מבי"ט חלק א עא

שהוא ממש בהלואה המשותפת עם המקח מי שם פה לאדם שיאמר שדרך שכירות הוא כמו הלואה ותו אתמה' טוב' טובא על הפלפול הנמרץ שעשה בדברי הטור שחשבו שמ"ש אלא שאם הוא דרך מקח הוא מדרבנן קאי אדסמיך ליה דהיינו שכירו' שבשכירות הוא מן התורה דהיינו הלוהו ע"מ שישכור בפחות ובדרך מקח דהיינו הלוהו ע"מ למכור אינו אלא אבק רבית ופי' הלשון לכל אשר הולך אינו אלא כך כל אגר נטר אסור באיזה אופן שיהיה אלא שכשאינו דרך הלואה אלא דרך מקח דהיינו נמי שכירות דזביני ליומי' הוא אינו אלא מדבריהם ושכירות דכתב הטור אינו ח"ו הלוהו ע"מ שישכור דההיא בכלל דרך הלואה היא תדע דהא לא סמיך לה להא דשכירות גבי הלואה אלא גבי דרך ממכר ויגיד עליו רעו דרבותי' הוא והיינו שכירות דרבנן כגון ההיא דשומר שדות שמוסיפי' להם בשכרם כדי שימתינו אחר חריש' ומירוח א"נ משכי' לו חצרו לשנה והתנה עמו שאם יפרעהו בסוף שנתן כמו שהוא הדין דשכירות אינה משתלמת אלא בסופ' יתן לו י' דינרים ואם יאחר שנתים יתן לו שנים עשר דנרים דהיינו אגר נטר בשנה שניה ולישנא קיט נקט הטור במה שלא חזר וכתב אלא שאם הוא דרך מקח או שכירות הוא מדרבנן שסמך על מה שסמך השכירות למקח לומר דכי הדדי נינהו ומה לו עוד לבררם ולפרשם והאמת אמת דשכירות נמי זביני הוא והכל בכלל מקח חוץ מההלואה ועד כאן לא מיירי אלא בהלואה פשוטה ובמכר ושכירו' פשוטים דבהלואה משותפ' עמהם בסמוך כתב לה שכתב וכן בהלוהו על חצירו וא"ל ע"מ שידור בו חנם או ישכירהו לו בפחות הוי רבית קצוצה והפלא שלא הוצרך הטור לפרש בשקצב וקצץ דנר' לו דכיון דנקט חצר פשי' דבהכי מיירי דאי לאו הכי מאן נוכח שהשכירו בפחות כיון דלית ביה אונאה ואין כמוהו נמכר בשוק ומפני שסובר הטור דה"ה והוא הטעם הלוהו ע"מ שימכור סתם לה לההיא דקציצ' בחצר דחייש לב"ד טועי' דמדמו מילתא למילת' וידונו כן במטלטל וליתא וסתם דמט' כפי' דמקרקע דמי ויות' הטור שיטעה מי שירצה לטעות בחומרא דקרקע מדקולא במטלט'. ומה שאמר עוד דמה שהוצרך הרב לפרש דאיירי בקצב היינו כדי שיה' דומה לדור בחצר חנם וא"כ מה עני' זה ללמוד ממנו במטלטל דסתמ' כפי' בדאוריית' הוא רבי' גדול דהא לא זו אף זו תנן לא מבעיא שלא ידו' חנם אלא אפי' שכירות בפחות נמי אסור ומה גרעון יש באפושי דרגי ביניהו כ"ש דהוי זו ואצ"ל זו ועוד דמידי איריא הא כדאית' והא כדאיתי' ועוד דנימא איפכ' וכי היכי דדירת חנם לא קאמר ליה אלא דור בחצרי חנם כך שכירות בפחות לא הוסיף דברים אלא כך אמר לו הלוני ודור בפחות אלא עכ"ל כדפרישית דאין אתה יכול לומר בקרקע בפחות אלא א"כ פירש שויונו ויאמר לו מה שפוחת בעבור ההלואה ובמה שהדבר מפורש לכל העולם כנר' מה