מבי"ט חלק א עב

ויצאו י"ח ק' ברכות ונחזור עתה לבאר כי מנהג זה אינו מנהג ותיקון ויותר טוב שיברך אחד לכלם וענו כל אחד ואמרו אמן ממה שיברך כל אחד ואחד שהרי אמרנו שכל העונה אמן אחר המברך הרי הוא כמברך היינו כשמכוין לצאת וכיון שהו' כמברך למה יחזור ויברך וכן אמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך וכיון שבעניית אמן אחר מי שמברך להוציאו הוא גדול מן המברך למה יכוין שלא לצאת ויגרע כחו של אמן שאינו כמברך כדי לחזור ולברך יכוין לצאת ויהיה גדול יותר מן המברך ונר' שיהי' עיכוב בדבר ושיהיה זה בכלל ברכות שאינן צריכות מדגרסינן בתו' דברכות פ' בתרא עשרה שהיו עושים עשר מצות כל א' וא' מברך לעצמו היו כולם עושים מצוה א' א' מברך לכולם ויחיד שהיה עושה עשר מצות מברך על כל א' וא' ע"כ וכתב הר"ד אבודרהם ז"ל יראה מזאת התוספת' שאם היו עשרה בני אדם רוצים להניח תפלין או להתעטף בציצית או לעסוק בתורה א' מברך לכולם וכן נוהגי' בישיבת סוכה או לקידוש או להמוציא שא' מברך לכולם וכן כתב הרא"ש ז"ל בבדיקה חמץ שאם בעל הבית אינו יכול לטרוח ולבדו' בכל המקומות שבבית יעמוד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש איש במקומו על סמך הברכה שברך עכ"ל ויראה מזה כי לעיכובא מתני' כמספק' שאם עשרה היו עושי' מצוה א' והיו כולם במקום א' שא' מברך לכולם ולא יברך כל א' וא' אעפ"י שעונים אמן אחריו כי גדול מי שהוא עונה אמן לצאת ידי חובה יותר מן המברך להוציאו וכ"ש שהוא גדול יותר ממי שהוא מברך להוציא את עצמו לבד וכן נראה מן התוספת' דנקט בבא מציעתא דומיא דרישא וסיפא כי היכי דרישא וסיפא דוקא רישא דכל א' מברך לעצמו ולא שיוכל א' לברך על כולם במצות שהם עושים והוא אינו עושה וסיפא דיחיד שעושה עשר מצות יברך על כל א' ברכתו ולא יברך על כולם אקב"ו על המצות וה"נ מציעת' דוקא שא' מברך לכולם כלומ' ולא שיברך כל א' לעצמו וכן מה שכתב הרא"ש שיתפזרו לבדוק על סמך הברכה שברך נראה שאין ראוי לברך כל א' אלא א' לכולם וכן הוא המנהג בעשיית מצוה א' ביחד לכמה בני אדם כישיבת סוכה או קידוש או המוציא שא' מברך לכולם ואה היה טוב יותר עניית אמנים היינו מברכי' כל א' וא' לעצמו ויענו כולם אמן וירויחו כמה ברכות וכמה אמנים אלא מפני שיותר טוב היא ברכה אחת שהיא נאמרת להוציא את עצמו ואת אחרי' והם עונים אמן מכמה ברכות וכמה אמנים שכל א' מברך לעצמו וכל א' עונה אמן בלי כוונה לצאת: ומה שאנו נוהגים בכל יום כל א' על תפלין וציצי' ולענו' כולם אמן ואין א' מברך לכולם זהו מפני שהברכה צריכה שתהיה עובר לעשיית המצוה ואין כולם מזומנים יחד בטליתם בידיהם או תפילין מזומנים והזרוע מגולה להניחם כדי שיברך א' לכולם אבל אם היו מזומנים ביחד לעשות מצוה א' בבת א' פשיטא שא' מברך לכולם וכו' עונים אמן ואפילו בלא עניית שומע כעונה ואיפשר שזהו מה שאמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך כי המברך אינו יכול לענות אמן אחד ברכתו וזה השומע הוא כמברך אפילו שלא היה עונה והוא גדול יותר ממנו