנין ומכר אינו נקנה הקרקע בכתיבתם וכ"ש שטרי העכו"ם וא"כ בכתיבת השטר בפני עכו"ם שכתבה לו לא נקנה לו הקרקע וכשמכר' אותו אחר כך לשניהם בשטר בפני עדים נטלה קנין גמור מעכשיו היא ובניה ונקנה להם הבית בקנין זה וכיון שנעשה אחר כך שטר בפני עדים וקנין גמור שמכרה לשניהם שמעון וחתנו אגלאי מלתא למפרע שכתיב' השטר בפני הערכאות שמעון לבד לא היתה כוונת האשה למכו' לו לבד ולא שמעון לקנות לו לבדו ולא לחתנו אלא שחשבו שלא היה מקפיד חותנו כשיכתב השטר בערכאות על חותנו כיון שהשטר שבפני ישראל שהוא העיקר יכתב על שם שניה' ועתה שאומ' שהוא מקפיד על זה יש תקנה שיחזרו לערכאות ויכתב על שמו גם כן שהרי האשה המוכרת ושמעון הקונה מודים שנמכר גם כן ללוי וא"כ אין בכאן טענת מום ומקח טעות ואפי' היה לא שום טעו' בזה איהו הוא דאטעי ואפסי' אנפשי' כי לא היה מוטל על האשה המוכרת לומר לו שלא נכתב השטר כי אם על שם חותנו וגם היא לא אמרה לו שנכתב על שמו אלא שמעון חותנו הוא שאמר לו כפי דברו והוא סמך על דיבורו והוא הטעהו כ"ש כי אין כאן שום טעות כיון שנמכר אח"כ לשניהם בפני ישראל בקנין ומה שנכתב בפני הערכאות לא היה בו קנין כלל ויש לו תקנה ג"כ לחזו' ולכתו' שטר על שמו בפני הערכאות כמו שכתבתי אני המבי"ט קכג מלך אוהב צדקה ומשפט הגאון מרנא ורבנ' החכם השלם כמה"ר משה מטראני נר"ו הוא ברחמיו יאיר עינינו בתשובת שאלה זו: ראובן ששם עצמו לפקח בזכות הרבים אשר היו עולים לירושלם תוב"ב כדי לבטל מעליהם ומעל כל עם ישראל חקים אשר לא טובים בענין הגאפאריש ואז בזמן ההוא היה לחק על כל אחד מישראל העולים לירושל' תוב"ב לשלם בעיר שכם ח"ס ק"ט: ומתוך רוב השתדלות ראובן וזכות הרבים נתפשר עם הישמעאל הממונה על הגאפאריש בשם המלך יר"ה בזמן ההוא שלא יטול מכל אחד רק החצי ממה שהיה נוהג ליטול. וכל העולים ההם פרעו בזמן ההו' ע"י חמשה או ששה מהשיירה ובתוכם ראובן ושמעון החצי ההוא הנז' שהיא עולה כמו ק' סולטאני' ולא פרעו לו רק שבעי' סולטני' והמותר ההו' נתנו וממנו שוחד ממנו ויתרו לעניים ולא פרעו כלל ולחוזק ותוקף הענין כי יראו פן ישוב הישמעאל הנז' ויתבע שנת שארית הגאפאר עד תשלום חס' ק"ט כתבו הששה אנשים הנז' חוגיט' בפני שופט שכתב איך הודה הישמעאל שקבל ע"י הששה אנשים הנז' דמי הנאפאריש משלם על סכום