אנו צריכים לפירושו ומ"ש שהמפרשים לא פי' המשנ' ברבית של תורה לא ידעתי מה הוא דהא הרב ז"ל והא הטור במילת' דפסיקת' שלא הביא חולק ואם יש חולקים הם כלל גדו, הוא דספק' דאוריית' לחומרא ואם אמרו בממון הקל דלא מפקינן ממונא מספקא בממון של רבית כזה דאיכ' תרתי רבית וגזל איפשר דמפקינן ממונא כ"ש שאין זה ספ' כיון דעבדינן בכולי מילי כמו הרב ז"ל ובספר' כהרא"ש ז"ל הלכך ודאי הוא ומפקי' ממונא ומ"ש עלי מ"ש הטור שכשמעלהו הרבה הוי כמפרש דאיהו ס"ל דאפי' במפרש אינו אלא דרבנן כבר נתבאר בטולו לעיל באר היטב ואם היה בין חכמי קוסט' נר"ו וביני מחלוקת והארכנו בפסקים הרבה מאד ולא היה ח"ו בזה אלא הכל מודים דכשפי' הוי רבית קצוצה ואני אומר דסתם דמטלט' כשמעלהו הרבה ומוכח' מלת' כמפרש דמי כמ"ש הטור לענין רבית הקל וכ"ש וק"ו לענין רבית של תורה ובאידך דחכירי נרשאי אין הזמן מספיק להאריך כי באשון לילה אשר הגיעני המכתב אני כותב בריהט' בעבור חפזון הבן יקיר לי המוביל המשכיל יצ"ו ומ"מ אתמהה על סבר' זרה שכותבין בשט' דשהה כמה שנים ונימא דמוכח' מילת' דאדעת' דהכי עביד ובנ"ד שאם יום או יומים יעמוד לא מוכח' מילת' באמ' אי יהושע בן נון ח"ו אמרה לא צייתנ' ליה כי מה שתלה עצמו משום דבשטר גופיה כתבי הכי ליתא כלל דהא לא מן השם הוא זה אלא לסימנ' בעלמ' דאי זו שדה חכר לו ואי שקיל דידיה שקיל לכן צריך השטר לומר שכב' השכירו מאז זה כמה ולאו דידיה הוא אלא דהשת' הדר חכרה מניה והתימה על מה שחזר על עצם הדרוש וכתב דההיא תשוב' דכל הרוחה מפורסמת ניכרת לעין רבית של תורה היא אפי' לא קצצה יפה אמר' בלישנ' דגמר' הוא כל אגר נטר ליה אסור אבל בנ"ד אין הרוח' מפורסמ' דאיפש' במעות בעין היה חוכ' כך ע"כ מאריה דאברהם אנא קאמינ' דכשמעלהו הרבה ומוכחא מילת' דבשביל ההלוא' הוא כל התוספת הגדול הזה דכמפרש דמי כמו שהוכחתי מהטור ואיהו קאמר דהטור לא אמרה אלא לענין אבק רבית ותשוב' זו צווחת ככרוכי' שכשהריוח מפורסם הוי רבית קצוצה והדר איהו וקאמר שהתשו' טובה מאד אלא דנ"ד לא מוכח אין זה אלא מערכה על הדרוש דמה ר"ל הרוחה מפורסמת בדלא קצץ אלא כגון זו שהעלהו הרבה מאד דכולי עלמא סהדי שאין זה אלא בעבור ההלואה וחיי ראשי איני יודע מאי הרוח' מפורסמת יותר מזו יש משוה מנה ביותר ממאתים ומה שאמר שאין מכשלה הזאת תחת ידם ואין מזהירים לנזהרים כבר כתבתי לעיל דאנא לא לאורויי איסור' אתינ' לשאחשוב שהמכשל' הזאת אין ידם אלא למאן דעבד אמינ' דכייפי' ליה להוצ' בלעו מפיו ואם כן מה טעם באומרו אין מזהירים לנזהרים אלא עכ"ל דנזהרים להוציא בדיינים קאמר וק' טובא מה שהקשתי בפתח דברי ע"ש ומ"מ את והב בסופ' ואשריו