בעניי' אמן והרי הוא כמברך ועונה אמן וראיתי מי שפי' על דברי הרב ז"ל שכתב כל השומע וכו' וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך שכל העונה אמן אחר המברך יצא ואע"פ שלא נתכוון וכיון שיצא שחוזר ומברך הרי הוא ברכה לבטלה אלא אם כן יכוין בפי שלא לתת מה שאינו כן כוונ' הרב' המברכים ברכות אלו בכל בקר ומצאתי ראיה ברורה יותר למה שכתבתי כי יותר טוב שיברך א' להוציא את האחרים והם יענו אמן ממה שיברך כל א' וא' מברייתא דמייתי בברכות פרק אלו דברים ת"ר היו יושבים בבית המדרש והביאו אור לפניהם ב"ש או כל א' וא' מברך לעצמו וב"ה אומרי' א' מברך לכולם משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך ואמרינן בגמרא בשלמא ב"ה מפרשי טעמא אלא ב"ש מאי טעמא קסברי מפני ביטול בית המדרש ופי' מפני ביטול ב"ה שצריכים כולם לשמוע הברכה כולם ולענות אמן אחר המברך ונמצא שמתבטלין בעניית אמן יותר ממה שיתבטלו כשיברך כ"א וא' בפני עצמו וב"ה אומרים דלא חיישי' לביטול כזה שיותר טוב שיברך א' לכולם משום ברוב עם הדרת מלך ע"כ פי' רבי' יונה ז"ל הרי בפי' לב"ה שאפילו במקום שיש ביטול בית המדרש לא חיישינן ליה והוא יותר טוב שיברך א' לכולם משום ברוב עם הדרת מלך ולא שיברך כל א' לעצמו וכ"ש הכא בנדון דידן דליכא ביטול בית המדרש ולא ביטול קביעת בית הכנסת דאפי' לב"ש אחד מברך לכולם להוציא את הרבים ידי חובתם והם עונים אמן לצאת ועדיף טפי משום ב"ע הדרת מלך שהם ישראל כדכתיב ומי כעמך כישראל גוי א' כשמזדמנים יחד לברך ברכה א' על כולם וכולם עונים אמן הוא הדרת מלכו של עולם הקב"ה וכשמברך כל א' לעצמו אינו הדרת מלך ולכן נוהגים בכל ישראל לתת דמים לצדקה כדי לזכות במצוה זו לברך הברכות בבקר להוציא את הרבים ידי חובתן אפי' אותן שהם יודעים ולא אמרו אותן בבית' והם עוני' אמן ומקיימי' כולם ב"ע הדרת מלך ועוד דמיחזי חוכא ואיטלול' שיברך זה כמה ברכות ויחזו' היושב אצלו לברך אותן הברכות עצמן וכן כל א' וא' לומר זה מה שאמר זה הוי כמהדורי מילי אלא יברכו כול' בבת אחת לפי מנהגם כמו ברכות של ק"ש והתפלה או כמו ברכה של ברכת כהנים שמברכים כולם ביחד או יברך א' לכולם כמו שהוא הדין ויענו כולם אמן ומי שירצה לענות אמנים הרבה כאלו יכול להשכים ולענות אמן אחר המברך להוציא את הרבים ולומר למי שיבוא אח"כ שיברך כל אותן הברכות שלא ברך עדין ולא יצא י"ח וכן לבא אחריו וכן לכל הבאים זה אחר זה ויענה אחר כולם כמה אמנים אבל לברך זה בפני זה ולחזור חברו לברך לא שרי כדאמ' אלא אחד מברך לכולם דאפי' בברכות המצות אמרי' בתוספתא דא' מברך לכולם כדאמ' לעיל כ"ש בברכת ההודאות וכעין מה שפירש רבי' שמואל גבי שנים מצוה ליחלק דמיירי בברכת המזון ולא בברכת המוציא משום דברכת המוציא הוא דרבנן הקלו בה יותר שכל א' יפטור את חברו וברכ' המזון שהיא מן התורה החמירו בה יותר ואמרו שיברך כל א' לעצמו כשהם שנים. וה"נ אם בברכת מצוה של תורה א' יברך לכול' כ"ש ברכת ההודאה דקילי טפי וכן בגוונא אחרינא אם בעשר' שעושין מצוה