ואשרי תורתו וכמו שאמרו חכמי האמת דהאי פירוש' דאשר חרב גאותך לא ח"ו חרב ממש כי זו דילהון היא דכתיב ועל חרבך תחיה אלא זו היא מלחמת' של תור' זאת נחלת עבדי ה' וצדקתם לפלפל ולהרוג זה את זה בהלכ' ומתוך כך מתרווחת שמעת' והקב"ה מתעל' בכך שכותבין וטורחין כמה וכמה על נקודה אחת של תורה כי תורה היא לדרוש ולקבל שכר אך החכם שאמר שאין הדין כפסקי וקצרה ידו מהושיע ולכתוב דעתו וכן חכם א' שאמר דהלכ' כותי ולא מטעמי אתמה' על חסידותם ושלמותם למה בסתר ידברו והחכמ' מאין תמצ' היא הכחשת החכמים אלה את אלה בפסקיהם ואיזה מקום בינה כי אם החקו' והחפו' ומחזיקנ' טיבת' לחכמי קוס' נר"ו כי באמת כותבים באורך וחוזרים וכותבים והחכמ' מתרב' ושמעתת' מתרווח' ואל אלהי הצבאות יצילנו משגיאות ויורנו נפלאות כנפש מחכ' רחמי חוקר כליות ולב יעבו' לכל חכמי לב הצעיר יצחק במהר"י צדיק בן לב ז"ל: וא"כ אין צ"ל כשהלוה ע"מ שיקנה ממנו ביותר ולא קצב אלא אפילו פי' וקצב מה שמעלה בעבור ההלואה אין כאן רבית של תורה וגם כי אצל החכם הנז' היה דבר פשוט שכשקצב הוא רבית של תורה כמו שנר' לו מפש' דברי הר' ז"ל והרשב"א ז"ל ולא הוצרך להבי' ראיות אלא כשלקח ביותר ולא פי' אלו היה מטיב העיון היה רואה בשכלו הזך כי מה שכתבו הם אינו אלא על הלואה ושכירות ולא מדמי' מילתא דמכירה בהלואה למילתא דשכיר' בהלואה וכמו שכתבתי וכ"ש כשאינו מפרש הדבר שמוסיף: השגה * אנה השכל שיגזור כך דאם אית' דשכירו' דיינינן ליה כאסמכתא שאין גופו קנוי וזוזי הלואה אינון א"כ מאי אריא הלוהו לא ישכור ממנו בפחות אפי' לא הלוהו נמי דההיא דאסמכת' לא בעינן הלוהו ואלה דברים פשוטים מאד: עוד כתב דכיון דתנן סתמא לא ישכור ממנו בפחות מ"ל לרב ז"ל לומר שקצב מה שפיחת אלא משום דאיירי בחצר הוצרך לומר דאיירי בקוצב דאם אינו קוצב מאן נוכח ששכר הימנו בפחות כיון שאין כיוצא בו נמכ' בשוק ואין אונאה בקרקעות אלא ודאי ק"ו הדברים אם ברבית דרבנן סתם במטלטלים כמפרש דמי ברבית דאוריתא מיבעי' וגם זו אינה מכרע' דמה שהוצרך הרב ז"ל לפ' דאיירי בקוצב היינו משום דתנן לה גבי המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם דהיינו הלויני ודר בחצרי דהוי רבית קצוצה שכל שכירות החצר הוא מותר לו בשביל ההלואה וכן לא ישכור ממנו בפחות הוא כשקצץ מה שפוחת לו הוא מן התורה ואם לא קצץ אינו דומה לדור בחצרי חנם ואם כן מה ענין זה ללמוד ממנו במטלטלין דסתמן כפי' ברבית דאוריתא והמפרשים ז"ל לא פי' המשנה כמו שפי' הרב ז"ל ברבית של תורה. ומה שכתב שכשמעלהו הרבה היה ליה כמפרש וכמו שכתב בטור כבר כתבתי שאפילו במפרש אינו אלא דרבנן והטור גם כן לא דבר אלא ברבית דרבנן. ועוד כתב וראיתי שערוריה בתגרים שפורעי' חובם זה לזה במיני סחורות אדעתא דלחזור ולקנות ממנו בתוספת עשרה למאה שקרוב הדבר להיות רבית קצוצה ולא לדברי רש"י ז"ל בלבד שכתב בההיא דחכירי נרשאי דכתבין משכן פלו' לפלו' ארעיה והדר חכרא מיניה דרבית קצוצה היא אלא אף לדברי החולקים עליו ואו' דאבק רבית הוא בנדון שלפנינו הכל מודים שהוא רבית גמורה וכו' ואני אומר שאפילו לדעת רש"י ז"ל שכתב בההיא דהויא רבית קצוצה. הכא מודה דלא הוי אלא כההי' דמנה אין לי וכו' משום דבההיא דחכירי נרשאי הוו כתבי משכיר ליה פלו' ארעיה לפלוני והדר חכרא מיניה דבשטר' דשכירו' גופיה כתוב דחכרא מיניה דנראה שע"מ כן השכירה ממנו ואפילו כתב שהינא כמה עידנין והדר חכרה מיניה כדאמ' התם בגמ' אפ"ה נראה דמתחלה אדעתא דהכי עביד וכאלו הוי משום ההלוא' כיון דבשט' גופיה כתבי הכי אבל בנדון דידן שפורעים חובם במיני סחורות אדעתא דלחזו' ולקנות בתוספת כיון שלא הזכירו תחלה בפי' שע"מ כן היה הפרעון ואינו כתוב בשטר לא הפרעון ולא חזרת הקניה כההיא דחכירי נרשאי אפילו לרש"י ז"ל אין כאן רבית ועוד דהתם הוי הכל דרך הלואה וחכירות בלא טורח כמו שכתב רש"י ז"ל אבל הכא שפורע לו בסחורה וחזר וקונה אותה ממנו ביותר אין כאן רבית של תורה כיון שלא התנה בפי' שיחזור ויקנה אותה והוי נמי דרך מקח וממכר דהוי כרבנן וכיון דלא התנה הוי כההיא דמנה אין לי דאינה אלא הערמה ואפילו לרש"י ז"ל וכמו שכתב הר"ן ז"ל בההיא תשובה שכל שהוציאו בפיה' מתחלה שע"מ כן נעשה וכו' דהוי רבית גמור' וכו' דמשמע דאם לא הוציאו בפיהם מתחלה לא עוד כתב שמצא בת"ש שרבית של תורה היא כל הרוחה מפורסמת וניכ' לעין בין קצצה או לא קצצה כיון דודאי איכא רווחא רבית של תורה היא ע"כ והטיב כל אשר דבר הרב ז"ל שהשיב אותה תשובה דלישנא דתלמודא הוא כל אגר נטר לי אסור וכיון דאיכא ודאי אגר נטר לא שנא קציץ או לא: אבל בנדון זה דליכא אגר ודאי מה שמוכר ביותר או לוקח בפחות איפשר דבמעות בעין נמי הוה מוכר כך וליכא רבית דאוריתא כדאמ' דהוי דרך מקח וממכר ואפ"ה אין מכשלה זאת תחת ידינו במדינה זו כי אנו מחמירי' בענינים אלו כאלו היה רבית של תורה ואין מזהירין לנזהרים. נאם הצעיר משה ב"ר יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו: קיז ראיתי בני עליה ואנשי מעשה וחכמה זהירים במצות ובמילי דאבות ודברכות ורוצים להשלים ק' ברכות קודם שתנץ החמה ולהיות' שומרי' אמונים וגדול העונה אמן יותר מן המברך וזה דרכם בכל יום להתקבץ באשמורת הבקר אחר הבקשות והתחנות לאלהים לברך א' מהם ברכת הנותן לשכוי ופוקח וזוקף ומתיר עד שלא עשני אשה ועונים כולם אמן ואח"כ חוזר