א' א' מברך לכולם אפילו שכל א' מהם עושה המצוה בעצמו שמניח תפילין או מתעטף בציצית כ"ש בברכות ההודאה שאינ' צריכים לעשות שום דבר שיברך א' לכולם וכעין זה כתב רבי' יונה ז"ל על ההיא ברייתא דאמרי' ב"ה א' מברך לכולם שיש שואלים דכיון דביין בלא הסבה אין הא' פוטר את חברו היכי אמרי' הכא שא' מברך לכולם ותירץ דהכא מתוך שמיד שמביאין הנר נהנים כולם מיד מהאור דנר לא' נר למאה הוי כהסבה וא' מברך לכולם אבל ביין שאינם יכולים כולם ליהנות ביחד בעי' הסבה ע"כ והכא נמי בהני ברכות הודאה האידנ' דמברכים אותם בב"ה הני כהנים כולם ביחד ונותנים הודאה לאל ית' ביחד ולכן צריכים לתת רשות לא' שיברך בעד כולם ויענו אמן לצאת ידי חובת הברכה ומצאתי לגדול א' ששאלו ממנו על זקנים שהיו נוהגים בב"ה בהשכמה לברך ברכת על נטילת ידים בקול רם וא' מברך וכולם עונים אמן ואח"כ מברכים האחרים ג"כ פעם אחרת על נטילת ידים בקול רם למה לא יצאו בפעם א' באמן שענו והשיב כי אע"פ שענו אמן יכולים לחזור ולברך מאחר שהא' שהוא מתחיל לברך אינו מכוין להוצי' כי צריך כוונת המברך והשומע ואפי' אם הש"צ יכוין להוצי' מי שאינו בקי מ"מ המברכים אחריו אינם מכוונים לצאת ידי חובתן בברכתו עכ"ל ונר' לי שהשאל' היתה מפני שהיו חושבים שהית' ברכה לבטלה אותם שהיו מברכים אחר ששמעו הברכה וענו אמן וכמו שכתבו בלשון השאלה למה לא יצאו בפעם א' באמן שענו כלומר וכיון שיצאו הויא ברכתם אח"כ לבטלה ועל זה השיב כי אע"פ שענו אמן יכולים לחזור כיון שאין מכוונים לצאת אבל לכתחלה יורה הגדול ז"ל שא' מברך וכולם יוצאים בעניית אמן ואיפשר ג"כ כי בברכת נטילת ידים בלבד הוא שהיו נוהגים כך הזקנים ההם ועליה השיב כי אע"פ שענו אמן היו יכולים לחזור וכו' מפני שכבר נתחייב בברכה זו כל א' וא' בביתו כשנטל ידיו בביתו ועל זה היו אומרים אותה כל א' וא' אבל שאר הברכות שבשעת חיובם לא נתחייבו עדיין שהי' בידים מסואבות קודם נטילה וגוי ועבד ואשה שהן ברכ' הודאה לא הקדימו לעשות שום דבר כדי שיתחייבו בהן קוד' ב"ה הכלל שלכתחלה כ"ע מודו שא' מברך לכולם שלא נכחד מעיני הגדול הבריית שבפ' אלו דברים שהבאתי למעלה שב"ה או' א' מברך לכולם משום ברוב עם ה"מ וב"ש לא פליגי אלא משום ביטול ב"ה וכן התוספת' אומ' שא' מברך לכולם ולא שיברכו כל א' וא' כמו שנוהגים אנשי מעשה אלו והם בכלל המברכים ברכות שאינן צריכו' שאמרו ז"ל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות ברכות ולעולם יזהר אדם בברכה שאינה צריכה וברכה זו שאינה צריאה אינו ר"ל שמברך בדבר ידוע שאין חייב לברך אותה ברכה שזו ברכה לבטלה היא ואינה נכללת בכלל יזהר אדם וכו' ולמעלה מזה הלשון כתב כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה שאם מברך אותה היא ברכה לבטלה ועובר משום לא תשא אבל ברכות שאינן צריכות שאמרו שיזהר האדם בהן הוו כי האי גוונ' שיכול לפטור עצמו בעניית אמן כשא' מברך להוצי' והיא מצוה מן המובחר משום ברוב עה"מ ומ"מ שאמרו שכל א' מברך לעצמו אם יש בו טעם למה לא יברך א' לכולם משום ברוב עה"ע וכדאמר בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו ונתנו טעם לדבר משום דאין בית הבליעה פנוי וכמו שפי' רש"י ז"ל דמתוך כך אינו מתכוין לשמוע או כמו שאמר בירושלמי משום סכנה הרי שאם לא היה משום טעם זה אחד היה מברך לכולם משום ברוב עה"מ וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה על מי שהיו לו ב' בנים למול שיברך ברכ' א' לשניהם דמ"ש משוחט כמה עופות זה אחר זה שמברך ברכה א' לכולם תחלה וסוף וכתב שכן הורה רבי' שמחה ז"ל בשני תאומים דמלו אות' ב' מוהלין שיברך האב ברכה א' להכניסו והמוהל הראשון יברך והב' ימול גם הוא על סמך הברכה וכו' והביא ראיה מההי' תוספת' דעשרה שעשו מצוה א' א' מברך לכולם וכתב שהורה על ב' חתנים שיברכו ז' ברכות לשניהם והרמב"ם ז"ל ג"כ בפ"י מהל' אישות כתב יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום א' ומברך ברכת חתנים לכלן כאחד ע"כ הרי שכתבו כולם במקום שאיפשר לברך ברכות הרבה ולענות אמנים הרבה שלא יברכו כי אם ברכה א' ויצאו האחרים בה ידי חובתם שנר' להם שאם יברך כל א' הן ברכות שאין צריכות והארכתי בזה ללא צורך אלא כדי להוציא מלב אלו האנשי' הנוהגי' בכל יום לומר הברכות כל א' וא' זה בפני זה וירא' להם שהם מרויחים ברכות ואמני' ולפי האמת והדין היה יותר טוב שא' יברך לכולם ולא יהיו עוברים על דברי חכמים שאמרו א' מברך לכולן בתוספתא ובבריתא ולמדו הפוסקים מהן לכל שאר הברכות שלכתחלה שיברך א' להוצי' את הרבים ולא שיברך כל א' וא' לעצמו אלא בברכות של ק"ש וברכות של כל התפלות שכל מי שהוא יודע חייב לברך אותם ואינו פוטר אח' את חבירו אלא א"כ אינו יודע לברך והטעם הוא מפני שברכות אלו הם דרך תפל' ובקשה וצריך כל א' להתפלל בכל לבו וכמו שכתוב ולעבדו בכל לבבכם אי זו עבודה שהיא בלב זו היא תפלה שחייב כל א' מן התורה וכן הברכות של ק"ש הם ברכות ארוכות ושיש בהם שבח והודאה ותפלה לאל ית' וברכת כהנים כשמברכים את ישראל היה מן הראוי לפי זה שיברך כהן א' ויענו שאר הכהנים עם ישראלים אמן ויברכו יברכך יאר ישא אלא שנר' שכיון שמצו' אינה תלויה בעצמם אלא באחרים והם המתברכים תקנו שכל א' יברך לברך את עמו ישראל וכו' ויברכו את ישראל כדי שתחול ברכתם בברכה שברכו ומצאתי להר"ן ז"ל שכתב פ' י"ט של ר"ה על מה שאמרו שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו מפני שהוא גורם שיברך ברכה אחרת ובדין הוא שתהא עבירה בידו לפי שאסור לגרו' שיהא חייב לברך ברכות הרבה כל שאפשר לו שיהא נפטר בברכ' א' והכא נמי אפשר לאלו שיברך א' לכולם ויענו כולם אמן שיש בזה משום ברב עם הדרת מלך והם לכתחלה מברכין כמה ברכות ויברכנו אלהים וא"כ א"א אוי"ר המבי"ט ובסי' ק"פ ענין זה באורך: שאלה קיח ראובן מכר סחורה לשמעון והיה לוי סורסור ביניהם אמר ראובן ללוי תרצה להיות ערב בעד שמעון והשיב לוי אני נשבעתי שלא לצאת ערב בעד שום אדם כלל בעולם אמנם לא יפסדו מעותיך ואמר בלשון ישמעאל בינום אוזירמי יבאנא גיטמיש ועשו ראובן ושמעון סחורותם וכתבו