אחר ומברך אותן ועונין כולם אמן וכן כולם ונר' לי שכיון שהם פטורים מן הדבר אין ראוי להם לעשות דהאי מימרא דשומר אמונים דר"ל פ' כל כתבי קאי עיקר' אמימרא דרבי"ל דלעיל כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כחו קורעין לו וכו' ואהא קאמר ר"ל כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו וכו' כדכתיב פתחו שערים וכו' אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמנים והיינו אמן יהא שמיה רבה וה"ה נמי כשעונה אמן אחר ברכת חבירו על המצות ויוצא בברכת חבירו אבל בברכה שכבר יצא ידי חובתה לא בעי כל כחו ולא קאי קרא דפתחו שערים עלה וכמו שכתבו הגאונים ז"ל על ברית' דאין עונין לא אמן חטופה וקטופה ויתומ' וכו' דאם יצא כבר ידי אותה ברכה לית לן בה וכיון שכשיצ' יכול לענות אמן קטופה וחטופה ויתומה א"נ אינה בכל כחו וכוונתו וכן מה שאמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך הוא כשהו' מברך להוציאו ידי חובה והוא עונה לצאת דומיא דמברך שהוא מברך ברכה שהוא חייב והרמב"ם ז"ל בפ' א' מהל' ברכות וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה משמע דהא דאמרי' הרי הוא כמברך או יותר מן המברך הוא כשהוא עונה על ברכה שחייב בה ויוצא ידי חובה ועל כן צריך שיהיה המבר' חייב באותה ברכה אבל אם אינו חייב באותה ברכה אינו השומע כמברך וכ"ש שאינו יותר מן המברך ואחר שלמדנו שאין חומר עניית אמן בברכה שאינו יוצא בה ידי חובה כחומר עניית אמן על ברכה שיוצא בה ידי חובה צריכין אנו ללמוד וללמד אם עניית אמנים אלו משלמת חיוב מאה ברכות או יותר בכל יום או תשלום מאה ברכות בשבת וי"ט שחסרים כמה ברכות. ונראה דאין תשלום מאה ברכות אלא בברכה עצמה או בעניית אמן על ברכה שחייב בה ושומעה מפי שחייב בה שהרי אמרו בהשלמת ק' ברכו' בשבת וי"ט דממלי להו במיני אספרמקי ולא אמרו שיענה אמן אח' מי שמברך ברכה שכבר יצא הוא ידי חובתה ושישכים בשבת וישמע ברכה שמברך כל א' וא' ויענה אמן וכתבו קצת מן המפרשים ג"כ דברכות שמברכים הקוראים בתורה וברכות המפטיר עולים לשומעיהם לחשבון והיינו משום דתקנת מרע"ה היא לקרות בתורה צבור וכל הצבור חייבים בזה ובהפטור' ג"כ ובברכה שמברך העולה לקרות בתורה והמפטיר יוצאים כל הצבור ידי חובתן בתקנות אלו והוה ליה כאלו כל א' ברך ולכן עולים לחשבון אבל עניית אמנים אלו של ברכות שאינו יוצא בהן ידי חובה אותה ברכה שכבר יצא או מתכוין שלא לצאת בשמיעה זו אלא לברך הוא אח"כ אינם עולים לחשבון שאם היו עולים למה היה צריך הגמרא לומר דממלי להו באספרמקי ולמה אמרו המפרשים שיענו אמן על ברכות התורה וההפטרה יאמרו שיברך זה ויענו אמן