שטר על החוב ונכתבו שם ערבים אחרים אמנם לוי (לא) נכתב בשטר לערב יורנו רבינו הדין אם לוי הוא ערב אם לאו: תשובה בפ' גט פשוט מייתי לישני טובא דערבות ודקבלנות ופסקו רבואתא ז"ל כרב' דקאמר כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני נותן וכתבו המפרשים ז"ל וכ"ש תן לו ואני קבלן אבל כולהו הני תמני' לישני אחריני דמדכרינן התם כולן לשון ערבות הן ולרי"ף ז"ל אפי' תן לו ואני קבלן הוי ערב וליכ' קבלנות אלא בתן לו ואני אתן וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל פ' כ"ה מהל' מלוה ולוה ומשמע דבבציר מחד מהני לישני לא הוי ערב משום דמכל חד מינייהו משמע תרתי מילין חדא דלימ' ליה שילוה תניינ' דילהוי הוא חייב לפרוע לו ואם אמר הלוהו לחוד לא משתעבד ליה בהכי מידי וכן אי קאמר אני ערב לחוד לא משתעבד דהכי קאמר ליה אחר שתלוה לו אני ערב והוה ליה ערב שלאחר מתן מעות דלא משתעבד אלא בקנין שלא על אמונתו הלוהו והכא נמי שלא אמר הלוהו לא על אמונתו הלוהו וכדתנן במתני' שלהי בתר' אלא איזהו ערב שהוא חייב הלוהו ואני נותן לך חייב שכן על אמונתו הלוהו דמשמע דמשום דקא' הלוהו אמרי' דעל אמונתו הלוהו דמעיקר' תנן הנח ואני נותן לך פטור שלא על אמונתו הלוהו והשת' דקאמר הלוהו אמרינן דעל אמונתו הלוהו שאמר לו הלוהו ואני ערב וה"ה נמי אי קאמר ליה מלו' אם אלונו תהיה ערב ואמר הן דהוה ליה כמי שאמר הלוהו ואני ערב והשת' בנדון זה נר' דליכ' ערבות כלל דמה שאמר לא יפסדו מעותך פטומי מילי בעלמ' הוא שהוא חושב שלח יפסיד מעותיו שהלוה יפרע לו ולא על אמונתו הלוהו ומה שאמר בלשון ישמעאל בינום או זורימי יבאנא גיטמיש שהוא כאומר עלי שלא יפסדו גם בזה ליכא שעבוד כלל שמה שאמר עלי הוא שמבטיחו שלא יפסדו כמו שאמר לו קודם לא יפסדו מעותיך והוה ליה נמי פטומי מילי שלא יירא כי לא יפסיד מעותיו מפני שהי' סרסור והיה לו איזה ריוח אם ימכור ראובן הסחור' לשמעון היה סומך לבו שהיה שמעון אדם בטוח ולא יפסיד את מעותיו לא שהוא נכנס ערב בזה כי אין בלשון זה לשון ערבות שאין בכלל לשון זה לשון הלוהו שיאמר שעל אמונתו הלוהו ולא אני ערב כי מה שאמר עלי הוא כמי שאומר על נפשי שאני חושב שלא תפסיד מעותיך וגם בלשון תוגר היה יכול לשעבד עצמו בערבות שיאמר לו וי"ר בי"ן בואי"ן אולירו"ם או בין כפיל אבל לשון בינום אוזירמי אין משמעותו כי אם עלי ואינו ערבות אלא כמו קיום לדבריו שאמר שלא יפסדו מעותיו דאפי' אמר א' לחברו הלוהו עלי נר' דלא משתעבד שאפשר שכוונתו היתה הלוהו ועלי שלא תפסיד שהוא יפרע לך או עלי לטרוח בעדך ולגבו' החוב ממנו בשבילך או עלי להביאנו לך שלא יברח שכיון שהערב הוא מחיי' עצמו במה שאינו חייב צריך שיהיה ידוע ומבואר לשון הערבות שהוא מתחייב לשלם כמו הלשונות שנאמרו בגמ' וכשאפ' לפרש דבריו באופן אחר אין זה חיוב ואם הלוהו עלי אינו חייב כ"ש כשלא אמר הלוהו אלא שאמר עלי שלא תפסיד שאינו חייב שאין כאן לשון שיורה עליו שעל פיו ועל אמונתו הלוהו ולא חיוב שמתחייב הוא לו כמו שבארתי נאם המבי"ט: